יהדות

המאבק של נשות אברכי הציונות הדתית

ההחלטה לבטל את ההכרה בלימודים בכולל או בישיבה גבוהה כלימודים המקנים זכות לסבסוד במעונות היום מחשיבה לימוד תורה כאבטלה. משפחות האברכים נפגעות ממנה קשות. פורום נשות האברכים יוצא בקול צעקה • אוכלוסייה גדולה שנפגעת מהצעד הזה הן משפחות בהן האב הוא אברך ולימוד התורה שלו כאבטלה • פורום נשות האברכים יוצא בקול צעקה

מוריה אופיר

עמה מושקוביץ (34) היא אם לשישה ילדים וגרה בלוד. בעלה לומד בכולל "צביה אלישיב" של הרב איתן שנרב בעיר.
"בעלי סיים לימודי רבנות לפני כמה שנים", היא מספרת. "כרגע הוא לומד לימודי דיינות ולאורך כל השנים שלחנו את הילדים למעון וקיבלנו סבסוד. אני אישה עובדת, מורה ומגישה לבגרות, וזכאית לסבסוד מטעם המדינה, ופתאום גם את זה לא יתנו".

מושקוביץ מדברת על החלטתו של שר האוצר אביגדור ליברמן לבטל את סבסוד מעונות היום לגיל הרך עבור משפחות בהן אחד ההורים לא עובד. הסבסוד אמנם כן ניתן למשפחות בהן אחד ההורים לומד במוסדות להשכלה גבוהה, והאברכים שלומדים תורה במשך רוב היום, נותרים בלא הסבסוד המדובר.
"המטרה של ליברמן היא להוציא את האברכים לשוק העבודה, ופירוש האמירה שלו הוא שלימוד תורה שווה לאבטלה. סטודנט שלומד מדעי הרוח מקבל הנחה למעון של הילד שלו, ומכירים בכך שהוא לומד כעיסוק שלו, אבל לימוד תורה לא נחשב עיסוק, אלא אבטלה. הדבר הזה מונע ממני, כמפרנסת המשפחה, לצאת לעבוד, כי לא משתלם לי לשלם סכום כל כך גדול למעונות. הדבר יוצר עבורי אפליה כאישה שרוצה לפרנס ולעבוד, וזה פוגע בי ובילדים".
לאחר החלטתו של ליברמן היא ונשים נוספות החליטו להתאגד ולהקים פורום שייצג את נשות האברכים מהציונות הדתית, בשם "תורתם – אומנותן". הפורום כולל מאות נשים מרחבי הארץ שכמאתיים מהן חברות בקבוצת ווצאפ משותפת, ומהוות נציגות של מעל לארבעים כוללים וישיבות.
"תורתם של הגברים היא האומנות שלנו כנשים", אומרת מושקוביץ, "הלימוד של הבעלים שלנו היא גם בחירה שלנו וזו שליחות זוגית ומשפחתית. ההחלטה הזו התקבלה לפני ארבעה חודשים והיו לה תגובות שליליות במערכת הפוליטית, ולכן ליברמן קצת נסוג ממנה והחליט שהוא דוחה אותה בחודשיים. אנחנו שמחנו שזה הולך לכיוון טוב. כעבור חודשיים קיבלנו סטירת לחי כשהוחלט שכן יוצאים עם הדבר הזה לפועל".
בראש הפורום עומדות 4 נשים שמנהלות אותו, ביניהן מושקוביץ. "אנחנו פונות בעצמנו לחברי הכנסת. נפגשנו עם ניר אורבך שמנהל משא ומתן עם ליברמן על העניין, עם אורית סטרוק ומיכל רוזין, ואנחנו קובעות פגישות נוספות, יוצאות לתקשורת ומפעילות לחצים מכל מיני כיוונים כדי לקבל הד נוסף למאבק שלנו", היא אומרת.
על השאלה מדוע הן פועלות כפורום נשים דתי לאומי ולא יחד עם נשות האברכים החרדיות עונה מושקוביץ כי "אין להם כרגע כוח פוליטי שיכול לסייע וידיהם קצת כבולות. אנחנו במקום שיכול יותר להשפיע".
תסכימו לפשרה בעניין?
"פשרות זה אולי מחוסר ברירה, אבל אנחנו רוצות מבחינה מהותית לבטל את הגזירה הזו לגמרי כי התורה היא ערך ציבורי לאומי, לא ערך פרטי שאדם לוקח על עצמו ואומר – "תממנו אותי". לימוד התורה הוא ערך ציבורי וצריך לעמוד מאחוריו. אם החברה כחברה רוצה שיהיו בה לומדי תורה, צריך באיזו דרך לדאוג להם. זה לא שאנחנו חיים חיי פאר ומבקשים שיממנו לנו נסיעות לחו"ל. אנחנו מבקשות רק עבור קיום בסיסי – היכולת לצאת לעבוד ולפרנס ולהיות חלק משוק העבודה. זה הבסיס של הבסיס". 

מה זה אומר להיות אברכית?

"זה אומר לקחת על עצמי את עול הפרנסה, עול גידול הילדים ואחזקת הבית, כמו שתי משרות. בעלי יוצא מוקדם לסדר בוקר. יש פעמים שהוא חוזר הביתה בצהריים, אבל אז חוזר שוב לכולל ובעצם לא נמצא עד הערב בבית. יש אברכים שנמצאים גם בערב בסדר ערב בכולל, וזה אומר להיות ממש מסורה ולחזק אותו בעניין הזה. ללמוד תורה כל היום זה לא דבר שקל לבעלים שלנו, והם זקוקים לנו בתמיכה טכנית של השלמת העיסוק בבית וגם בעידוד ובחיזוק של לתת להם את היכולת והפניות לשבת וללמוד. זה לבחור בחיי פשטות ולהבין שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו דברים שמשפחות אחרות יכולות. בכל פעם הקב"ה שולח שליחים נאמנים ולא צפויים שמסייעים לנו לשרוד עוד קצת ועוד קצת. בדרך הטבע, במדינת ישראל, זה באמת נס". 

מה תגידי לאנשים מהציבור שלנו שיציעו שבעלך ילמד תורה רק חצי יום והמשך היום יפרנס?

"כדי להיות תלמיד חכם, דיין או רב, יש צורך בהמון ידע, זה לא "מקצוע" שלומדים אותו במשך תואר ראשון ותואר שני וזהו, יש לך אותו ביד. התורה היא ים ענק שדרושות לא מעט שנים כדי להתמצא בו וללמוד אותו. בציבור שלנו, אותם אנשים שלומדים גם יוצאים ועוסקים בזה הרבה פעמים: הם הופכים להיות רמי"ם וראשי ישיבות. בסופו של דבר הציבור נתרם מההנהגה הרוחנית שהוא מקבל ומעבר לזה העיסוק בתורה כשלעצמו הוא דבר שהציבור שלנו מאמין בו ומסור אליו בצורה מהותית. השאלה של "כמה" היא שאלה של מינונים ובאמת רוב האנשים יוצאים לעבוד, אבל יש קבוצה באמת לא כל כך גדולה, באזור ה – 4500 אברכים כרגע בציונות הדתית, שהם הסיירת. אנחנו צריכים אותם כדי שיהיה לנו עמוד שדרה של תלמידי חכמים שימשיכו את ההנהגה הרבנית שלנו בציבור. אנחנו שמחים וגאים להיות חלק מהשליחות החשובה הזו ואנחנו זקוקים לתמיכה ציבורית שתבוא לידי ביטוי בגיבוי מהציבור ומהמנהיגים, וגם מתרומות לעולם הישיבות שמחזיק אותם ומאפשר לגדל וליצור את תלמידי החכמים של הדור הבא". 

עוד במדור זה

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

בתאריך 16.5.2020 התהפכו חייה של משפחת אקרמן. נדב, צעיר חזק ובריא לפני גיוס, בילה עם חבריו בחוף ים. הוא שיחק במטקות ואז נכנס להתרעננות קצרה במים, קיבל מכה חזקה בים, ופתאום מצא את עצמו צף עם הפנים במים. הוא הובהל לניתוח חירום, ומאז חייו השתנו ללא הכר. אמו סלבי מספרת: "אני עובדת בעצמי בבית חולים במשך קרוב ל-30 שנה. אני מכירה את המבטים של הרופאים, והמבט שלהם אמר שהם לא יודעים אם הילד שלי ישרוד. הוא שרד, אבל נותר משותק מהכתפיים ומטה, ומרותק לכיסא גלגלים". נדב נזכר: "בהתחלה זה היה נשמע כמו גזר דין מוות".
בפעם הראשונה שאקרמן חזר לביתו, אמו קיבלה הודעת אס אם אס ולפיה בית החולים אינו מספק שירותי אמבולנסים. סלבי: "לא הבנתי מאיפה אני אביא אמבולנס, המצוקה הייתה מאוד קשה".
היא יצרה קשר עם עזר מציון. "פתאום, כמו מלאכים, נכנסו אלינו לחדר בבית החולים ושאלו 'מי זה נדב?'. לראות פתאום בתוך הכאוס שאתה נמצא מישהו ידידותי, עם מאור פנים, נתן לי תחושה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לי". הנהג ביקש מנדב ומאימו לבחור שירים שהם אוהבים, ולקח אותם בבטחה לביתם. נדב נזכר "כשנתקלתי בכל העזרה הזו, בנכונות לסייע ולהיות שם בשבילי, הרגשתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולנסות לעשות הכול כדי לחזור ולתפקד. עזר מציון היו שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים הסעה לטיפולים ובחזרה. עבורנו הם חבורת מלאכים".
נדב ומשפחתו הם משפחה אחת של נעזרים במערך האמבולנסים של עזר מציון. בראש המערך עומד ישראל טיירי. "לפני זמן מה קיבלתי טלפון שיש נערה בת 16 שמאושפזת בהדסה עין כרם, חולה סופנית אונקולוגית. יש לה משאלת לב להגיע לים. אני עובר על האמבולנסים, ביקשו מעכשיו לעכשיו כאשר האמבולנסים כבר מלאים. מנסה ומנסה ולא מוצא פתרון. חזרתי לאותה אחת שפנתה אליי, עובדת עזר מציון מירושלים. אמרתי לה 'בואי נעשה את זה בצורה מסודרת מחר. עם ליווי רפואי כמו שצריך', כי המצב שלה היה ממש קשה.
"היא אומרת לי 'אם תחכה למחר לא יודעת מה יהיה, המצב לא טוב'. הבנתי מה המצב והפכנו עולמות ומצאנו אמבולנס שהגיע עם המתנדבות והצוות הרפואי. הגיעו עם אמבולנס מקושט, שטיח אדום ובלונים. הגיע נהג ולקח אותה לחוף בראשון, היה איתה ועם המשפחה שעה בחוץ. למחרת בתשע בבוקר התקשרו אליי שהיא נפטרה.

לפעמים מחר זה מאוחר מידי".
טיירי, בן ה-42 ממודיעין עילית, נשוי פלוס שלושה ילדים, חש בשליחות 24/6 למען כל מי שזקוק לסיוע בנסיעות והעברות. האמבולנסים של עזר מציון הפועלים בכל רחבי הארץ מבוקר ועד ערב מספקים סיפורים מרגשים ומרתקים, שמחים וגם עצובים.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל בקשה דחופה בהתראה קצרה, בשעה שהלו"ז של הנהגים כבר מסודר ומלא ונדרשת עבודה על מנת למצוא פתרון. זה מורכב מאוד וגורם לשנות לו"ז של כל הנהגים. זאת עבודה תחת לחץ, דינאמית, ומשתנה לפי הצורך שעולה".
"לפני כמה ימים קיבלנו בקשה לקחת ילדה בת חמש מהדסה עין כרם. היא הבינה שהיא הולכת למות ואמרה שהיא רוצה להגיע לבית שלה במושב, היא רצתה להיפרד מהאחים שלה. היא רצתה להיות שעה, שעה וחצי, לא היה אפשר יותר כי המצב הרפואי לא מאפשר. דאגנו למה שצריך ואחרי שהנהג הגיע איתה הביתה הוא התקשר ואמר שהמשפחה מבקשת עוד שעתיים כי קשה להם להיפרד ממנה. כמובן שלמרות שהיו נסיעות אחרות דאגתי לכך שיישאר שם, למרות שזה יצר לנו בעיה. המשפחה ממש הייתה נפעמת ונרגשת ממה שעשינו למענה".
ההזמנות מתקבלות יום קודם. 23 אמבולנסים עומדים לרשות עזר מציון. משבצים את הנסיעות השונות במדויק ולפי הצורך. העיקר שאמבולנס לא ייסע ריק. חולי אונקולוגיה ודיאליזה, כימותרפיה ומושתלים, כאלה שצריכים לנסוע באלונקה או כאלה שצריכים כיסא גלגלים, אנשים שצריכים להגיע לאשפוז או שזקוקים לליווי רפואי צמוד בכל נסיעה. העיקר לעזור למקסימום אנשים. דתיים, חרדים, חילוניים. אין הבדל.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל כאלה דברים מהרגע להרגע", אומר טיירי, "זה לא עניין של כמה דקות אלא דורש עבודה. למצוא פתרון לא פעם זה דבר מורכב, אבל ברוך השם שאנחנו מצליחים".
וישנם גם ימים בהם מערך האמבולנסים של עזר מציון מתגייס עם עשרות אמבולנסים למטרה מסוימת. כך קורה מידי שנה בל"ג בעומר מירון, כאשר צוות של נהגים מסייע בשינוע אנשים עם מוגבלות בתנועה אל ציון קבר הרשב"י. השנה, שנה אחרי האסון הנורא במירון, ביקשו מאות אנשים לעלות לציון הקדוש במהלך ימי ההילולה. מערך האמבולנסים של העמותה שכלל כ-20 כלי רכב, העלה ילדים, קשישים וחולים עם מוגבלות בתנועה וחולים. "לאורך ימי ההילולה היו לנו לא מעט מקרים מרגשים של אנשים שהיו באסון שנה שעברה" אומר טיירי. "אחד מהם הוא יהודי שהגיע על כיסא גלגלים ובשנה שעברה ניצל בנס מהאסון, והוא התקשה להסתיר את התרגשותו. זו זכות עבורנו לאפשר לכל אחד, למרות הקושי, לעלות להר ולהתפלל".
"אתה הכותל המערבי שלהם"
אב"י חלא בן ה-62 מקרני שומרון הוא אחד מהנהגים של 'עזר מציון'. במהלך השנים חלא מילא שלל תפקידים ציבוריים ביישוב שבו הוא מתגורר לאורך השנים. את האמבולנס של עזר מציון הוא מסיע כבר 20 שנה, מקבל את השיבוצים ויוצא לדרך כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא יסיים את יום עבודתו בשעות הערב. קשה לתפוס אותו לשיחה, סדר יומו עמוס וגדוש, כשהוא יתפנה הוא ישתף אותנו בחלק מהנסיעות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו.
"אתן לך הצצה ליום עבודה שגרתי. את הבוקר פתחתי אצל חולה ניוון שרירים. אני משתדל לצחוק ולדבר עם כל אחד, להקל מעליהם במה שאפשר. הנסיעה שלאחר מכן הייתה של חולה קטוע רגל. מדובר בחולה דיאליזה עם כיסא גלגלים שצריך להגיע לטיפולים. אנחנו עוזרים לו בנסיעות ומקלים על המשפחה. החולה האחרון היה ילד חולה סרטן שאין לו עוד שלוש עשרה. לקחתי אותו משניידר לבית שלו. ילד ממש נחמד שצוחקים איתו, עלם חמד למרות הטיפולים. בדרך הוא מספר לי 'עוד ארבעה חודשים יש לי בר מצווה. אני מזמין אותך אבל אני לא בטוח שאני אצליח לחיות עד אז'. אימא שלו בכתה במושב מאחור".
יום כזה לדבריו, נותן לו פרופורציות לחיים. ״כל שעה שאתה לוקח חולה אחר ורואה מה המשפחה שלו עוברת 24/7 אתה מקבל פרופורציות. אתה גם הפסיכולוג שלו ולא רק נהג האמבולנס. אתה שואל אותם מה הם מרגישים והם מוציאים הכול, פורקים. אתה הכותל המערבי שלהם, וזה שווה. זו בשבילי תרפיה. חולים לא מעניין אותם אם יש מינוס או אין מינוס בבנק. לבן אדם אין מחיר. גם את הבית והמכונית הוא ימכור בשביל החיים, כשאתה בעבודה הזאת וכל בוקר זה אנשים חולים במצבים קשים אתה אומר לעצמך, החיים שלנו יפים ואנחנו לא יודעים להעריך אותם. זה גורם לעשות חושבים. לכל משפחה אתה נותן תמיכה ומרגיש טוב עם עצמך לא פחות ממה שאתה עושה טוב לחולה עצמו״.
"המקום שלי שאני נמצא בו זה לא פשוט", משתף גם טיירי, "אני הרבה שנים במערכת, 13 שנה פה. זה לא פשוט. אבל העשייה הזאת והסיפוק שאתה מצליח להגשים עוד משאלה ועוד משאלה זה נותן כוח להמשיך. אנשים שבמצב שלהם אתה מגשים להם חלום". טיירי גם מודה כי "עם הזמן גם יש קהות חושים מסוימת. אי אפשר להמשיך הלאה בלי להתנתק טיפה מהסיפורים".
והסיפורים של טיירי זורמים בלי הפסקה. "יש לנו ניצול שואה בשנות התשעים שלא היה בכותל בחיים שלו. לא יודע איך נראה הכותל. הנהג לקח אותו, הגיע לשם וקרא קצת תהילים. חזר מאושר ובכה. במקרה אחר הייתה לנו בקשה לקחת אישה מאוד מבוגרת לפני חצי שנה. במשך שנתיים וחצי היא לא יצאה מהבית בגלל הקורונה. הייתה חתונה של נינה והיא מאוד רצתה לצאת לחתונה. לקחנו אותה מהצפון לעמק חפר לגן אירועים. הנהג נשאר בחתונה במשך שעתיים ולאחר מכן החזיר אותה הביתה. היא הרגישה שקמה לתחייה".
טיירי ממשיך ומספר. על תינוק חולה, על נער שנפצע בתאונת דרכים, על קטוע רגל שהיה צריך הסעה, הסיפורים אין להם סוף והעבודה אף פעם לא נגמרת. עוד חסד ועוד עזרה. כמו שעזר מציון יודעים לתת.
"אנחנו עובדים 24/6 אבל המשפחה מבינה את המקום שלי, שזה החסד שאנחנו עושים והעזרה שאנחנו נותנים. כל הזמן אנחנו גם מקבלים ד"שים ומכתבים מאנשים. מכתבי תודה שמחזקים אותנו. לא חסר".

עזר מציון נקודת אור

עזר מציון נקודת אור

"באשפוז הראשון של רוני בבית החולים היה לה קשה לקחת…
חברים לרפואה

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע…