שמעתם פעם את המשפט הזה: "פותחים את השנה עם דף חלק"? למה באמת מתכוונים כשאומרים זאת? האם הכוונה להסרת המחלוקת? זהו, הבעיה נפתרה, יישבנו את הסכסוך? ואולי הכוונה לחלק שהוא 'גלאט', שאין עליו שאלות, ממש כמו בשחיטה מהודרת ללא שאלות?
זה מזכיר לי שאימא הרבנית אסתר גץ הייתה 'בודקת סכינים': היא הייתה בודקת את סכין השחיטה לתלמיד של אבא, הרב גץ, שהיה שוחט במקצועו. אחרי שאימא בדקה בדיקה נוספת והחליקה את ציפורנה על הסכין, התלמיד היה רגוע וידע שהוא יכול ללכת לשחוט ולהוציא תחת ידו שחיטת 'גלאט'.
האם ייתכן שדף חלק משמעו תום, תמימות, שמתחילים את השנה החדשה בתמימות ומשאירים מאחור את מה שהיה טוב פחות כדבר שנשכח ונסלח? על יעקב אבינו נאמר:" איש תם יושב אוהלים", שייעודו "למות באוהלה של תורה". כשרבקה אימו ביקשה ממנו להכין מטעמים לאביו הוא אמר: "הן עשיו אחי איש שעיר, ואנוכי איש חלק". האם חלק במקרה זה מובנו תמים? האם יעקב אמר שאינו מחוספס כמו אחיו השעיר עשיו, או שאולי הכוונה היא לחלק במובן שעושים 'חלאקה' (שפירושה בערבית חלק), שמספרים את השיער לבן הקטן כשהוא נעשה בן שלוש ומסירים ממנו את הגנת השיער שהייתה לו עד כה, ובחלאקה מתחילים איתו את החינוך למצוות?
ולמה אני מספרת לכם את כל הסיפור הזה על פתיחת שנה חדשה עם דף חלק? הרי אני סבתא, וסבתא אינה מגינה רק על ילדיה אלא גם על נכדיה, ומעשה שהיה כך היה:
הנכד שלי התחיל שנה חדשה בישיבה תיכונית חשובה. בפתיחת השנה פתח ראש הישיבה את השיחה לפני כל תלמידי התיכון ואמר: "בחודש אלול, חודש התשובה, חודש הרחמים והסליחות, אנחנו פותחים דף חלק. לכל תלמיד יש השנה הזדמנות לפתוח דף חדש, וכל מה שלא היה כל כך חלק בשנה שעברה, כאילו לא היה. לוח חלק ליבנו. ניכנס במרץ ונתחיל שנה חדשה במתן הזדמנות שווה לכולם".
איך שיצא הרב מאולם בית המדרש התפזרו התלמידים לחצר והרב פגש את הנכד שלי ואמר לו: "לא תוכל להתחיל בפנימייה השנה, כי בשנה שעברה לקראת סוף שנת הלימודים לא בדיוק למדת". הנכד, שהמזוודה לפנימייה כבר הייתה מוכנה לערב לינה עם כל החברים, לא הבין מה נפל עליו ופניו האדימו. הרי לפני רגע אמרת שפותחים דף חלק, ופתאום אתה זוכר לי נשכחות מהשנה שעברה?
כל ההכנות הרוחניות והפיזיות שהוריו הכינו אותו בחופשה לקראת הכניסה לתיכון קרסו כמו קלפי דומינו. משהו נשבר בו. לא נותנים לי הזדמנות לתקן, הוא הרגיש, לא נותנים בי אמון. זוכרים לי נשכחות. החיוך נמחק מפניו וחוט של עצב וכאב נמתח עליהם.
ואני, סבתא, מביטה ומעודדת וליבי מתכווץ בקרבי. איך אני מגינה עליו? האם אני בכלל רשאית להגן עליו? התלבטתי אם להתערב והחלטתי לשתוק. הכול מדויק, אמרתי לעצמי. הקב"ה מסובב את העולם.
ואז חשבתי בליבי: מה היה אבא הרב גץ עושה? ומייד נזכרתי. "שומעים חרפתם ואינם משיבים", זו גדלותו של היהודי, "לדון לכף זכות ולא להיפגע", כתב אבא בפנקס המידות. לכן מה שנותר לי הוא להתפלל על נכדי שיצליח. לתפילה יש מקום חשוב.
בכ"ג באלול, ביום השנה של אבא, עליתי לציון שלו וביקשתי ממנו, עם כל הבקשות והתפילות, שיזיז את כיסא הכבוד ושהקב"ה יצליח דרכו של נכדי.
ביום ראשון אחרי האזכרה של אבא, כשבוע לאחר פתיחת הלימודים בישיבות, קיבל הנכד טלפון שהתפנה מקום בישיבה שמאוד רצה ללמוד בה. הוא היה בהמתנה, וההמתנה הזאת הייתה מתנה בשבילו.
אז אל תגידו שאי אפשר לפתוח דף חלק, כי הכול מדויק מאת ה'. צריך לתת רק הזדמנות ובעיקר אמון בתלמיד.
