התישבות

הגענו לפה בגלל היהודים, לא בגלל הערבים

כארבעה חודשים וחצי חלפו מאז הפרעות בעיר עכו ⋅ חודשים מתוחים בהם השקט חזר, אבל המבטים בעיניים מסגירים שאותו שקט הוא רק לכאורה ⋅ עיר הים והנמל בסערה שמחכה להתפרץ

טל כהן הוא יליד עכו וכיום מנהל התיכון בישיבת בני עקיבא 'אביר יעקב' נהריה. הוא נשוי לברכי, אותה הכיר בתנועת 'בני עקיבא' כשעבדו יחד כרכזים, וכיום עובדת כרופאת נשים בבית החולים כרמל בחיפה. לזוג שישה ילדים.
“נולדתי בשכונת וולפסון, השכונה שבה פרץ גל האלימות בחודש סיון האחרון", הוא מספר. "כמו לכל מי שגדל וחי בעיר הזאת, זה היה ברור שהפיצוץ הזה היה עניין של זמן והכתובת לגמרי היתה על הקיר, בדיוק כמו במהומות יום כיפור מלפני כאחת עשרה שנים. מי שהופתע ממה שקרה כאן – כנראה לא באמת גר בעכו", הוא אומר. "זה כמו ללכת על הר געש ולהיות מופתע כשהוא מתפרץ לך תחת הרגליים. הכל פה מאד נפיץ ומתוח. זה לא משנה איך קוראים לסיבה שגורמת לכך ומה הטריגר שהצית את הגפרור שהתלקח. מאז אותם אירועי יום כיפור אני משתדל להגיע לשכונה הזו, לעשות בה הליכות ולהסתובב, כי צריך שם נוכחות. לא צבא, לא שוטרים, פשוט נוכחות אזרחית פשוטה וברורה. במרכז השכונה קיים בית הכנסת של ישראל הצעיר' שהכיל בימיו הטובים בשנות ה – 70 וה – 80 מאות מתפללים וציבור אמוני נפלא. מאז סובלת העיר עכו בכלל ושכונת וולפסון בפרט מהגירה שלילית שבה מספר העוזבים את העיר גדול פי כמה מאלה הבאים לגור בה.

"אחרי שנים שבית הכנסת עמד שומם, הפך המקום לבית מדרש 'חיי עולם' עם אברכים הלומדים את תורת ארץ ישראל בראשות הרב קובי דנה שהגיע מהישוב עלי ובא להתגורר עם משפחתו באחת השכונות המורכבות בעיר. מסירות נפש כפשוטו. בית מדרש זה מצטרף לעשייה התורנית של גרעין 'ברכת אליהו', מדרשת הבנות של משפחת מזרחי, של ישיבת ההסדר, של גרעין אומץ, של מכינת 'אבנר', ושל עוד כוחות חשובים החוברים ויונקים ממקור כוחו של הנוער הנפלא מסניף בני עקיבא בעיר ומהמשפחות המקומיות שבעוז רוחן ושעל אף יכולתן לעזוב, הן מעולם לא וויתרו על העיר הזו.”

כהן מדגיש כי האוכלוסייה המתגוררת בשכונת וולפסון בשלושים השנים האחרונות, כמו בכל האזור המערבי של עכו, הינה ברובה המוחלט אוכלוסייה ערבית בעקבות מגמה שמתעצמת במקביל לעזיבת המשפחות היהודיות. הוא מציין שחוסנה החברתי של האוכלוסייה והחתך הסוציואקונומי שלה הינו נמוך במיוחד ומאופיין במשפחות רווחה רבות וגם במשפחות מעורבות בהן יהודים וערבים נישאו אלו לאלו. "עם זאת, חשוב מאוד לדעת שעדיין ישנן לא מעט משפחות יהודיות הגרות בשכונות אלו כדוגמת שכונת וולפסון", הוא אומר. בין תושבים אלו ניתן למצוא קשישים, ניצולי שואה, 

עריריים הגרים בגפם ומשפחות מוחלשות על קו העוני. "זה כבר שנים שהעיר עכו מקבלת דימוי אפרורי, חסר חיות וללא מענה לדור הצעיר. בשעה שבע בערב העיר כבר מתרוקנת, הרחוב הראשי שומם ומי שמחפש לבלות יעדיף לצאת לנהריה או לקריות". 

על פי כהן ההתנכלויות של הערבים אינם תופעה חדשה. "בטח שלא ההצקות, הקללות והגנבות", הוא משתף. כהן עצמו היה עד לתופעות קשות שהמזעזעת שבהן היתה כשראה נערים ערבים עושים את צרכיהם על קשישה יהודייה. אולם הוא סובר כי הדבר ששבר את המאזן באירועים האחרונים היה אופי המשתתפים בהם: "פתאום רואים שהפורעים אינם רק בנים צעירים המשולהבים וצמאי דם, אלא גם נשים ואנשים בגילאים מבוגרים".

"כמי שהשתדל לספוג את השקפתו האמונית בישיבת 'שבי חברון' אצל מו"ר הרב בלייכר, ברור לי שאין מנוס מלהביט על כל המציאות הזאת בראייה רחבה ובאמונה עמוקה. מי שרוצה לטפל בכמה נערים פורעים בעכו מבלי לראות את התמורות שהעולם כולו עובר דומה למי שמשתיק כאב שיניים עם אקמול במקום לעשות טיפול שורש", הוא אומר. "מי שמסרב להכיר בצימאון של האנושות כולה לבירור דתי ולחתירה לניצחון לאומי, טומן את ראשו בחול וסופו שימצא את עצמו מחוץ לכללי המשחק. בדיוק כמו תנועת התשובה בעם ישראל שבה רואים בבירור דור שלם של תחיה לאומית ואמונית המחפש אחר מקורותיו ואחר צור מחייתו, כך גם בדיוק קורה באומות העולם בכלל ובארץ ישראל בפרט. לא בכדי כמות הגברים המוסלמים ה'עולים' למכה והנשים העוטות רעלה, עולה בצורה חדה ביותר. לא בכדי יותר ויותר בתי ערבים מעטרים את הכניסה לבתיהם בציור או בתמונת האבן השחורה 'הכעבה' כעין שבועת אמונים לדתם וסמל לאומי למגמתם. הדבר נכון גם אצל הנוצרים. בילדותי הייתה כנסייה ליד הבית שהיתה נטושה במשך שנים. היום המקום שופץ לראווה ומוצף במסיונרים הדוקים. נדמה לי שהמסר מספיק ברור והתשובה לבעיה זועקת מאליה”.

אתה לא מפחד על חיי ילדיך?

“אני גר בשכונה מעורבת וב"ה ילדינו יותר פטריוטים מאיתנו. הם לא מוכנים לעזוב את עכו. כן צריך יותר לפקוח עיניים, כן צריך זהירות מוגברת, אבל ההבנה היא שלא מפסיקים: לא מפסיקים ללכת לבני עקיבא, לא מפסיקים לצאת לריצה בלילה, לא מפסיקים לפקוד את רחובות העיר ובטח שלא סוגרים את בתי הכנסת".

כהן מדגיש שהדבר הכי פחות תורם הוא שימוש בסיסמאות ריקות מתוכן שלרוב גם יוצרות יותר נזק מתועלת. "עם קריאות 'מוות לערבים' לא מנצחים במלחמה ועם הכרזה על 'חרם כלכלי על הערבים' לא פותרים שום בעיה", הוא אומר. "אולי אותו ערבי שקראת היום להרוג אותו הוא בעצם אותו פראמדיק ממד"א שהציל את חייך אתמול בתאונה? אולי המוכר הערבי במכולת שרצית להחרים היה האיש הטוב בסיפור וזה ששמר על הזקנה שרצו להרביץ לה באותם פרעות? חשיבה רדודה, מכלילה וריקה מעולם לא שירתה שום דבר חכם. ממתי נקמה עיוורת הפכה לסמל יהודי?! באופן כללי עלינו לדעת שהעיסוק באחר, בשונה וברע אינו פתרון לבעיה ובטח שלא מתכון לניצחון. אחד הביטויים שנדושו שוב ושב בפרעות האחרונות היה ה'משילות' – להיכן נעלמה המשילות? רק שבמקום לברר את המשילות שלנו כעם היושב בארצו ברחנו לבירור המשילות של הסובבים אותנו תוך חיפוש מוגנות, תירוצים וקצת נחמה על כבודנו האבוד. השאלות שנשאלו על תפקודה של המשטרה, מקומו של הצבא ונוכחות הרשויות יכלו להיות כמעט לא רלוונטיות בשעת משבר אם היינו מעמיקים בזמן השגרה בבירור תפקידנו כחברה וכעם.

"צריך לשאול מי אנחנו ולא מי הם. כשנדע מי אנחנו – בעלי הבית – הם כבר יבינו לבד מי הם, וכדברי דוד בן גוריון, לא חשוב מה יגידו הערבים, חשוב מה יעשו היהודים”.

בסופו של דבר, הוא טוען, זהו סיפור של עיר הנלחמת על עתידה וסיפור של אומה הנאבקת על מקומה ותפקידה. "בכל רגע נתון יכולים דברים להתפרץ שוב ולגרום להסלמה. זו המציאות בעיר הזו, יש המון דברים מורכבים ורבדים שונים. יש בה מתח תמידי. החיים מורכבים יותר מאשר רעים וטובים. אנחנו צריכים להסתובב בעיר אבל לא כבריונים, אלא כבעלי הבית. משילות לא קונים במכולת, אם אתה מאמין שאתה בעל הבית אז תפסיק להתנהג כמו אחרון האורחים".

 

תסמין האישה המוכה
רעות גץ היא מנהלת הגרעין התורני בעכו, נשואה לאחיקם, ראש מכינת “אבנר” – מכינה קדם צבאית בעיר, ואם לשמונה.
“הגעתי לעכו לפני שבע שנים וחצי שנים לאחר שגרנו בדרום והקמנו שם את יישוב ‘שלומית’”, היא מספרת. “בעלי קיבל טלפון מהרב קובי דינה מהגרעין התורני בהצעה להקים את המכינה. באנו לראות את עכו והגענו לוולפסון שהוא אזור מעורב וכולל שכונה מורכבת. כשחזרנו חזרה ראיתי שבעלי נדלק על המקום. לי היה קשה, אמרתי לו שכעת אנחנו גרים בקראוונים ובחולות, טוב לילדים וזה לקחת אותם מגן עדן לגיהינום”, היא צוחקת, “אני יכולה להגיד היום שזה לא גן עדן ולא גיהינום”.

לפי דבריה בעכו ישנם 70 אחוזים של יהודים ו- 30 אחוזים של ערבים וככל שמתקדמים לעבר העיר העתיקה אחוז היהודים בשכונות יורד. הגרעין בעכו, שמכיל כ – 200 משפחות, הוקם לפני 24 שנים ומעורב בעשייה חברתית במגוון רחב של תחומים בעיר: ישנו מרכז חסד גדול שמחלק בכל שבוע כ – 400 מנות מזון, כולל אברכים של הגרעין בשכונת וולפסון, מתבצעות פעילויות בבתי ספר ובגנים, ואירועי תרבות יהודית סביב לוח השנה.

“כל משפחה שחיה פה משנה את התפיסה בעיר ומגבירה את המעורבות החברתית”, אומרת גץ. “הגענו לפה בגלל היהודים, לא בגלל הערבים. הגענו כדי להרבות בחיים יהודיים, בחסד, בתורה”.

עכשיו שקט ברחובות?

“יש פער גדול בין מה שהיה לפני שלושה חודשים לבין עכשיו אבל אני לא יכולה להגדיר את זה כשקט. אני גדלתי בירושלים ואני חושבת ששם זה מאד שונה כי בירושלים אתה מרגיש את השנאה במבטים, גם אם לא קורה שום דבר מרגישים איום. המצב הזה לא היה ככה בעכו וכעת התחושה השתנתה והיא לא טובה. לפני הפרעות חשתי יותר בטיחות, היום אני קצת חוששת ללכת אפילו ליד ילדים בני 10 שמשחקים בכדור, הם מקללים בערבית ואני לא יודעת אם אולי יבעטו בי.

“אנחנו גרים באזור של רוב ערבי שפעם היה בו רוב יהודי. בבניין שלנו יש 20 משפחות ערביות ו – 4 יהודיות. את מרגישה את האיבה. אוירה שברגע יכולה להידלק שוב. צריך להתכונן להתלקחות הבאה על ידי לחץ ציבורי, תביעה מהרשויות לטיפול באלימות, ובעיקר – לא לטמון את הראש בחול”.

לאחרונה יש הרבה ביקורות על הגרעינים התורניים.

“מאז הקמת הגרעין יש נטייה גדולה להציג את הגרעינים התורניים בערים המעורבות כמי שבאים להילחם ולהדיר, וזה עיוות המציאות בצורה בוטה. באנו לחיות. אנחנו רוצים להמשיך את הערך הציוני ולהביא יהודים לאזור שהיה מלא ביהודים וננטש. כל שאנחנו עושים הוא בהפצת אור, ולא הפוך. בעכו אני לא קוראת לזה דו קיום אלא חיים משותפים, והיו לנו יחסי שכנות טובים. . חשוב גם לדעת שאנחנו מפעילים פרויקטים עבור החברה הערבית, קו החסד מחלק מנות גם למשפחות ערביות ויש לנו מתנדבים ערבים. כל כמה שנים יש התלקחות כזו ואנו טומנים את הראש בחול, והעירייה מנסה לכסות על זה. אין מספיק תביעה מהצד הערבי ללקיחת אחריות ולגינוי האירועים, וזו הדרישה שלנו מהמשטרה, מהעירייה ומבית המשפט. אנחנו מתעסקים בצד היהודי ולא הערבי. מה שקורה הוא תסמין האישה המוכה שנאשמת בזה שהיא חוטפת אלימות. התפיסה הזו צריכה להשתנות”.

מלחמת העצמאות 0.2

יאיר קראוס הוא עיתונאי שעוסק בתקשורת משנת 2006, מסקר את תחום הבריאות והסביבה וכתב הצפון של עיתון "מקור ראשון". הוא גר בעכו מזה שש שנים ומהווה חלק מהגרעין התורני. 

"אני הקול היחיד שמספר לציבור מה קורה בעכו", הוא אומר. "אין שום עיתונאי שסיקר את המצב תוך כדי הפוגרומים בעיר ולאחריהם".

קראוס מפרסם באופן תדיר ושוטף בטוויטר שלו וב'מקור ראשון' עדכונים חיים ממה שקורה בעכו. "אני מפרסם כי לאנשים אין שום מושג מה קורה כאן בעיר ומה מצפה גם להם ברחבי המדינה, אם נמשיך לטמון את הראש בחול. אני רואה זאת כמשימה של הצלת חיי אדם. יש נסיון לשכתב את המציאות וההיסטוריה שהיא בסך הכל בת ארבעה חודשים וחצי, ולספר סיפור שלא היה. יש גם ניסיון להאשים את הגרעין התורני, הממשלה, המשטרה והיהודים. כולנו מחפשים את האשמים ולא מכירים בכך שהרקע לפרעות היה לאומני. צריך להכיר בכך שהאירועים הקשים שחווינו ברחבי המדינה במהלך פרעות שומר החומות היו יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות השנייה של מיעוט בחברה הישראלית שרואה בעצמו פלסטיני ונלחם נגד ישראל של 1948.

"לא מספרים שהיו פה מאות ואלפי ערבים שיצאו לשחוט, לרצוח, לבזוז, להרוס, להרוג בידיים חשופות יהודים. אמנם אלו לא הרוב בחברה הערבית אבל יש פה כמות לא מבוטלת של אויב וחייבים להילחם בו ולגלות משילות וריבונות. ליצור בריתות עם מי שהוא לא אויב בחברה הערבית, אלו הם הרוב. אחרת אנחנו נהיה במרחץ דמים בסיבוב הבא".

בעיר היפה והתיירותית ישנו גם את מלון עכותיקה – מלון בוטיק הממוקם בסמטאות עכו העתיקה ונותן חווית אירוח מיוחדת במינה. המלון נשרף בתוך גל ההתפרעויות ועבר שיפוץ מחודש ומיוחד.

קראוס סובר שאנחנו חיים במדינה כמיעוט נרדף: "אנחנו רוב שמתנהג כמו מיעוט נרדף, וזה לאורך כל החיים פה, מאז הקמת המדינה. אנחנו לא מגלים משילות וביטחון, מפחדים מהמיעוט הערבי כאילו הוא השולט ובעל הבית, הוא מכתיב את הנרטיב ואת הסיפור. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור של מדכא ומדוכא ומתעלמים מכך שיש ציבור לא קטן, אבל גם לא רוב, שלא רוצה בקיומנו. אנחנו מספרים לעצמנו שהסיפור והוויכוח עם ערביי ישראל הוא משנת 67', אבל ערביי ישראל, בדגש על הפלסטינים, מדברים על וויכוח מ – 48'. כלומר הם רוצים מדינה בלי העם היהודי כאן. זו מלחמה. הם הסתובבו פה ובכבישים ברחבי הצפון והמדינה במשך ימים וחיפשו להרוג יהודים, חיפשו להרוס, עשו לינצ'ים, ולמחרת התעוררנו כאילו כלום, מתחבאים בעולם דמיוני שבנינו לעצמנו. גם במשטרה אין שום הסקת מסקנות והיערכות ליום הבא שבו תינתן הרשות למשחית להשחית".

חושב שהיום הזה יהיה בקרוב?

"זה יהיה, אין לי שום ספק, כי הם ניצחו. בעכו הם מסתובבים כמנצחים. ככלל יש שקט ויש ביטחון לכאורה, אבל אתה ישן פה כל יום עם האויב. במהלך ימי הפרעות, האויב הלך עם מסיכות ולא היה אפשר לדעת מי הוא. רוב המשתתפים באירועי הטרור כאן לא נעצרו ולא יובאו לדין. יש לי הרבה חברים טובים מהמגזר הערבי בעכו והם לא היו בין רעולי הפנים שהסתובבו ברחובות, אבל מי הם הפורעים אין לי מושג – זה יכול להיות כל אחד שאני לא מכיר ועובר לידי ברחוב".

אתה סומך עליהם?

"על חבריי אני סומך. והם גם סומכים עליי".

קראוס טוען כי התקשורת הכללית מספרת סיפור שמתנגש עם הסיפור שהיה בשטח. "יש פה חבית נפט מבעבעת מתחת לפני השטח, ומי שלא נחשף לדברים נתון בהכחשה למה שקורה כאן", הוא אומר. "התקשורת לא מספרת את הסיפור הזה אולי בגלל פחד, אולי בגלל שיח פרוגרסיבי של מדכא – מדוכא. גילינו לצערנו ולבושתנו שבשמאל יש גם כאלו שהבהירו כי הם בצד של הערבים ומנהלים קמפיינים נגד הגרעינים התורניים בטענה שהם היו הקטליזטור לפרעות כי הם נישלו את הערבים מהשכונות. זו עלילת דם, הם מכשירים באמירות האלו את שפיכות הדמים ומתירים את דמי ואת דם חבריי".

המשטרה, אומר קראוס, מגלה רפיסות גדולה בהתמודדות מול החברה הערבית. "אני לא סומך עליה באירוע הבא, אני חושש לחיי האנשים בערים המעורבות ולא רק בערים המעורבות אלא גם בכבישי הגליל, הנגב, הצפון והדרום. צריך לזכור שהמהומות בערי ישראל אירעו בצל מבצע 'שומר החומות' ברצועת עזה וההסתה בהר הבית. בפעם הבאה שנמצא עצמנו בעימות מול האייבים שמעבר לגבול, הגברים ייקראו למילואים, ויעזבו את הבתים ויצאו לחזית, הפורעים ישתוללו שוב ברחובות ומי יגן על הנשים והילדים שיישארו מאחור?".

נשמע קיצוני.

"בפרעות הסתובבו מאות פורעים ערבים ברחובות במרכז העיר עם מבט משולהב ועיניים רושפות שנאה ורצון לדם יהודי. ילדים ונשים הסתתרו בתאי שירותים נעולים ובארונות והגיפו את התריסים, והגברים עלו לגג לתצפת. למה שזה לא יהיה דומה באירוע הבא? אני מקדיש את חיי כדי למנוע את זה, את שפיכות הדמים הצפויה וזה אפשרי, זה לא מחוייב המציאות. אני פשוט רואה מה היה בעבר ואומר מה יהיה בעתיד. אם המדינה לא תפעל ולא תחליט שעל היהודים להתנהג כאן כמו רוב ולא שוב כמו בעבר, כמיעוט נרדף".

אתה לא מפחד לחייך?

"אני לא מפחד ולא עוסק בכך כלל, יש לי שליחות. אני מספר את הסיפור האמיתי ורואה בכך מעשה של הצלת חיים. בשמחת תורה המשטרה, עד שעתיים לפני החג, לא אפשרה לנו כמו תמיד לרקוד ברחובות העיר עם ספרי תורה כדי שהדבר לא יעורר פרובוקציה – חברים שלי לא סיפרו לי שהיו כמה אירועי יידוי אבנים כלפי התהלוכה, כדי שלא אפרסם זאת והמשטרה תתלה בכך ותאסור את קיום שמחת התורה ברחובות העיר בשנה הבאה. רב העיר – הרב יוסף ישר וחברי מועצת העיר נפתלי -רזניקוביץ ורפי לוזון, היו צריכים לנהל מלחמה מול המשטרה כדי שלא ימנעו מהיהודים לצעוד בעיר. אנחנו חיים כמו מיעוט נרדף, ככה חיינו בגולה. 

"עכו היא עיר מדהימה, עיר חוף, בעלת תיירות ונגישות למרכז, והיא חייבת עוד חיזוק של אנשים שיבואו לגור בה. לא כי צריך להציל אותה, אלא כי זו עיר טובה וצריך לגור בה. כשבאים להקים את אביתר יש עשרות משפחות ברשימת המתנה. כשעכו צריכה חיזוק לדמוגרפיה בעיר, אין ביקוש. העיר צריכה אנשים נורמליים. אנחנו לא באים להציל ולתקן את עם ישראל, אנחנו באים לחיות פה חיים נורמליים, טובים ויפים. יש פה הטבות מס וחוף ים, חיים קהילתיים עם קהילה תומכת ואוהבת של גרעין אומץ. האירועים האלה לא צריכים להחליש אותנו. נכון, יש פה מורכבות אבל צריך להיענות לאתגר הזה ולדרוש מהמדינה להגן עלינו ולהבטיח את החיים שלנו בבטחה ובשלום בעיר. כולנו  צריכים לפקוח את העיניים – היו אירועים לאומניים אלימים בהרבה מקומות בארץ ולא רק בערים המעורבות. צריך לדבר על זה, לא ממקום של פחד אלא מתוך ריאליזם ודרישה לתיקון. אני מאמין שגם בחברה הערבית רוצים שנתנהג כמו רוב, שנגלה משילות וריבונות. כשאנחנו חלשים ומתנהגים בתודעת מיעוט נרדף, מי יאמין ויבטח בנו, מהחברה הערבית, שנגן עליו מפני גורמי הקיצון שפוגעים בראש ובראשונה בהם?". 

עוד במדור זה

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

בשיחה עם ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳, דיברנו על השקעה בחברות הוגנות, על חשיבות הגז לישראל וגם על המפעל המיוחד שגרם לו לפעול קצת אחרת: ״יש שם עובדים בעלי תסמונת דאון ועם אוטיזם״.
בפתח הריאיון עמו, שאלתי את ארז צדוק האם מדינת ישראל יכולה לשאוף לכלכלה יהודית. זה נושא שלא מדובר מספיק, אבל לצדוק יש תשובה: ״בהחלט, מדינת ישראל יכולה לשאוף לכך. אבל מדינת ישראל לא תשאף לכך אם האזרחים בעצמם לא ישאפו לכזה דבר, או לפחות המגזר הדתי ישאף לכך״.
מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳ מציג דוגמה פשוטה: ׳היתר עסקה׳. ״יש חברות ציבוריות גדולות שלא חתומות על היתר עסקה. לחתום על היתר עסקה זה לחתום על נייר מאוד פשוט שבא ומתיר להלוות עם ריבית. אין התנגדות מצד הרשויות לחתימה על היתר עסקה, ואין בעצם שום משמעות עסקית כזו או אחרת לחתימה על היתר עסקה. לכאורה מדובר בעניין טכני בלבד, אבל הוא מאפשר לחברות לפעול על פי הלכות ריבית ואנחנו יודעים עד כמה חמור הנושא הזה. עדיין יש חברות שלא חתומות על היתר עסקה״.
״יש היום בערך שני טריליון שקלים של השקעות פנסיוניות, כלומר השקעות בקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכד׳, ויש כ-20 מיליארד שקלים שמושקעים באפיקים הפנסיוניים האלה בהשקעות כשרות – השקעות בחברות שלא פועלות בשבת וחתומות על היתר עסקה״.

זאת אומרת על פי ההלכה?
״תראה, על פי ההלכה זה גם לא לגנוב ולא לשקר וגם את זה אנחנו בודקים ככל יכולתנו. אבל כן, יש גופים רבניים שממיינים את שני הפרמטרים הללו, ולפיהם ממיינים את החברות האלה לכשרות וללא כשרות״.
״כמו שאמרנו, 20 מיליארד שקלים מושקעים כיום בהשקעות כשרות. אם כלל הציבור הדתי בישראל היה משקיע בהשקעות כשרות בלבד, אז פחות או יותר 400 מיליארד היו מושקעים בהשקעות כשרות. חברה גדולה שלא חותמת על היתר עסקה מפסידה היום משקיעים של 20 מיליארד שקלים, זה לא נורא עבורה. אבל אם היא הייתה מפסידה 400 מיליארד שקלים משקיעים, היא הייתה חותמת על היתר עסקה״.
צדוק לא אומר שבגלל דבר כזה חברה שפועלת בשבת הייתה מפסיקה לפעול בשבת, אבל חברה שמתלבטת אם לפעול בשבת או לא, ובימים אלה פועלת בשבת – 400 מיליארד שקלים היו משכנעים אותה להפסיק את הפעילות בשבת.
״אז אתה שואל אותי האם יש כלכלה יהודית? 

 ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳,

האם אנחנו שותפים לחילול שבת כאשר אנחנו משקיעים בחברות שפועלות בשבת? האם אנחנו שותפים לעבירות על הלכות ריבית כאשר אנחנו משקיעים בחברה שנותנת הלוואות ללא היתר עסקה? האם נרוויח פחות אם נשקיע רק בחברות כשרות (חברות שלא פועלות בשבת ומחזיקות בהיתר עסקא)? התשובות שיכול להיות שעלו פעם בראשכם ולא מצאתם להם תשובות, עלולות להפתיע אתכם.
עולם ההשקעות עובר בשנים האחרונות שינוי מהותי. פעם הערך היחיד היה הרווח לבעלי המניות. אף אחד לא דיבר על הוגנות, ובטח שלא על ההלכה. אבל היום הערכים תופסים נתח גדל והולך בעולם ההשקעות. מנהלי השקעות מבינים שרווחים וערכים הולכים ביחד וככל שהערכים חזקים יותר, כך גם פוטנציאל הרווחים גדול יותר. התפיסה שהגנבים והרמאים מרוויחים יותר, הולכת ונכחדת.
ארז צדוק, מנכ"ל ״אביב ניהול קרנות", הקים לפני למעלה משמונה שנים את הקרן הראשונה בישראל שמשקיעה בחברות שמתנהלות בהוגנות. צדוק גם מנהל קרנות על פי ההלכה. הוא אולי מוכר לכם ממלחמותיו מול בנט בבית היהודי, וגם מערוץ 20. הוא יגיש החל מיום שני הקרוב, עם המעבר של ערוץ 20 לערוץ 14, תוכנית כלכלית יומית.

ארז, כשמנהלי השקעות מדברים על ערכים והוגנות, זו לא כניעה לפופוליזם? כשאנשים משקיעים כסף, מעניין אותם מקסימום רווח.
״יש מאות מחקרים בעולם, שמראים שחברות שמתנהלות בהוגנות, מרוויחות יותר לאורך זמן. המחקרים מראים שמי שבודק את החברות מבחינה עסקית וכלכלית, אבל בוחן גם את ההוגנות של החברה, לרוב ירוויח יותר והסיכון שייקח יהיה נמוך יותר. זה לא פופוליזם אלא מחקרים מוכחים".
אם מחקרים מוכחים מראים שהתנהלות הוגנת תורמת לרווחיות ומקטינה סיכון, למה לא כולם משקיעים כך?

״כי לוקח זמן לשנות הרגלים ישנים ודעות קדומות. פעם חשבו שמי שגונב ומרמה יותר, מרוויח יותר. היום, בעקבות האקדמיה וגם לאור הסטטיסטיקות, מנהלי ההשקעות המובילים בעולם יודעים שהשקעה בחברות שמתנהלות בהוגנות, היא השקעה עם פוטנציאל רווח גבוה יותר וסיכון נמוך יותר. ההשקעות שלהם מנוהלות על פי העקרונות האלה. השינוי אגב, מחלחל גם אלינו. בתי השקעות לא מעטים בארץ התחילו לדבר את השפה הזאת, חלק החלו לפני זמן מה וחלק גם מיישמים באופן חלקי כזה או אחר, אבל המגמה כאן ונמשכת".

״נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים״

לאחרונה, על רקע כוונת שרי האוצר והחקלאות ליזום רפורמה בענפי החקלאות, מתקיים קרב עז בין המצדדים ברפורמה, בעיקר חסידי הגישה הליברטריאנית והמצדדים בגישת השוק החופשי, ובין החקלאים, שמתנגדים בכל כוחם לחיסול מטה לחמם וטוענים כי יש לטפל בבעיה האמיתית – הרווח של רשתות השיווק, שמרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי, ופערי התיווך שמייקרים את המחירים. נדמה כי לצד של החקלאים מצטרפים גם הצרכנים, שמסתכלים על ניסיון העבר ומבינים כי ייבוא תוצרת חקלאית לישראל אינו מוזיל מחירים לצרכנים – אלא רק מעשירה את רשתות השיווק והיבואנים.
החקלאים, כך נדמה, הבהירו היטב, בכלי התקשורת ובמקומות נוספים, את ההשלכות הקשות של התכנית הקיימת. הרפורמה בצורתה הנוכחית לא תגרור ירידה במחירי הפירות, הירקות והביצים; מאידך תגרור בעיות וסיכונים שונים. פגיעה בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל בוודאי בכל הקשור לפירות וירקות; ביטחון המדינה עלול להיפגע – כ-75% מהיישובים החקלאיים נמצאים בפריפריה, וקו המחרשה שלהם קובע את הגבול שבו חיים יהודים ישראלים, אלו צפויים להיפגע ואף להינטש מחשש להפסדים. אלפי חקלאים ומעגלים נוספים בשרשרת התלויה בהם יאבדו את מקור פרנסתם; הייצור המקומי יצטמצם משמעותית – והמגוון החקלאי ידולל; הייבוא החקלאי לארץ עלול לגרום למחלות, מזיקים ותוצרת עם ריסוסים שתיכנס לישראל. כל אלו הם העצים שמרכיבים את היער: יש לחזור למקורות וליסודות- נדרשת הכרה בחקלאות כערך לאומי (דתי וציוני) ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. החקלאות היא ערך לאומי, ומרכיב בביטחון ובתרבות הלאומיים. כמו מערכות ביטחון ורפואה לאומית נדרשים גם בחקלאות לברית של נאמנות ולפעמים מסירות נפש, ותמיד להשקעה מכל הצדדים – החקלאים, המדינה וגם הציבור. בלעדיהם לא יכונו מערכות כאלו.
חשוב להדגיש – חלק גדול מהחקלאים מבינים את הצורך בשינוי ושיפור, ונכונים לאתגר הכרוך בשינוי מושכל ומאוזן. בראייתם, בהחלט ניתן ליצור תכנית חלופית, שתוביל להורדת מחירי המוצרים לצרכנים וגם תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. החקלאים הציעו למדינה תכנית חלופית המתבססת על שלוש יסודות: הפחתה אפקטיבית של מחצית ממכסי המגן, מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים, והתייעלות של החקלאות המקומית.
תמיכה ישירה – התמיכה הישירה שמשרד האוצר מציע היא עלבון לחקלאים ולאינטליגנציה. מאה שקל לדונם מעובד –אבוקדו או חיטה. ברור שתכנית כזו תגרום הפסדים ניכרים לגידולים אינטנסיביים, שהמבקשים חקלאים מתקדמת צריכים דווקא לעודד. כנגד זה, אנו מציעים תמיכה שתהיה דיפרנציאלית ומותאמת לגידול ומותאמת לאזור. אי אפשר להשוות את אלפי הדונמים בנגב לחקלאות האינטנסיבית בשרון. זו הדרך שבה החלה רפורמה מתונה בחקלאות האירופית, וכדאי ללמוד מניסיון זה.
הפחתה של המכסים – החקלאים מבינים שהתחרות חשובה וטובה גם עבורם. אך יש לבחון את הנושא ולקבוע תרחישים וניהול סיכונים. נדרש לבדוק יחד עם הגנת הצומח אנשי שרות ההדרכה והמקצוע והמגדלים, מה מתאים לפתיחה של יבוא ומה לא. ובכל אופן הורדת מכסים לאפס היא טעות ומדיניות שלא קיימת כמעט באף מדינה מתקדמת.
הוזלה של גורמי הייצור – כאן נמצא העיקר אם באמת רוצים שינוי והתקדמות. המים בישראל הוא המשאב היקר ביותר מבין ענפי הצומח. כ-20% מהתשומות הקנויות הן הוצאה על מים. החקלאים הישראלים משתמשים בהרבה פחות מים שפירים מאשר בעבר. חלק החקלאות במים שפירים, ירד מ-850 מיליון קוב בשנה, לכ-400 מיליון קוב בלבד. עוד משתמשת החקלאות בכ-500 מיליון קוב מים מטוהרים, שאלמלא החקלאות היו מוזרמים לים התיכון. מעבר לפגיעה הביולוגית, הרי שעל פי האמנות השונות, עליהן חתומה מדינת ישראל, צעד זה היה גורר קנסות עתק ופגיעה בשמה הטוב של ישראל כמדינה המזהמת את הסביבה ופוגעת בדגה בים. יש לפעול להוזלת המשאב היקר הזה ולהוריד את החוסר ודאות על ידי שימוש במכסות המים.
משאב יקר נוסף הוא העובדים הזרים. במדינת ישראל המעסיק משלם עבור העובד הזר בסביבות 2,700$ בחודש. זאת לעומת 1,500$ בלבד באירופה. התאמה והורדה של מחיר העבודה תגרור הורדת מחירים בתוצרת החקלאית. כמו כן, יש לפתוח את המכסות כך שהחקלאי יוכל לקבל את כמות העובדים לו הוא זקוק, לחילופין אפשר לעודד יותר את העבודה הישראלית (בעיקר של צעירים) בחקלאות. צעדים בנושא זה נעשו בעבר באופן שאינו מספיק שיטתי. נכון להיום יש מחסור תמידי של ידים עובדות בכל הענפים.
"סימון ארץ מקור" שלדברי שרי החקלאות והאוצר, הוא חלק מהרפורמה, הוא אכן חוק חשוב ונדרש כדי שהצרכן ידע מהיכן הגיעה התוצרת שאותה הוא קונה.
נזקי הרפורמה עלולים להיות בבחינת "אל חזור"! אדמות שלא יעובדו – יאבדו. משק חקלאי שנזנח- לא ייפתח מחדש. החקלאות אינה אקורדיון שניתן לכיווץ והרחבה לפי פקודה. התנועות בה רחבות וארוכות, יש להם קצב וריתמוס שקשור בצמיחה הטבעית. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר עדיין מצריכה שלבי צמיחה, גידול והבשלה. אם רוצים ש'צל עץ תמר' לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר, אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות 7 שנים. ולכן, נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת, וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים.
החקלאים מוכנים להתייעלות. שיפורים והתייעלות בעבר, כבר הובילו לכך שחקלאי ישראלי מייצר כבר היום בערך פי 10 (!) מאשר חקלאי ישראלי לפני כ-30 שנים. ועדיין יש צורך בהתקדמות ועליית מדרגה חדשה.
"אם לא נעבוד את האדמה לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה", כך כתב א"ד גורדון לפני 100 שנה! את הלקח הזה אסור לנו לשכוח כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא החקלאי עמוס: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

אמיתי פורת, חקלאי מכפר עציון, 

לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

אלעד מלכא, בטור הדעה שלו שפורסם ב"גילוי דעת" בשבוע שעבר תחת הכותרת "הרפורמה בחקלאות: אם כולם ירוויחו – למה יש מאבק?", (כאן) המעלה כביכול כמה תובנות. הבעיה היא שדבריו לא מסתדרים עם המציאות ועם העובדות.
מלכא מציין כי "כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא", אך אמירה זו אינה מדויקת: לפי נתוני רשות המיסים, לא רק שקיים ייבוא של מוצרים חקלאיים – אלא שהוא גם עולה בהדרגתיות משנה לשנה (אגסים, תפוחים, בצלים ועגבניות הם הבולטים, אך יש נוספים). לא מדובר רק בפירות וירקות; גם שוק החמאה נפתח בשנה שעברה לייבוא חופשי, ומזה שנים רבות שיש ייבוא של דגים, בשר וביצים לישראל – ואלו רק כמה דוגמאות. במקביל, אגב, בשני העשורים האחרונים פחתו מכסי המגן בחקלאות בכ-50%.
מלכא טועה גם כאשר הוא מזלזל בחשיבות שירותי הגנת הצומח בישראל ובכך שהם מגינים על כולנו מפני מחלות ומזיקים שיכולים להרוס את התוצרת הישראלית. ייבוא ללא הגבלה וללא פיקוח צפוי לגרום לחדירה של מזיקים וגורמי מחלות, המסכנים את הצומח בטבע וכמובן גם את החקלאות הישראלית. כל מדינה בעולם מגנה על עצמה ועל תוצריה. ראינו מה קרה כאשר פלשה לארץ "חדקונית הדקל האדומה" שפוגעת קשות בתמרים, או "זבוב האפרסק" הפוגע בהדרים, בפירות נשירים וסובטרופיים, בירקות ועוד.
עם ההשלכות של המזיקים והמחלות שחדרו לארץ מתמודדים חקלאי ארצנו במשך שנים רבות, ואלו הן רק שתי דוגמאות מייצגות. השפעות נוספות שעלולות לקרות בעקבות השינויים הן התמוטטות של ענפים חקלאים ופגיעה קשה ב"ביטחון התזונתי" של ישראל, עלייה בשימוש בחומרי הדברה ופגיעה בבריאותם של הצרכנים (חומרי הדברה שנמצאים על הפירות והירקות המיובאים וגם שימוש נוסף בישראל בעקבות חדירת מחלות ומזיקים חדשים), סגירת שוקי ייצוא לתוצרת חקלאית ישראלית בגלל הימצאותם של מזיקים ומחלות ועוד.
מלכא ממשיך ומצדיק את הרפורמה באומרו כי "כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור דונם אדמה מעובד ברשותו". מאה השקלים אמורים לדמות את התמיכה הישירה הקיימת באירופה (26.6 אירו בממוצע), אך שכחו לציין שבאירופה קיימים שטחי מרעה גדולים ומעט שטחי ירקות ופירות. אתם יודעים מי המרוויח הגדול מהשיטה האירופאית? מלכת אנגליה שבבעלותה כמויות שטחים עצומות! ולמה השיטה הזו לא תתאים לנו בארץ? השיטה מתעלמת מסוגי הגידולים השונים ומפלה בין דונם אבוקדו לדונם תירס. באירופה החקלאים זוכים לא רק לתמיכה ישירה אלא לעוד מגוון תמיכות ולצערנו ברפורמה המוצעת בארץ קיימת רק תמיכה ישירה שממש לא תתמוך בחקלאים.

כפי שהוכח בעת משבר הקורונה, מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על ייבוא מזון. מה יקרה אם ייסגרו לנו השמיים, כמו במשבר הקורונה, וכל מדינה תצטרך לדאוג לעצמה ולתושביה? מה יקרה אם מדינות מהן ישראל מייבאת תוצרת חקלאית, בהן מדינות כמו טורקיה, ירדן ומצרים למשל, יחליטו על חרם כלכלי על ישראל? 

עוד טוען מלכא כי פערי התיווך אצלנו נמוכים. האמנם? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החקלאות מראים בדיוק את ההפך:  ישנם פערי תיווך של עשרות ומאות אחוזים בין המחיר שמקבל החקלאי ובין המחיר בו נמכרים ירקות  ופירות ברשתות השיווק ואצל יתר הקמעונאים. הטבלאות מטה, המציגות את חמשת הפירות וחמשת הירקות עם פערי התיווך הגבוהים, לא משקרות: לחקלאים הישראלים אין כל השפעה על המחירים ולא על יוקר המחיה. 

*טבלה 1
רשתות השיווק מרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי. החקלאי עובד קשה מדי יום ובכל מזג אוויר כדי לגדל את הפירות והירקות שכולנו אוכלים – ומקבל על כך שקלים בודדים בלבד.
אגב, אולי לא ידעתם, אבל מחלקת הפירות והירקות היא ה"הקופה המצלצלת" של רשתות השיווק בישראל, ולרוב היא רווחית עבורם יותר מכל מחלקה אחרת.

 על פי דו"חות "שופרסל", הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמדו בשנת 2020 על כ-2.2 מיליארד ש"ח. "רמי לוי שיווק השקמה" הכניסה, על פי הדו"חות הכספיים שלה, כ-924 מיליון ש"ח ממכירת פירות וירקות – שמהווים כ-15.62% מכלל הפדיון של הרשת בתחום הקמעונאות. ברשת "ויקטורי" הנתונים די דומים; בשנת 2020 סך הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמד על כ-392 מיליון ש"ח, שהם כ-16.5% מכלל הכנסות הרשת. אלה רק הרשתות המחויבות בדיווח כי הן ציבוריות. הנתונים ברורים: רשתות המזון מרוויחות הון עתק על גבם של החקלאים, ועל חשבון כיסם של הצרכנים.

*טבלה 2

בניגוד למה שטוען מלכא, המסקנה ברורה: הרפורמה במתכונת הנוכחית שלה מהווה פגיעה אנושה בחקלאות הישראלית ובחקלאים המקומיים וכפי שהוכח בעבר, למשל כאשר ייבאו לארץ תפוחים ואגסים, המחיר לצרכן לא ירד! ברפורמה הקיימת – החקלאים ייפגעו, הצרכנים לא ירוויחו, מדינת ישראל תתקשה לשמור על הביטחון התזונתי שלה ותהיה תלויה במדינות זרות ומי שיתעשר, כמו תמיד, יהיו רשתות השיווק והיבואנים. ומשהו נוסף, ממנו מלכא מתעלם: פגיעה בחקלאות משמעותה בביטחון המדינה. מאז קום המדינה, החקלאות בישראל מתקיימת בעיקר באזורי הפריפריה, בקצוות המדינה, מחזיקה אזורים אלה בחיים מבחינה כלכלית תוך הפרחת אזורים שוממים ושמירה פיזית על הגבולות.אם יורחב הייבוא, החקלאים יתייאשו – ואז מי ישהה באותם אזורים? בעלי רשתות השיווק והמרכולים? וזה כשעדין לא דיברנו על הערכים שלנו כמדינה, כאשר ציונות וחקלאות הם בהחלט שניים מהם – ושניהם ייפגעו אם הרפורמה תישאר במתווה הנוכחי.׳ לסיום, חשוב לי להדגיש: החקלאים אינם מתנגדים לרפורמה, אלא מבקשים רפורמה הוגנת. 

המבחן הראשון של הקואליציה החדשה הגיע בדמות תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו. ההערכה במערכת הפוליטית במידה רבה של צדק היא תשרוד לפחות עוד שנה וחצי.
לשרים לא היה זמן להביא תכניות שהם הכינו בעצמם, כל התכניות גובשו על ידי אגף תקציבים עכשיו השאלה היא האם הפוליטיקאים יאשרו אותן. בראש ובראשונה את הרפורמה בחקלאות.
כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא לישראל. לעתים החסם הוא מכס בשיעור גבוה שיכול להגיע למאות אחוזים ולעיתים מדובר בתקנות המונעות ייבוא מוצרים ישראל.
לצורך העניין, אם מכס על ייבוא ענבים יעמוד על 500% וק”ג ענבים נמכר בחו”ל בחמישה שקלים, המכס עליו יעמוד על 25 שקלים והוא יימכר בישראל בשלושים שקלים בתוספת עלויות שינוע. כך מייקרת הממשלה עבור החקלאים את התוצרת המקומית נכון להיום.
כאמור לא כל חסמי הייבוא הם מכסיים. שירותי הגנת הצומח לדוגמה אמורים לוודא שעם ייבוא צומח לא נכנסים מזיקים אשר יזיקו לתוצאת החקלאית המקומית. אולם דו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מראה שנטיית שירותי הגנת הצומח היא לבלום ייבוא באופן מאסיבי או לפגוע באיכותו. אם ראיתם עגבניות מטורקיה בלי עוקץ או אננס שהסירו לו את עלי הכתר, אלו תוצרים של מערכת הגנת הצומח בישראל. המשמעות? אורך חיי המדף של התוצרת קטן באופן משמעותי מה שמייקר את עלויות ההובלה ואת עלויות המכירה.
התוצאות של מנגנון כזה הוא שישראל לא מייצרת רק פירות וירקות שיש לנו יתרון בלגדל כאן דוגמת הדרים, אבוקדו ומג’הול אלא גם פירות שמצריכם המון מים או אקלים טרופי שאין בישראל דוגמת בננות. כך המוצרים הללו יקרים לצרכן, בשמן שהחקלאים לא מרוויחים מהם הרבה.
בעשורים האחרונים עברו המדינות המפותחות בעולם ממניעת מסחר בינלאומי בתוצרת חקלאית לתמיכה ישירה בחקלאים. במקום למנוע ייבוא או לייקר אותו נפתחו שווקים לייבוא חופשי, מצד שני חקלאים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה. התוצאה מרשימה: ירידת מחירים משמעותית לצרכנים, מעבר לגידולים רווחיים המותאמים לאקלים באותן מדינות ושגשוג מחודש של הענף.
זו בדיוק הרפורמה המוצעת כיום בחוק ההסדרים. כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור על דונם אדמה מעובד שברשותו. מכסי הייבוא ירדו לרמה חדש ספרתית תוך חמש שנים וגם שירותי הגנת הצומח יעברו שינוי משמעותי.
הלובי החקלאי מצידו, טוען שהמחירים בארץ יקרים בעקבות “פערי התיווך” או חלקם של המפיצים ורשתות השיווק בתהליך. אלא שטענה זו נבדקה על ידי מרכז המחקר והמידע שחל הכנסת שמצא שפערי התיווך בפירות וירקות נמוכים ביחס לארה”ב ואירופה, על ידי משרדי האוצר והחקלאות שהגיעו למסקנה דומה ולאחרונה על ידי רשות התחרות שהראתה שעליית מחירי הפירוק והירקות בעשור האחרון לא נבעה מעלייה בפערי התיווך.
מעבר לטיעונים הכלכליים, אוהבים בלובי החקלאי להזכיר לנו את חשיבות החקלאות בביטחון התזונתי, היכולת של מדינת ישראל להבטיח מזון נאות לאזרחי בכל עת.
גם על זה יש לומר, משבר החמאה ב 2019, הביצים בפסח 2020, החלב בסוכות לפני כשנה ופירות הקיץ כעת מלמדים שמניעת הייבוא היא היא פגיעה בביטחון תזונתי. ביטחון תזונתי מושג כאשר מגוונים מקורות היצע, לא כאשר מגבילים אותם.
בסופו של דבר מדובר ברפורמה טובה לכל הצדדים. פתיחת שוק החקלאות לתחרות תכניס דם חדש ויזמי לענף המקרטע, המחירים לצרכנים יוזלו ורמת החיים של כולנו תעלה
נכון, יש מי שמפחדים משינויים, לא צריך לכעוס עליהם, צריך לעודד אותם להתגבר.