אקטואליה

האוזן הישראלית כבר עייפה

אולפן טלויזיה
נועם פתחי

01
אני לא אשכח את הפעם הראשונה שלי באולפן אקטואליה בטלוויזיה, זה היה עם זמרי בתכניתו של שי גולדן אז ב״רשת״, בערך לפני שש שנים.
״תגידו, באמת באמת הצבעתם נתניהו?״ שאל המנחה, ואנחנו ענינו שכן בעודנו מנסים להתמודד עם ההתרגשות והלחץ, כשיצאנו מהאולפן, כמו שקורה תמיד כשאתה מרגיש ששכחת להגיד משהו בזמן אמת, כבר חשבנו על תשובות הרבה יותר נחרצות לשאלה מדהימה שכזו. זה היה רגע מדכא מצד אחד שהבהיר לנו באיזה עומק של עיוות נמצאת המציאות התקשורתית בישראל, אבל מצד שני רגע מכונן שבו הלהט לנסות לשנות את המצב התחיל.
בכל פעם שאני מזכיר את זה לגולדן, הוא טוען שזה היה בצחוק. גם אם כן, באותם ימים זו בהחלט היתה שאלה ״לגיטימית״ בפאנל שאירח ימנים ולהרים גבה תוך כדי.
מאז עברו הרבה מים בנהר, ועברה הרבה תבונה בראש של גולדן וכיום הוא מתומכי תקשורת אחרת (עם תכנית מצוינת אגב בערוץ 14), ״ענק בין גמדים״ הוא כתב שנים אחר כך בפעם הראשונה כשהוזמן לשיחה אישית איתו בבלפור ואולי הבין למה נדהמנו כבר אז.
02
וזה מוביל אותי לשאלה דומה שנשאלת לא מעט בימים אלו: מי שצופה במהדורות האקטואליה ומקשיב לתכניות הרדיו יישמע לא מעט את שאלת המנחים ״תסכימו לשבת עם נתניהו?״ או ״אתם מחרימים את נתניהו?״, גם אם האוזן הישראלית כבר עייפה מהריטואל, צריך להבין שהיא נשאלת כיוון מדובר בהינדוס תודעה לכל דבר: המטרה היא לא לבדוק האם תהיה ממשלת 61, היא לא ניסיונות של חיבור-חיסור והצגת גרפים כדי להעניק לצופה את סיכויי הרכבת ממשלה כלשהי. השאלה החוזרת על עצמה הזו איננה מתמטית. אם בבית הספר למדו אנשים עם גישה למקצועות הריאליים ואחרים למקצועות ההומניים – פה מדובר בשאלה הומנית לגמרי. טקסטואלית. קופירייטירית: מטרתה להציג באופן הבסיסי ביותר דבר טוב מול דבר רע.
״האם תסכים״, או ״האם בסוף״ או ״האם תיאלץ להתפשר״ הם ניסוחים המופנים לפוליטיקאי שנמצא בצד הטוב, שכורח המציאות יביא אותו לחבור לרע. והעיקר שיש רע, שלילי ומוחרם במשוואה.
לפי התקשורת הישראלית יש רע מוחלט, והשאלות סביב ישיבה איתו נועדה לחזק את התדמית הזו.
ההוכחה לכך שהשאלה אינה מספרית ולא עוסקת בהרכבת הפאזל, טמונה בשאלה שפחות שואלים את אותם פוליטיקאים: ״האם תעזו לשבת עם הרשימה המשותפת?״ או ״האם תשלימו יחד עם טיבי ועודה 61 ללפיד?״. מבחינת עניין לצופה מדובר בשאלה לפחות באותה רמה, אבל היא לא נשאלת כי היא הינדוס תודעה כפולה שאותו בתקשורת רוצים למנוע: לא לייצר ״רע״ במפלגות הערביות, לא להכתים אותן באופן אינהרנטי בתוך השאלה עצמה – ולא לשייך לגוש שמנגד את האפשרות היחידה להקמת ממשלה ביחד עם מפלגות בהן יושבים תומכי מחבלים וארגוני טרור.
בהנחה שאתם תומכי גוש הימין, פעם הבאה שתשמעו את השאלה הזו תבינו כי באנדרסטייטמנט שלה היא מקבעת אתכם כבוחרים ברע. לצערי גם ימנים ובנימין נתניהו עצמו ייפלו במלכודת השאלה הזו, כיוון שהתשובה הפופולרית ביותר היא ״לגוש השני אין ממשלה״ – במקום לעסוק בהנדסת התודעה המעוותת עצמה, ולהטיח בשואלים כי כל מטרתם היא לייצר טוב ורע, ערכי ולא מוסרי, שלילי לעומת חיובי.

עוד במדור זה

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

בתאריך 16.5.2020 התהפכו חייה של משפחת אקרמן. נדב, צעיר חזק ובריא לפני גיוס, בילה עם חבריו בחוף ים. הוא שיחק במטקות ואז נכנס להתרעננות קצרה במים, קיבל מכה חזקה בים, ופתאום מצא את עצמו צף עם הפנים במים. הוא הובהל לניתוח חירום, ומאז חייו השתנו ללא הכר. אמו סלבי מספרת: "אני עובדת בעצמי בבית חולים במשך קרוב ל-30 שנה. אני מכירה את המבטים של הרופאים, והמבט שלהם אמר שהם לא יודעים אם הילד שלי ישרוד. הוא שרד, אבל נותר משותק מהכתפיים ומטה, ומרותק לכיסא גלגלים". נדב נזכר: "בהתחלה זה היה נשמע כמו גזר דין מוות".
בפעם הראשונה שאקרמן חזר לביתו, אמו קיבלה הודעת אס אם אס ולפיה בית החולים אינו מספק שירותי אמבולנסים. סלבי: "לא הבנתי מאיפה אני אביא אמבולנס, המצוקה הייתה מאוד קשה".
היא יצרה קשר עם עזר מציון. "פתאום, כמו מלאכים, נכנסו אלינו לחדר בבית החולים ושאלו 'מי זה נדב?'. לראות פתאום בתוך הכאוס שאתה נמצא מישהו ידידותי, עם מאור פנים, נתן לי תחושה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לי". הנהג ביקש מנדב ומאימו לבחור שירים שהם אוהבים, ולקח אותם בבטחה לביתם. נדב נזכר "כשנתקלתי בכל העזרה הזו, בנכונות לסייע ולהיות שם בשבילי, הרגשתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולנסות לעשות הכול כדי לחזור ולתפקד. עזר מציון היו שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים הסעה לטיפולים ובחזרה. עבורנו הם חבורת מלאכים".
נדב ומשפחתו הם משפחה אחת של נעזרים במערך האמבולנסים של עזר מציון. בראש המערך עומד ישראל טיירי. "לפני זמן מה קיבלתי טלפון שיש נערה בת 16 שמאושפזת בהדסה עין כרם, חולה סופנית אונקולוגית. יש לה משאלת לב להגיע לים. אני עובר על האמבולנסים, ביקשו מעכשיו לעכשיו כאשר האמבולנסים כבר מלאים. מנסה ומנסה ולא מוצא פתרון. חזרתי לאותה אחת שפנתה אליי, עובדת עזר מציון מירושלים. אמרתי לה 'בואי נעשה את זה בצורה מסודרת מחר. עם ליווי רפואי כמו שצריך', כי המצב שלה היה ממש קשה.
"היא אומרת לי 'אם תחכה למחר לא יודעת מה יהיה, המצב לא טוב'. הבנתי מה המצב והפכנו עולמות ומצאנו אמבולנס שהגיע עם המתנדבות והצוות הרפואי. הגיעו עם אמבולנס מקושט, שטיח אדום ובלונים. הגיע נהג ולקח אותה לחוף בראשון, היה איתה ועם המשפחה שעה בחוץ. למחרת בתשע בבוקר התקשרו אליי שהיא נפטרה.

לפעמים מחר זה מאוחר מידי".
טיירי, בן ה-42 ממודיעין עילית, נשוי פלוס שלושה ילדים, חש בשליחות 24/6 למען כל מי שזקוק לסיוע בנסיעות והעברות. האמבולנסים של עזר מציון הפועלים בכל רחבי הארץ מבוקר ועד ערב מספקים סיפורים מרגשים ומרתקים, שמחים וגם עצובים.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל בקשה דחופה בהתראה קצרה, בשעה שהלו"ז של הנהגים כבר מסודר ומלא ונדרשת עבודה על מנת למצוא פתרון. זה מורכב מאוד וגורם לשנות לו"ז של כל הנהגים. זאת עבודה תחת לחץ, דינאמית, ומשתנה לפי הצורך שעולה".
"לפני כמה ימים קיבלנו בקשה לקחת ילדה בת חמש מהדסה עין כרם. היא הבינה שהיא הולכת למות ואמרה שהיא רוצה להגיע לבית שלה במושב, היא רצתה להיפרד מהאחים שלה. היא רצתה להיות שעה, שעה וחצי, לא היה אפשר יותר כי המצב הרפואי לא מאפשר. דאגנו למה שצריך ואחרי שהנהג הגיע איתה הביתה הוא התקשר ואמר שהמשפחה מבקשת עוד שעתיים כי קשה להם להיפרד ממנה. כמובן שלמרות שהיו נסיעות אחרות דאגתי לכך שיישאר שם, למרות שזה יצר לנו בעיה. המשפחה ממש הייתה נפעמת ונרגשת ממה שעשינו למענה".
ההזמנות מתקבלות יום קודם. 23 אמבולנסים עומדים לרשות עזר מציון. משבצים את הנסיעות השונות במדויק ולפי הצורך. העיקר שאמבולנס לא ייסע ריק. חולי אונקולוגיה ודיאליזה, כימותרפיה ומושתלים, כאלה שצריכים לנסוע באלונקה או כאלה שצריכים כיסא גלגלים, אנשים שצריכים להגיע לאשפוז או שזקוקים לליווי רפואי צמוד בכל נסיעה. העיקר לעזור למקסימום אנשים. דתיים, חרדים, חילוניים. אין הבדל.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל כאלה דברים מהרגע להרגע", אומר טיירי, "זה לא עניין של כמה דקות אלא דורש עבודה. למצוא פתרון לא פעם זה דבר מורכב, אבל ברוך השם שאנחנו מצליחים".
וישנם גם ימים בהם מערך האמבולנסים של עזר מציון מתגייס עם עשרות אמבולנסים למטרה מסוימת. כך קורה מידי שנה בל"ג בעומר מירון, כאשר צוות של נהגים מסייע בשינוע אנשים עם מוגבלות בתנועה אל ציון קבר הרשב"י. השנה, שנה אחרי האסון הנורא במירון, ביקשו מאות אנשים לעלות לציון הקדוש במהלך ימי ההילולה. מערך האמבולנסים של העמותה שכלל כ-20 כלי רכב, העלה ילדים, קשישים וחולים עם מוגבלות בתנועה וחולים. "לאורך ימי ההילולה היו לנו לא מעט מקרים מרגשים של אנשים שהיו באסון שנה שעברה" אומר טיירי. "אחד מהם הוא יהודי שהגיע על כיסא גלגלים ובשנה שעברה ניצל בנס מהאסון, והוא התקשה להסתיר את התרגשותו. זו זכות עבורנו לאפשר לכל אחד, למרות הקושי, לעלות להר ולהתפלל".
"אתה הכותל המערבי שלהם"
אב"י חלא בן ה-62 מקרני שומרון הוא אחד מהנהגים של 'עזר מציון'. במהלך השנים חלא מילא שלל תפקידים ציבוריים ביישוב שבו הוא מתגורר לאורך השנים. את האמבולנס של עזר מציון הוא מסיע כבר 20 שנה, מקבל את השיבוצים ויוצא לדרך כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא יסיים את יום עבודתו בשעות הערב. קשה לתפוס אותו לשיחה, סדר יומו עמוס וגדוש, כשהוא יתפנה הוא ישתף אותנו בחלק מהנסיעות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו.
"אתן לך הצצה ליום עבודה שגרתי. את הבוקר פתחתי אצל חולה ניוון שרירים. אני משתדל לצחוק ולדבר עם כל אחד, להקל מעליהם במה שאפשר. הנסיעה שלאחר מכן הייתה של חולה קטוע רגל. מדובר בחולה דיאליזה עם כיסא גלגלים שצריך להגיע לטיפולים. אנחנו עוזרים לו בנסיעות ומקלים על המשפחה. החולה האחרון היה ילד חולה סרטן שאין לו עוד שלוש עשרה. לקחתי אותו משניידר לבית שלו. ילד ממש נחמד שצוחקים איתו, עלם חמד למרות הטיפולים. בדרך הוא מספר לי 'עוד ארבעה חודשים יש לי בר מצווה. אני מזמין אותך אבל אני לא בטוח שאני אצליח לחיות עד אז'. אימא שלו בכתה במושב מאחור".
יום כזה לדבריו, נותן לו פרופורציות לחיים. ״כל שעה שאתה לוקח חולה אחר ורואה מה המשפחה שלו עוברת 24/7 אתה מקבל פרופורציות. אתה גם הפסיכולוג שלו ולא רק נהג האמבולנס. אתה שואל אותם מה הם מרגישים והם מוציאים הכול, פורקים. אתה הכותל המערבי שלהם, וזה שווה. זו בשבילי תרפיה. חולים לא מעניין אותם אם יש מינוס או אין מינוס בבנק. לבן אדם אין מחיר. גם את הבית והמכונית הוא ימכור בשביל החיים, כשאתה בעבודה הזאת וכל בוקר זה אנשים חולים במצבים קשים אתה אומר לעצמך, החיים שלנו יפים ואנחנו לא יודעים להעריך אותם. זה גורם לעשות חושבים. לכל משפחה אתה נותן תמיכה ומרגיש טוב עם עצמך לא פחות ממה שאתה עושה טוב לחולה עצמו״.
"המקום שלי שאני נמצא בו זה לא פשוט", משתף גם טיירי, "אני הרבה שנים במערכת, 13 שנה פה. זה לא פשוט. אבל העשייה הזאת והסיפוק שאתה מצליח להגשים עוד משאלה ועוד משאלה זה נותן כוח להמשיך. אנשים שבמצב שלהם אתה מגשים להם חלום". טיירי גם מודה כי "עם הזמן גם יש קהות חושים מסוימת. אי אפשר להמשיך הלאה בלי להתנתק טיפה מהסיפורים".
והסיפורים של טיירי זורמים בלי הפסקה. "יש לנו ניצול שואה בשנות התשעים שלא היה בכותל בחיים שלו. לא יודע איך נראה הכותל. הנהג לקח אותו, הגיע לשם וקרא קצת תהילים. חזר מאושר ובכה. במקרה אחר הייתה לנו בקשה לקחת אישה מאוד מבוגרת לפני חצי שנה. במשך שנתיים וחצי היא לא יצאה מהבית בגלל הקורונה. הייתה חתונה של נינה והיא מאוד רצתה לצאת לחתונה. לקחנו אותה מהצפון לעמק חפר לגן אירועים. הנהג נשאר בחתונה במשך שעתיים ולאחר מכן החזיר אותה הביתה. היא הרגישה שקמה לתחייה".
טיירי ממשיך ומספר. על תינוק חולה, על נער שנפצע בתאונת דרכים, על קטוע רגל שהיה צריך הסעה, הסיפורים אין להם סוף והעבודה אף פעם לא נגמרת. עוד חסד ועוד עזרה. כמו שעזר מציון יודעים לתת.
"אנחנו עובדים 24/6 אבל המשפחה מבינה את המקום שלי, שזה החסד שאנחנו עושים והעזרה שאנחנו נותנים. כל הזמן אנחנו גם מקבלים ד"שים ומכתבים מאנשים. מכתבי תודה שמחזקים אותנו. לא חסר".

עזר מציון נקודת אור

עזר מציון נקודת אור

"באשפוז הראשון של רוני בבית החולים היה לה קשה לקחת…
חברים לרפואה

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע…