יהדות עכשיו

הישוב אביתר כאן כדי להשאר

במשך כעשרים שנים לא הוקם יישוב חדש ביהודה ושומרון. בתגובה לפיגוע בצומת תפוח שבוצע לפני כחודש וחצי הוקם עוד באותו היום יישוב חדש ע”י משפחות גרעין תנועת “נחלה”, שקיבל את השם “אביתר”. 

מוריה אופיר

בשונה מגבעות שהוקמו מדי פעם על ידי בני נוער, נבנה הפעם יישוב של ממש הכולל חשמל, מבני קבע מבלוקים, קרוואנים, בית מדרש גדול ומגדל מים. פלוגת חיילים נמצאת ביישוב באופן קבוע לשמירה, אך הוטל עליו צו תיחום שנועד למנוע את התפתחותו.
יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, וצבי אלימלך שרבף, ממקימי היישוב אביתר, מדברים על היישוב החדש וגדילתו, ויוסף אביחי הרשקוביץ’ תושב היישוב וחבר בתנועת “נחלה” להתיישבות, משתף ביומן שבו כתב על התהליך.

יום ראשון, כ’ אייר תשפ”א. צופיה טנא (בורובסקי), אלמנתו של אביתר בורובסקי הי”ד שנרצח בפיגוע בצומת תפוח, נמצאת כרגע באמצע האזכרה בכפר חסידים. היא נזכרת שמונה שנים אחורה, כשנודע לה שבעלה נרצח. באותו יום, ראש מועצת שומרון דאז, גרשון מסיקה, העביר זמנית את המשרד שלו, בתור מחאה לפיגוע, לנקודה סמוכה לצומת תפוח, היכן שהיה פעם מוצב “תפוחית”, על גבעה שהערבים כינו “ג’בל סביח”.

ראש מועצה אזורית שומרון יוסי דגן והרב שמואל אליהו עם אלפי בני אדם בתפילת הלל חגיגית בישוב אביתר השבוע | תמונה: רועי חדי

יוסי דגן: “מסביב לאביתר ישנם 80 בתים לא חוקיים שבנו הערבים. כשאנחנו פונים למנהל האזרחי ולמשרד הביטחון ומיידעים אותם שיש השתלטות על שטחי C, הם אומרים לנו שאנחנו צודקים, אבל אין מספיק כח אדם כדי לשנות דברים. פתאום כדי לפנות את אביתר יש כוח אדם למכביר ועוסקים יום ולילה בפעילות כדי לעקור את היישוב הזה".

הוא הבטיח להתקפל בסוף השבעה. בפקודת אלוף פיקוד מרכז דאז ניצן אלון, תוך כדי ימי השבעה, הגיעו אנשי משטרה והמנהל האזרחי והחריבו את המבנים עד היסוד. הם הבהירו בצורה חד משמעית – לא ניתן בשום פנים ואופן יד להקמת יישוב חדש בשומרון. בשמונה השנים שחלפו מאז, שני גרעיני משפחות עלו על הקרקע בהפרש של כמה שנים, אך התגובה לא השתנתה. המבנים נהרסו עד היסוד.
עברו כבר יותר מ-20 שנה של הקפאה בהם לא קם שום יישוב יהודי ביהודה ושומרון, ואפילו המאחזים שהוקמו ב-10 השנים שלפני עדיין לא מוסדרים (ההתיישבות הצעירה), אבל מסביב – הערבים חוגגים. 200 מטר מגבעת אביתר יש מבנה ערבי לא חוקי מהחודשים האחרונים שאף אחד לא חושב לגעת בו. הוא מצטרף לעוד עשרות אלפי מבנים לא חוקיים שהערבים בנו בשנים האחרונות על מאות אלפי דונמים.
כ-2 מיליון דונם של אדמות מדינה ריקות מופקרים, היהודים סגורים בגדרות הישובים הקיימים, והערבים לא מחכים. הם נוגסים בקרקע בקצב של יותר מ-60,000 דונם בכל שנה”.
צבי אלימלך שרבף, נשוי לאסנת ואב לשמונה הוא ממקימי היישוב. “סבא שלי, הרב משה לוינגר ז”ל הקים את תנועת “נאמני ארץ ישראל ונוער למען ארץ ישראל” לאחר הגירוש מחבל עזה וצפון השומרון, כדי שלא יהיה חלילה רפיון מהמשך בניין ארץ ישראל” הוא מספר. “בהמשך התחברו יחד שתי התנועות והקימו את תנועת “נחלה”. אחרי הרצח של אביתר בורובסקי עלה גרשון מסיקה יחד עם קבוצת אנשים לאביתר. לצערנו בסיום השבעה הם פונו והמקום נהרס”.
לאחר הרצח של הרב איתמר בן גל בצומת אריאל לפני כשלוש שנים שוב עלו משפחות לשטח ופונו מהמקום. לפני שנה וחצי הקימה תנועת נחלה גרעין של 20 משפחות שהתארגנו להקמת הישוב החדש. “במשך כל התקופה קיימו תפילות, שבתות ואירועים כדי להגביר את הדרישה להתיישבות במקום,” אומר שרבף.
“אם יש מעשה ציוני יהודי ערכי שממשלת ישראל הייתה צריכה לאמת אותו עכשיו- זה עניין אביתר. מה שקורה הוא ניסיון לא ברור של הממשלה לעקור יישוב שהוקם בפעולה אסטרטגית על אדמה שאין איתה שום בעיה. רק בגלל החלטה פוליטית לא מאשרים אותה. מעולם לא היתה שום טענת בעלות על הקרקע” אומר יוסי דגן, ראש מועצה אזורית שומרון.
“צריך להקים אותו גם בלי קשר לפיגוע שהיה כי מדינת ישראל צריכה להקים יישובים בארץ ישראל. עלו לפה 50 משפחות ואני מברך אותן על המעשה הציוני הזה. ממשלת ישראל צריכה במקום לעקור אותן- לחבק אותן. האנשים האלה החזירו את הכבוד לעם ישראל. דווקא אחרי פיגוע ושבר כל כך גדול, הם מוסיפים אור, כפשוטו, על החושך”.
“נחזור לצופיה. תוך כדי האזכרה של אביתר, צופיה מקבלת בשורה מרה – פיגוע ירי בצומת תפוח. שלושה פצועים אנוש, קשה וקל. אותו יום, אותו מקום, שמונה שנים אחר כך. באותו זמן הייתי בבית, אבא שלי קפץ לצומת תפוח בתור כונן של מד”א, והיה זה שטיפל ביהודה גואטה הי”ד בדרך לבית החולים. באותו רגע היה ברור לכולנו – זה הזמן לעלות לקרקע.

מעבר להזדמנות הכאובה שבה היישוב שנבנה לא ייהרס בגלל המצב, ואולי אפילו יקבל אישור רשמי, המניע העיקרי היה אחר: שכנים שלנו, תלמידי ישיבת איתמר, שוכבים פצועים בבית החולים. היינו חייבים להגיב. עוד באותו לילה ישנו באביתר כמה משפחות באוהלים ושני מבני עץ שבנינו בשעות הערב המאוחרות, אבל אפילו לרגע לא חשבנו לאן נגיע תוך זמן כל כך קצר.

יום אחר כך עמדו באביתר 2 קרוואנים ובית מדרש מבלוקים. יחד עם התמונה של הקרוואנים, התפרסמה בתקשורת ההודעה של ראש מועצת שומרון יוסי דגן שבמקביל לעבודת הצבא – התגובה שלנו לטרור צריכה להיות בניין ארץ ישראל. בשבוע שעבר הכנסנו ספר תורה ובית המדרש הוכפל פי ארבעה, קוראים לו עכשיו ‘עץ יהודה’ על שם יהודה גואטה הי”ד. התיישבות צעירה לתפארת. בשורת אביתר כבר הגיעה לכל רחבי הארץ”.
יוסי דגן: “מסביב לאביתר ישנם 80 בתים לא חוקיים שבנו הערבים. כשאנחנו פונים למנהל האזרחי ולמשרד הביטחון ומיידעים אותם שיש השתלטות על שטחי C, הם אומרים לנו שאנחנו צודקים, אבל אין מספיק כח אדם כדי לשנות דברים. פתאום כדי לפנות את אביתר יש כוח אדם למכביר ועוסקים יום ולילה בפעילות כדי לעקור את היישוב הזה. הממשלה, בין משמאל ובין מימין, אמורה להתאחד סביב דבר כזה ערכי ונכון. תסתכלו לעם ישראל בעיניים, מה המסר שלכם לעם אחרי תקופה כזו קשה של פיגועים ואירועים ביטחוניים? אנחנו צריכים לבוא- כמדינה- ולהקים יישובים רשמיים. האבסורד הכי גדול הוא שבעבר המפא”יניקים, שהם השמאל של פעם ובימי בן גוריון, הבינו שהתשובה הציונית ההולמת לטרור היא הקמת יישוב היכן שהיה פיגוע. כך הוקמו קיבוץ מעלה החמישה וקריית שמונה וכך מדינת ישראל נתנה מענה חזק, אמיץ וערכי לטרור, בלי לחשוש מה יאמרו באירופה. מטרת הערבים לפגוע בנו ולגרש אותנו ואנו צריכים עוד יותר להתחזק בבניין הארץ ולהוסיף יישובים חדשים, גם ללא קשר לפיגועים. זה מסר לאויבים שעם ישראל חי וחזק ולא נשבר”.
צבי אלימלך שרבף: “גרעין אביתר הוא אחד מתוך שבעה גרעיני משפחות חדשים שהקימה תנועת נחלה מתוך מגמה לחדש הקמת ישובים בצורה ממלכתית ולדחוף את הממשלה לחזור לחזון הציוני ולהקים ישובים חדשים בכל רחבי הארץ. גרעיני המשפחות מוכנים לעלות לשטח גם בתנאים חלוציים קשים כדי לתת כח לממשלת ישראל לעמוד בפני הלחצים הבינלאומיים ולפתוח בתנופת התיישבות רחבה. הגרעין עדיין היה בשלבי התארגנות כשנעשה הפיגוע, אבל גם הגרעין הישן וגם הגרעין החדש הבינו שזה הזמן לעשות מעשה ולהקים את הישוב”.
למה רוצים לפנות את היישוב?
“אומרים שהיישוב לא חוקי וזו טענה עבשה ולא מתקבלת על הדעת. לא הרסו אפילו בית אחד של ערבים מסביב,” טוען דגן.
כיום ביישוב יש חמישים משפחות. “כל יום מגיעים אלפי אנשים לבקר ולחזק אותנו בישוב החדש ויש הרבה מצב רוח,” משתף שרבף בחיוך.
״אחרי כמה ימים של ניסים גלויים כבר התרגלתי לקצב התקדמות שלא בדרך הטבע, ורק המבקרים הרבים, והחברים שהספקתי לצבור בחיים הקצרים שלי, שממשיכים להגיע לבקר אחד אחרי השני, מזכירים לי בהבעות הפנים שלהם, ובברכת “מציב גבול אלמנה”, כמה צריך להתמלא בשמחה על הקמה של יישוב חדש בארץ ישראל, וכמה אסירי תודה לקב”ה אנחנו צריכים להיות על ההצלחה הגדולה הזאת. הרב לוינגר זצ”ל היה אומר הרבה, שאסור לשכוח שבזמן שאנחנו יושבים וחושבים איך לבנות את ארץ ישראל – יושבים במקום אחר וחושבים איך להרוס. חבר הכנסת מוסי רז ממרץ פרסם עוד ביום הראשון לעליה מכתב בהול לשר הביטחון בני גנץ לפנות בדחיפות את “המאחז אביתר שהוקם ליד צומת גוש עציון”, כפי שכתוב במכתב. היום הוא לא היה טועה במיקום, ה-waze כבר יודע לכוון ל-”אביתר (יישוב)” את כל מי שרוצה להגיע… היישוב – חי וקיים.

קשה לפרוץ הקפאה של יותר מ-20 שנה תוך כמה שבועות. ברוך ה’ יש לנו צבא חזק, ולא יהיה לו קושי פיזי גדול להרוס את היישוב. העבודה שאנחנו צריכים לעשות היא עבודה ציבורית. דויד אלחייני אמר לנו את זה כבר בשבוע הראשון – מה שיקבע אם המקום הזה יישאר ויהיה תקדים ליישובים החדשים הבאים, זה התמיכה הציבורית”.

שרבף סובר שהמיקום של היישוב החדש אסטרטגי. “היישוב ממוקם על ציר 5 המחבר בין תל אביב ובקעת הירדן ובדיוק בקטע הזה הרשות הפלסטינית בונה בצורה לא חוקית בשטחי  C בהיקפים גדולים כדי לחנוק את הרצף היהודי באזור. הגורם המזרז לעליה היה הפיגוע מתוך הבנה שלאורך כל שיבת ציון התשובה האזרחית לטרור הערבי היא הוספת חיים יהודיים על ידי הקמת ישובים חדשים, אבל הישוב לא עלה כתגובת נגד אלא מתוך רצון להמשיך את המפעל הציוני”.

לדבריו, נבנים בכל שנה כ-3500 בניינים ערביים שלא נהרסים. “המינהל האזרחי טוען שהוא לא יכול להרוס אתם כי יש חוסר בכוח אדם”.

דגן מסייע בהקמת הישוב החדש ולפני כשבוע וחצי אף העביר את לשכתו לאביתר על מנת לחזק את התמיכה הציבורית במקום. “יש דברים שהם מחוץ לפוליטיקה וצריכים לקבל מענה ערכי וציוני. וגם מי שלא מאמין בכך- יש “כללי משחק” שנוהגים לפיהם, ופה אין שום בעיה של בעלות על הקרקע,” הוא אומר. “לא צריך להתייחס למשפחות שעלו לכאן כאויבות המדינה, צריך להיות גאים בהן ולא ליצור אכיפה סלקטיבית. העברת הלשכה לאביתר הוא צעד שנועד להביע את התמיכה שלי כאזרח כלפי החלוצים והחלוצות היקרים האלו, ולהביע את המחאה הקשה שיש לי מפני הרצון לעקור את היישוב”.

“אנו מצפים מראש הממשלה נפתלי בנט שלא יתן ידו לאפליה קשה דווקא נגד יהודים כאשר הבניה הערבית משתוללת באין מפריע,” קורא שרבף. “אין סיבה להרוס. הקרקעות הם אדמות מדינה. המשפחות והנוער מבטאים את המשך הציונות הפשוטה של בניית ארץ ישראל ואנחנו מקווים מאוד שממשלת ישראל תכשיר את הישוב החדש”.

דגן סובר ש”ברמה הצבאית ממשלת ישראל צריכה להורות לצה”ל לבצע פעולות תגמול צבאיות כד להחזיר את ההרתעה כנגד הרשות הפלסטינית. אני מדגיש- צה”ל, ולא אזרחים. הרשות הפלסטינית מסיתה ומממנת את המחבלים. מבחינה אזרחית יש לחזק את יישוב ארץ ישראל, כי המחבלים לא ישברו את רוחנו. מעבר לערך הציוני החשוב, זו ההרתעה הכי חשובה. גם אם צה”ל יהרוג 1000 מחבלים, הקמת ישוב אחד מרתיעה אותם יותר”. “האווירה החלוצית המדהימה מורגשת כאן בהקמת הישוב החדש, מגיעים באופן יומיומי אלפי אנשים לחזק ולהיות שותפים,” משתף שרבף. “אני קורא לציבור להמשיך להגיע ולחזק אותנו ואת מדינת ישראל בהקמת הישוב אביתר. מחכים לכם”.

“אחת השאלות ששמעתי הרבה פעמים בתקופה האחרונה היא ‘מתי יהיה פינוי’. תמיד אני עונה שלא יהיה פינוי, מי אמר שיהיה פינוי? כשעונים לי בחצי לעג לרש שהם אוהבים את האופטימיות שלי, אני עונה להם שאני שונא את חוסר האמונה שמתחפש ל-’ריאליות’.

הסתובבו שמועות בתקשורת שביישוב נערכים לפינוי – שקר וכזב. אנחנו ממשיכים לבנות, והאוירה כאן מאוד מאוד שמחה, לא עוצרים לרגע. אני יכול להבטיח לכם עכשיו מראש, שמאז שכתבתי את המילים האלה, עד שאתם קוראים אותן עכשיו – כבר בנינו עוד כמה בתים, ונמשיך להתרחב כאן בלי הפסקה. עם ישראל חי. עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה”. 

עוד במדור זה

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

בשיחה עם ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳, דיברנו על השקעה בחברות הוגנות, על חשיבות הגז לישראל וגם על המפעל המיוחד שגרם לו לפעול קצת אחרת: ״יש שם עובדים בעלי תסמונת דאון ועם אוטיזם״.
בפתח הריאיון עמו, שאלתי את ארז צדוק האם מדינת ישראל יכולה לשאוף לכלכלה יהודית. זה נושא שלא מדובר מספיק, אבל לצדוק יש תשובה: ״בהחלט, מדינת ישראל יכולה לשאוף לכך. אבל מדינת ישראל לא תשאף לכך אם האזרחים בעצמם לא ישאפו לכזה דבר, או לפחות המגזר הדתי ישאף לכך״.
מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳ מציג דוגמה פשוטה: ׳היתר עסקה׳. ״יש חברות ציבוריות גדולות שלא חתומות על היתר עסקה. לחתום על היתר עסקה זה לחתום על נייר מאוד פשוט שבא ומתיר להלוות עם ריבית. אין התנגדות מצד הרשויות לחתימה על היתר עסקה, ואין בעצם שום משמעות עסקית כזו או אחרת לחתימה על היתר עסקה. לכאורה מדובר בעניין טכני בלבד, אבל הוא מאפשר לחברות לפעול על פי הלכות ריבית ואנחנו יודעים עד כמה חמור הנושא הזה. עדיין יש חברות שלא חתומות על היתר עסקה״.
״יש היום בערך שני טריליון שקלים של השקעות פנסיוניות, כלומר השקעות בקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכד׳, ויש כ-20 מיליארד שקלים שמושקעים באפיקים הפנסיוניים האלה בהשקעות כשרות – השקעות בחברות שלא פועלות בשבת וחתומות על היתר עסקה״.

זאת אומרת על פי ההלכה?
״תראה, על פי ההלכה זה גם לא לגנוב ולא לשקר וגם את זה אנחנו בודקים ככל יכולתנו. אבל כן, יש גופים רבניים שממיינים את שני הפרמטרים הללו, ולפיהם ממיינים את החברות האלה לכשרות וללא כשרות״.
״כמו שאמרנו, 20 מיליארד שקלים מושקעים כיום בהשקעות כשרות. אם כלל הציבור הדתי בישראל היה משקיע בהשקעות כשרות בלבד, אז פחות או יותר 400 מיליארד היו מושקעים בהשקעות כשרות. חברה גדולה שלא חותמת על היתר עסקה מפסידה היום משקיעים של 20 מיליארד שקלים, זה לא נורא עבורה. אבל אם היא הייתה מפסידה 400 מיליארד שקלים משקיעים, היא הייתה חותמת על היתר עסקה״.
צדוק לא אומר שבגלל דבר כזה חברה שפועלת בשבת הייתה מפסיקה לפעול בשבת, אבל חברה שמתלבטת אם לפעול בשבת או לא, ובימים אלה פועלת בשבת – 400 מיליארד שקלים היו משכנעים אותה להפסיק את הפעילות בשבת.
״אז אתה שואל אותי האם יש כלכלה יהודית? 

 ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳,

האם אנחנו שותפים לחילול שבת כאשר אנחנו משקיעים בחברות שפועלות בשבת? האם אנחנו שותפים לעבירות על הלכות ריבית כאשר אנחנו משקיעים בחברה שנותנת הלוואות ללא היתר עסקה? האם נרוויח פחות אם נשקיע רק בחברות כשרות (חברות שלא פועלות בשבת ומחזיקות בהיתר עסקא)? התשובות שיכול להיות שעלו פעם בראשכם ולא מצאתם להם תשובות, עלולות להפתיע אתכם.
עולם ההשקעות עובר בשנים האחרונות שינוי מהותי. פעם הערך היחיד היה הרווח לבעלי המניות. אף אחד לא דיבר על הוגנות, ובטח שלא על ההלכה. אבל היום הערכים תופסים נתח גדל והולך בעולם ההשקעות. מנהלי השקעות מבינים שרווחים וערכים הולכים ביחד וככל שהערכים חזקים יותר, כך גם פוטנציאל הרווחים גדול יותר. התפיסה שהגנבים והרמאים מרוויחים יותר, הולכת ונכחדת.
ארז צדוק, מנכ"ל ״אביב ניהול קרנות", הקים לפני למעלה משמונה שנים את הקרן הראשונה בישראל שמשקיעה בחברות שמתנהלות בהוגנות. צדוק גם מנהל קרנות על פי ההלכה. הוא אולי מוכר לכם ממלחמותיו מול בנט בבית היהודי, וגם מערוץ 20. הוא יגיש החל מיום שני הקרוב, עם המעבר של ערוץ 20 לערוץ 14, תוכנית כלכלית יומית.

ארז, כשמנהלי השקעות מדברים על ערכים והוגנות, זו לא כניעה לפופוליזם? כשאנשים משקיעים כסף, מעניין אותם מקסימום רווח.
״יש מאות מחקרים בעולם, שמראים שחברות שמתנהלות בהוגנות, מרוויחות יותר לאורך זמן. המחקרים מראים שמי שבודק את החברות מבחינה עסקית וכלכלית, אבל בוחן גם את ההוגנות של החברה, לרוב ירוויח יותר והסיכון שייקח יהיה נמוך יותר. זה לא פופוליזם אלא מחקרים מוכחים".
אם מחקרים מוכחים מראים שהתנהלות הוגנת תורמת לרווחיות ומקטינה סיכון, למה לא כולם משקיעים כך?

״כי לוקח זמן לשנות הרגלים ישנים ודעות קדומות. פעם חשבו שמי שגונב ומרמה יותר, מרוויח יותר. היום, בעקבות האקדמיה וגם לאור הסטטיסטיקות, מנהלי ההשקעות המובילים בעולם יודעים שהשקעה בחברות שמתנהלות בהוגנות, היא השקעה עם פוטנציאל רווח גבוה יותר וסיכון נמוך יותר. ההשקעות שלהם מנוהלות על פי העקרונות האלה. השינוי אגב, מחלחל גם אלינו. בתי השקעות לא מעטים בארץ התחילו לדבר את השפה הזאת, חלק החלו לפני זמן מה וחלק גם מיישמים באופן חלקי כזה או אחר, אבל המגמה כאן ונמשכת".

״נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים״

לאחרונה, על רקע כוונת שרי האוצר והחקלאות ליזום רפורמה בענפי החקלאות, מתקיים קרב עז בין המצדדים ברפורמה, בעיקר חסידי הגישה הליברטריאנית והמצדדים בגישת השוק החופשי, ובין החקלאים, שמתנגדים בכל כוחם לחיסול מטה לחמם וטוענים כי יש לטפל בבעיה האמיתית – הרווח של רשתות השיווק, שמרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי, ופערי התיווך שמייקרים את המחירים. נדמה כי לצד של החקלאים מצטרפים גם הצרכנים, שמסתכלים על ניסיון העבר ומבינים כי ייבוא תוצרת חקלאית לישראל אינו מוזיל מחירים לצרכנים – אלא רק מעשירה את רשתות השיווק והיבואנים.
החקלאים, כך נדמה, הבהירו היטב, בכלי התקשורת ובמקומות נוספים, את ההשלכות הקשות של התכנית הקיימת. הרפורמה בצורתה הנוכחית לא תגרור ירידה במחירי הפירות, הירקות והביצים; מאידך תגרור בעיות וסיכונים שונים. פגיעה בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל בוודאי בכל הקשור לפירות וירקות; ביטחון המדינה עלול להיפגע – כ-75% מהיישובים החקלאיים נמצאים בפריפריה, וקו המחרשה שלהם קובע את הגבול שבו חיים יהודים ישראלים, אלו צפויים להיפגע ואף להינטש מחשש להפסדים. אלפי חקלאים ומעגלים נוספים בשרשרת התלויה בהם יאבדו את מקור פרנסתם; הייצור המקומי יצטמצם משמעותית – והמגוון החקלאי ידולל; הייבוא החקלאי לארץ עלול לגרום למחלות, מזיקים ותוצרת עם ריסוסים שתיכנס לישראל. כל אלו הם העצים שמרכיבים את היער: יש לחזור למקורות וליסודות- נדרשת הכרה בחקלאות כערך לאומי (דתי וציוני) ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. החקלאות היא ערך לאומי, ומרכיב בביטחון ובתרבות הלאומיים. כמו מערכות ביטחון ורפואה לאומית נדרשים גם בחקלאות לברית של נאמנות ולפעמים מסירות נפש, ותמיד להשקעה מכל הצדדים – החקלאים, המדינה וגם הציבור. בלעדיהם לא יכונו מערכות כאלו.
חשוב להדגיש – חלק גדול מהחקלאים מבינים את הצורך בשינוי ושיפור, ונכונים לאתגר הכרוך בשינוי מושכל ומאוזן. בראייתם, בהחלט ניתן ליצור תכנית חלופית, שתוביל להורדת מחירי המוצרים לצרכנים וגם תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. החקלאים הציעו למדינה תכנית חלופית המתבססת על שלוש יסודות: הפחתה אפקטיבית של מחצית ממכסי המגן, מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים, והתייעלות של החקלאות המקומית.
תמיכה ישירה – התמיכה הישירה שמשרד האוצר מציע היא עלבון לחקלאים ולאינטליגנציה. מאה שקל לדונם מעובד –אבוקדו או חיטה. ברור שתכנית כזו תגרום הפסדים ניכרים לגידולים אינטנסיביים, שהמבקשים חקלאים מתקדמת צריכים דווקא לעודד. כנגד זה, אנו מציעים תמיכה שתהיה דיפרנציאלית ומותאמת לגידול ומותאמת לאזור. אי אפשר להשוות את אלפי הדונמים בנגב לחקלאות האינטנסיבית בשרון. זו הדרך שבה החלה רפורמה מתונה בחקלאות האירופית, וכדאי ללמוד מניסיון זה.
הפחתה של המכסים – החקלאים מבינים שהתחרות חשובה וטובה גם עבורם. אך יש לבחון את הנושא ולקבוע תרחישים וניהול סיכונים. נדרש לבדוק יחד עם הגנת הצומח אנשי שרות ההדרכה והמקצוע והמגדלים, מה מתאים לפתיחה של יבוא ומה לא. ובכל אופן הורדת מכסים לאפס היא טעות ומדיניות שלא קיימת כמעט באף מדינה מתקדמת.
הוזלה של גורמי הייצור – כאן נמצא העיקר אם באמת רוצים שינוי והתקדמות. המים בישראל הוא המשאב היקר ביותר מבין ענפי הצומח. כ-20% מהתשומות הקנויות הן הוצאה על מים. החקלאים הישראלים משתמשים בהרבה פחות מים שפירים מאשר בעבר. חלק החקלאות במים שפירים, ירד מ-850 מיליון קוב בשנה, לכ-400 מיליון קוב בלבד. עוד משתמשת החקלאות בכ-500 מיליון קוב מים מטוהרים, שאלמלא החקלאות היו מוזרמים לים התיכון. מעבר לפגיעה הביולוגית, הרי שעל פי האמנות השונות, עליהן חתומה מדינת ישראל, צעד זה היה גורר קנסות עתק ופגיעה בשמה הטוב של ישראל כמדינה המזהמת את הסביבה ופוגעת בדגה בים. יש לפעול להוזלת המשאב היקר הזה ולהוריד את החוסר ודאות על ידי שימוש במכסות המים.
משאב יקר נוסף הוא העובדים הזרים. במדינת ישראל המעסיק משלם עבור העובד הזר בסביבות 2,700$ בחודש. זאת לעומת 1,500$ בלבד באירופה. התאמה והורדה של מחיר העבודה תגרור הורדת מחירים בתוצרת החקלאית. כמו כן, יש לפתוח את המכסות כך שהחקלאי יוכל לקבל את כמות העובדים לו הוא זקוק, לחילופין אפשר לעודד יותר את העבודה הישראלית (בעיקר של צעירים) בחקלאות. צעדים בנושא זה נעשו בעבר באופן שאינו מספיק שיטתי. נכון להיום יש מחסור תמידי של ידים עובדות בכל הענפים.
"סימון ארץ מקור" שלדברי שרי החקלאות והאוצר, הוא חלק מהרפורמה, הוא אכן חוק חשוב ונדרש כדי שהצרכן ידע מהיכן הגיעה התוצרת שאותה הוא קונה.
נזקי הרפורמה עלולים להיות בבחינת "אל חזור"! אדמות שלא יעובדו – יאבדו. משק חקלאי שנזנח- לא ייפתח מחדש. החקלאות אינה אקורדיון שניתן לכיווץ והרחבה לפי פקודה. התנועות בה רחבות וארוכות, יש להם קצב וריתמוס שקשור בצמיחה הטבעית. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר עדיין מצריכה שלבי צמיחה, גידול והבשלה. אם רוצים ש'צל עץ תמר' לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר, אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות 7 שנים. ולכן, נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת, וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים.
החקלאים מוכנים להתייעלות. שיפורים והתייעלות בעבר, כבר הובילו לכך שחקלאי ישראלי מייצר כבר היום בערך פי 10 (!) מאשר חקלאי ישראלי לפני כ-30 שנים. ועדיין יש צורך בהתקדמות ועליית מדרגה חדשה.
"אם לא נעבוד את האדמה לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה", כך כתב א"ד גורדון לפני 100 שנה! את הלקח הזה אסור לנו לשכוח כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא החקלאי עמוס: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

אמיתי פורת, חקלאי מכפר עציון, 

לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

אלעד מלכא, בטור הדעה שלו שפורסם ב"גילוי דעת" בשבוע שעבר תחת הכותרת "הרפורמה בחקלאות: אם כולם ירוויחו – למה יש מאבק?", (כאן) המעלה כביכול כמה תובנות. הבעיה היא שדבריו לא מסתדרים עם המציאות ועם העובדות.
מלכא מציין כי "כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא", אך אמירה זו אינה מדויקת: לפי נתוני רשות המיסים, לא רק שקיים ייבוא של מוצרים חקלאיים – אלא שהוא גם עולה בהדרגתיות משנה לשנה (אגסים, תפוחים, בצלים ועגבניות הם הבולטים, אך יש נוספים). לא מדובר רק בפירות וירקות; גם שוק החמאה נפתח בשנה שעברה לייבוא חופשי, ומזה שנים רבות שיש ייבוא של דגים, בשר וביצים לישראל – ואלו רק כמה דוגמאות. במקביל, אגב, בשני העשורים האחרונים פחתו מכסי המגן בחקלאות בכ-50%.
מלכא טועה גם כאשר הוא מזלזל בחשיבות שירותי הגנת הצומח בישראל ובכך שהם מגינים על כולנו מפני מחלות ומזיקים שיכולים להרוס את התוצרת הישראלית. ייבוא ללא הגבלה וללא פיקוח צפוי לגרום לחדירה של מזיקים וגורמי מחלות, המסכנים את הצומח בטבע וכמובן גם את החקלאות הישראלית. כל מדינה בעולם מגנה על עצמה ועל תוצריה. ראינו מה קרה כאשר פלשה לארץ "חדקונית הדקל האדומה" שפוגעת קשות בתמרים, או "זבוב האפרסק" הפוגע בהדרים, בפירות נשירים וסובטרופיים, בירקות ועוד.
עם ההשלכות של המזיקים והמחלות שחדרו לארץ מתמודדים חקלאי ארצנו במשך שנים רבות, ואלו הן רק שתי דוגמאות מייצגות. השפעות נוספות שעלולות לקרות בעקבות השינויים הן התמוטטות של ענפים חקלאים ופגיעה קשה ב"ביטחון התזונתי" של ישראל, עלייה בשימוש בחומרי הדברה ופגיעה בבריאותם של הצרכנים (חומרי הדברה שנמצאים על הפירות והירקות המיובאים וגם שימוש נוסף בישראל בעקבות חדירת מחלות ומזיקים חדשים), סגירת שוקי ייצוא לתוצרת חקלאית ישראלית בגלל הימצאותם של מזיקים ומחלות ועוד.
מלכא ממשיך ומצדיק את הרפורמה באומרו כי "כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור דונם אדמה מעובד ברשותו". מאה השקלים אמורים לדמות את התמיכה הישירה הקיימת באירופה (26.6 אירו בממוצע), אך שכחו לציין שבאירופה קיימים שטחי מרעה גדולים ומעט שטחי ירקות ופירות. אתם יודעים מי המרוויח הגדול מהשיטה האירופאית? מלכת אנגליה שבבעלותה כמויות שטחים עצומות! ולמה השיטה הזו לא תתאים לנו בארץ? השיטה מתעלמת מסוגי הגידולים השונים ומפלה בין דונם אבוקדו לדונם תירס. באירופה החקלאים זוכים לא רק לתמיכה ישירה אלא לעוד מגוון תמיכות ולצערנו ברפורמה המוצעת בארץ קיימת רק תמיכה ישירה שממש לא תתמוך בחקלאים.

כפי שהוכח בעת משבר הקורונה, מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על ייבוא מזון. מה יקרה אם ייסגרו לנו השמיים, כמו במשבר הקורונה, וכל מדינה תצטרך לדאוג לעצמה ולתושביה? מה יקרה אם מדינות מהן ישראל מייבאת תוצרת חקלאית, בהן מדינות כמו טורקיה, ירדן ומצרים למשל, יחליטו על חרם כלכלי על ישראל? 

עוד טוען מלכא כי פערי התיווך אצלנו נמוכים. האמנם? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החקלאות מראים בדיוק את ההפך:  ישנם פערי תיווך של עשרות ומאות אחוזים בין המחיר שמקבל החקלאי ובין המחיר בו נמכרים ירקות  ופירות ברשתות השיווק ואצל יתר הקמעונאים. הטבלאות מטה, המציגות את חמשת הפירות וחמשת הירקות עם פערי התיווך הגבוהים, לא משקרות: לחקלאים הישראלים אין כל השפעה על המחירים ולא על יוקר המחיה. 

*טבלה 1
רשתות השיווק מרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי. החקלאי עובד קשה מדי יום ובכל מזג אוויר כדי לגדל את הפירות והירקות שכולנו אוכלים – ומקבל על כך שקלים בודדים בלבד.
אגב, אולי לא ידעתם, אבל מחלקת הפירות והירקות היא ה"הקופה המצלצלת" של רשתות השיווק בישראל, ולרוב היא רווחית עבורם יותר מכל מחלקה אחרת.

 על פי דו"חות "שופרסל", הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמדו בשנת 2020 על כ-2.2 מיליארד ש"ח. "רמי לוי שיווק השקמה" הכניסה, על פי הדו"חות הכספיים שלה, כ-924 מיליון ש"ח ממכירת פירות וירקות – שמהווים כ-15.62% מכלל הפדיון של הרשת בתחום הקמעונאות. ברשת "ויקטורי" הנתונים די דומים; בשנת 2020 סך הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמד על כ-392 מיליון ש"ח, שהם כ-16.5% מכלל הכנסות הרשת. אלה רק הרשתות המחויבות בדיווח כי הן ציבוריות. הנתונים ברורים: רשתות המזון מרוויחות הון עתק על גבם של החקלאים, ועל חשבון כיסם של הצרכנים.

*טבלה 2

בניגוד למה שטוען מלכא, המסקנה ברורה: הרפורמה במתכונת הנוכחית שלה מהווה פגיעה אנושה בחקלאות הישראלית ובחקלאים המקומיים וכפי שהוכח בעבר, למשל כאשר ייבאו לארץ תפוחים ואגסים, המחיר לצרכן לא ירד! ברפורמה הקיימת – החקלאים ייפגעו, הצרכנים לא ירוויחו, מדינת ישראל תתקשה לשמור על הביטחון התזונתי שלה ותהיה תלויה במדינות זרות ומי שיתעשר, כמו תמיד, יהיו רשתות השיווק והיבואנים. ומשהו נוסף, ממנו מלכא מתעלם: פגיעה בחקלאות משמעותה בביטחון המדינה. מאז קום המדינה, החקלאות בישראל מתקיימת בעיקר באזורי הפריפריה, בקצוות המדינה, מחזיקה אזורים אלה בחיים מבחינה כלכלית תוך הפרחת אזורים שוממים ושמירה פיזית על הגבולות.אם יורחב הייבוא, החקלאים יתייאשו – ואז מי ישהה באותם אזורים? בעלי רשתות השיווק והמרכולים? וזה כשעדין לא דיברנו על הערכים שלנו כמדינה, כאשר ציונות וחקלאות הם בהחלט שניים מהם – ושניהם ייפגעו אם הרפורמה תישאר במתווה הנוכחי.׳ לסיום, חשוב לי להדגיש: החקלאים אינם מתנגדים לרפורמה, אלא מבקשים רפורמה הוגנת. 

המבחן הראשון של הקואליציה החדשה הגיע בדמות תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו. ההערכה במערכת הפוליטית במידה רבה של צדק היא תשרוד לפחות עוד שנה וחצי.
לשרים לא היה זמן להביא תכניות שהם הכינו בעצמם, כל התכניות גובשו על ידי אגף תקציבים עכשיו השאלה היא האם הפוליטיקאים יאשרו אותן. בראש ובראשונה את הרפורמה בחקלאות.
כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא לישראל. לעתים החסם הוא מכס בשיעור גבוה שיכול להגיע למאות אחוזים ולעיתים מדובר בתקנות המונעות ייבוא מוצרים ישראל.
לצורך העניין, אם מכס על ייבוא ענבים יעמוד על 500% וק”ג ענבים נמכר בחו”ל בחמישה שקלים, המכס עליו יעמוד על 25 שקלים והוא יימכר בישראל בשלושים שקלים בתוספת עלויות שינוע. כך מייקרת הממשלה עבור החקלאים את התוצרת המקומית נכון להיום.
כאמור לא כל חסמי הייבוא הם מכסיים. שירותי הגנת הצומח לדוגמה אמורים לוודא שעם ייבוא צומח לא נכנסים מזיקים אשר יזיקו לתוצאת החקלאית המקומית. אולם דו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מראה שנטיית שירותי הגנת הצומח היא לבלום ייבוא באופן מאסיבי או לפגוע באיכותו. אם ראיתם עגבניות מטורקיה בלי עוקץ או אננס שהסירו לו את עלי הכתר, אלו תוצרים של מערכת הגנת הצומח בישראל. המשמעות? אורך חיי המדף של התוצרת קטן באופן משמעותי מה שמייקר את עלויות ההובלה ואת עלויות המכירה.
התוצאות של מנגנון כזה הוא שישראל לא מייצרת רק פירות וירקות שיש לנו יתרון בלגדל כאן דוגמת הדרים, אבוקדו ומג’הול אלא גם פירות שמצריכם המון מים או אקלים טרופי שאין בישראל דוגמת בננות. כך המוצרים הללו יקרים לצרכן, בשמן שהחקלאים לא מרוויחים מהם הרבה.
בעשורים האחרונים עברו המדינות המפותחות בעולם ממניעת מסחר בינלאומי בתוצרת חקלאית לתמיכה ישירה בחקלאים. במקום למנוע ייבוא או לייקר אותו נפתחו שווקים לייבוא חופשי, מצד שני חקלאים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה. התוצאה מרשימה: ירידת מחירים משמעותית לצרכנים, מעבר לגידולים רווחיים המותאמים לאקלים באותן מדינות ושגשוג מחודש של הענף.
זו בדיוק הרפורמה המוצעת כיום בחוק ההסדרים. כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור על דונם אדמה מעובד שברשותו. מכסי הייבוא ירדו לרמה חדש ספרתית תוך חמש שנים וגם שירותי הגנת הצומח יעברו שינוי משמעותי.
הלובי החקלאי מצידו, טוען שהמחירים בארץ יקרים בעקבות “פערי התיווך” או חלקם של המפיצים ורשתות השיווק בתהליך. אלא שטענה זו נבדקה על ידי מרכז המחקר והמידע שחל הכנסת שמצא שפערי התיווך בפירות וירקות נמוכים ביחס לארה”ב ואירופה, על ידי משרדי האוצר והחקלאות שהגיעו למסקנה דומה ולאחרונה על ידי רשות התחרות שהראתה שעליית מחירי הפירוק והירקות בעשור האחרון לא נבעה מעלייה בפערי התיווך.
מעבר לטיעונים הכלכליים, אוהבים בלובי החקלאי להזכיר לנו את חשיבות החקלאות בביטחון התזונתי, היכולת של מדינת ישראל להבטיח מזון נאות לאזרחי בכל עת.
גם על זה יש לומר, משבר החמאה ב 2019, הביצים בפסח 2020, החלב בסוכות לפני כשנה ופירות הקיץ כעת מלמדים שמניעת הייבוא היא היא פגיעה בביטחון תזונתי. ביטחון תזונתי מושג כאשר מגוונים מקורות היצע, לא כאשר מגבילים אותם.
בסופו של דבר מדובר ברפורמה טובה לכל הצדדים. פתיחת שוק החקלאות לתחרות תכניס דם חדש ויזמי לענף המקרטע, המחירים לצרכנים יוזלו ורמת החיים של כולנו תעלה
נכון, יש מי שמפחדים משינויים, לא צריך לכעוס עליהם, צריך לעודד אותם להתגבר.