לאחרונה העיר רמלה עלתה לכותרות, כחלק מהאתגר והמשימה הלאומית של חיים בערים מעורבות. רוב הדיווחים בתקשורת עסקו מטבע הדברים בקשיים של מגורים בעיר מעורבת, במצב הסוציו-אקונומי של רמלה ובפנים הפחות יפות שלה אולי. אבל רמלה היא לא רק עיר מעורבת עם אתגרים. דווקא בימים בהם העיר עולה לכותרות בהקשרים מאד מסוימים, רצינו להאיר זרקור על העיר המחברת הזאת, שנמצאת בדרך לירושלים. חיבור חם של כל העדות והסוגים עם כל הלב והנשמה.
לפני שנים, עת ירדנו מגבעה יפה ומוריקה, עם נוף עוצר נשימה אי שם, אל עבר ביתנו החדש, היו לנו התלבטויות ומחשבות רבות. לבסוף החלטה של אהבה לעם הכריע. חמימות הלב והאהבה למסורת, בדיוק שם עשר דקות מנתב”ג, שאבו את ליבנו. עברנו לרמלה. ומאז אנחנו רמלאים לכל דבר. שוק רמלה שלנו לעד.
חיפשנו מקום עם ערך. באנו לקבל בעיקר ולתת קצת באהבה, עם לב חם. המצב הסוציו-אקונומי לא הרתיע, ראינו בקו את . שם יש אינוספר פעימות של אחים בדם, שזר מחוץ לרמלה לא יבין. אל תתבלבלו מכל השמועות והאירועים ההם שקרו באותם שבועיים. אנחנו כאן לגדול, לפרוח ולצמוח. לגדל ילדים ומשפחות. בואו לראות בעיניים את האור והחום המיוחד של העיר הזאת.
באחד מהלילות ההם של הפרעות, ראיתי מחלון ביתי את בית הכנסת ‘עץ חיים’ שלנו. בית כנסת קטן ומיוחד, של אנשים פשוטים תמימים ויקרים.
בסביבתו עמדו פורעים ערבים וחשבו איך ומה לעשות. פתאום נפלה בי ההבנה, ידעתי שיש כאן סיפור אחר. מאבק בין האבן ללב. אנשי האבן שעסוקים בהרס, ואנשי הלב שעסוקים בלב הפועם של מסורת ישראל. ישנן ערים שמתהדרות בתואר “עיר ללא הפסקה”, עיר שוקקת חיים 24/7 אני רוצה לספר לכם על רמלה, “עיר ללא הפסקה” מסוג קצת שונה. אחת לשבוע, ביום שישי לקראת שבת קודש, אפשר להתחיל להרגיש את אווירת השבת בעיר. שעות הצהריים המאוחרות, בשוק העירוני הססגוני שלנו, זה הזמן לבוא לקנות פירות וירקות במחיר השווה לכל נפש, ועוד רגע, הכל נסגר, השוק, הקניון – הכל סגור. רוב החנויות בעיר – סגורות.
מתקרבים עוד קצת, שבת כבר ממש בפתח, טבילה לקראת שבת, הרחוב כולו לובש שבת, שירי שבת ברמקולים מבשר שעוד כמה דקות השבת תיכנס, אנשים וילדים ממהרים לבתי הכנסת, אימהות ובנות מדליקות נרות, וכל המולת ימי החול – מפסיקה ברגע אחד. ברחוב הראשי של רמלה, שבכל יום הוא תוסס, שוקק חיים, יש מן שקט, אווירה מיוחדת, אנשים מכל רחבי העיר צועדים לבתי הכנסת השונים ברחבי העיר, זה צועד לבית הכנסת הסמוך לביתו, וזה צועד מרחק של שעה הליכה לבית הכנסת שסבא שלו הקים והוא ממשיך את דרכו ומורשתו.
מסורת ישראל לא נפסקת. אבל השיא של הפסקת החיים לעומת המשך המסורת, מגיע ביום כיפור. על כל נדרי ונעילה – אין מה לדבר. בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום. אבל מה קורה אחרי התפילה? הרחובות הומים אדם, כולם יוצאים החוצה, כולם עם חולצות לבנות, הרגשה מיוחדת של טהרה, של קדושה, של אחדות מיוחדת באוויר. “כי בענן אראה על הכפורת” – לפעמים מדובר בענן של אנשים צדיקים, השומרים על המסורת, על החיבור לתורה ולמצוות.
במוצאי יום כיפור בונים סוכה כמובן. שנה אחת, בעודי מחפש כמה קרשים לסוכה, גיליתי ערימה של קרשים במדרגות ליד המקלט בבניין שלנו. ניגשתי לשכן מלמעלה ושאלתי אותו של מי הקרשים? השכן כמו יהודי טוב ענה בשאלה: “מה אתה צריך?”
“לבנות סוכה”, עניתי לו, השכן ענה מיד שאני יכול להשתמש בקרשים.
“אבל של מי הקרשים?” לא רציתי לבנות סוכה גזולה. השכן פסק בקול: “הקרשים של השכונה! אתה יכול לבנות איתם את הסוכה, ואנחנו גם נעזור לך. “אנחנו?”, שאלתי בליבי, וקיבלתי מיד את התשובה בדמות טלפון של השכן לחבר’ה שלו שיבואו לבנות סוכה… תוך 10 דקות התאספו כמה חברים בחצר, חברים מהסוג שבכל זמן אחר, לא הייתי בונה עליהם… אבל עכשיו, אחרי יום כיפור, יום של טהרה, של קדושה של חיבור גדול – “וכל בנייך לימודי ה’ – אל תקרי בנייך אלא בונייך” – כולם יחד בונים את עם ישראל (וגם את הסוכה…)
עיר ללא הפסקה – מסורת, קדושה, מורשת אבות וטהרה – כי לא תמוש התורה מפי זרעו!
הבנתם את הרעיון.. לב מול אבן. אז אתם אנשי הלב, בואו לבקר לצמוח עמנו, עם הרבה אור וחום.
