משנות ה-70 החלה להשתרש האמרה “העולם שייך לצעירים” ואכן עוד ועוד פסגות נכבשו על ידי בחורים ובחורות צעירים. אך בישראל, דווקא התחום שמשפיע יותר מכל על חיינו, הפוליטיקה, מודר כמעט לחלוטין מאנשים שלא נמצאים בקבוצת הסיכון לקורונה. בית הנבחרים שלנו, הכנסת, מורכב מנבחרי ציבור, אשר מבחינת הגיל, לא מייצגים את רוב ציבור בוחריהם. בסוף השבוע שעבר נסגרו הרשימות לבחירות הקרובות, עברתי על כולן והרי הממצאים: אין מועמד אחד, במקום ריאלי, מתחת לגיל 30. וחמישה, רק חמישה מועמדים לכנסת ה-24 מתחת לגיל 35: מאי גולן, יוראי להב הרצנו, שירלי פינטו, היבא יזבק, סונדוס סאלח (בכוונת מכוון לא נקבתי רק במספר, אלא בחרתי לציין את כלל השמות, ראיה לכמות המזערית הזו, שנכנסת בשורה אחת).
לא מדובר בתופעה כלל עולמית, אלא בתוצר מקומי: “המוטציה הישראלית”. באוסטריה, פינלנד, אוקראינה ובמדינות נוספות בעולם, הושבעו בשנים האחרונות ראשי מדינות מתחת לגיל 35. בקונגרס האמריקני יש לא מעט נציגים צעירים, כולל חבר בית הנבחרים, מדיסון קותורן, בן ה-25! אך בישראל זה חסר סיכוי, מה שנקרא: “מוטציה משלנו”.
המוטציה הישראלית לא נוצרה בעקבות אדם שאכל עטלף, אלא ממגוון סיבות סוציולוגיות, אשר בראשן לטעמי, המיליטנטיות הישראלית, זאת שיצרה את ההרגל המגונה שלנו לבחור גנרלים וביטחוניסטים לשעבר ולחשוב כי מדובר במתכון בטוח להצלחה פוליטית. רשימה לא נגמרת של “לשעברים” כמו טל רוסו, עמי איילון, יעקב פרי, עמרם מצנע, דני יתום, איציק מרדכי ועוד אישים ששגשגו במערכת הבטחון אך נכשלו כשלון חרוץ בפוליטיקה, הייתה אמורה בתאוריה, לשנות את המצב. אך, לצערי, הזיכרון הישראלי קצר ואני מקווה שהדבר הטוב היחיד שיצא מסבבי הבחירות האחרונים הוא שאולי, שלושה רמטכ”לים לשעבר שנחלו כשלון מפואר למדי, יערערו תפיסה זו ויפסיקו את “תרבות הלשעברים”.
מעבר לעניין הצבאי עומדת המחשבה כי “מרבה זקנה, מרבה חוכמה” וכי גיל מביא עימו ניסיון נחוץ. לטעמי, טענה זו נהיית פחות ופחות רלוונטית משתי סיבות: הראשונה היא שבעולם המודרני והמהיר שבו אנו חיים, צעירים חווים ניסיון והבנה רחבה, אולי אף יותר מהמבוגרים. וכן מהסיבה הפשוטה כי אולי גיל מביא את יתרון הניסיון, אך הוא מחביא בתוכו חסרונות רבים, ביניהם חוסר רעננות וחוסר יצירתיות מחשבתית. לא פלא בעיניי ששיאן החקיקה בכנסת המתפקדת האחרונה בן 40 (בצלאל סמוטריץ’).
כמאמר הקלישאה “אצבע אחת מופנית החוצה, אך שלוש פנימה” אני בא בטענה גם אלינו, הצעירים.
לפני שנים מספר, התמחתי בלשכתה של חברת הכנסת שרן השכל. יום אחד, בנסיעה לאירוע בצפון, שאלתי אותה “איך יכול להיות שיש כ”כ הרבה פוליטיקאים מושחתים, ולחבריי ולי אין כמעט נציגים שאנחנו סומכים עליהם?” שרן השיבה בשאלה משל עצמה “תגיד, כמה מחבריך פקודים לאחת המפלגות”. כשאמרתי שאיני מכיר אפילו אחד שכזה, היא אמרה שזו בדיוק הבעיה, אנחנו מתלוננים, אבל משאירים את ההגה בידיים של אלו שנמצאים במשכן שנות דור. שרן צודקת, הפקרנו את הזירה הזו וצעירים ישראלים כבר בכלל לא מנסים לתפוס כיסא בקדמת הבמה השלטונית. עליית ערכו של האינדיבידואליזם וירידת ערכה של המדינה, ירידת קרנן של תנועות הנוער, מערכת חינוך שעסוקה בציונים וכמעט לא נוגעת באידיאולוגיה, כל אלו גרמו לכך שזה בכלל לא מעסיק אותנו. לא נוגע בנו.
התבקשתי השבוע לכתוב לעיתון מסוים, טור דעה בנוגע לפוליטיקה באקדמיה – בעד או נגד. בין היתר, כתבתי שם כי, לצערי, השאלה הזו כבר אינה חשובה, שהרי בין כה וכה הסטודנטים שאני מכיר לא כ”כ מתעניינים בפוליטיקה. כשמרצה מהשמאל אומר בשיעור אמירה פרובוקטיבית, סטודנטים מהימין כמעט לא מגיבים ולהיפך. הפוליטיקה הפכה מוקצית מחמת מיאוס בקרבנו.
מכירים את הסצנה הזאת בכתבות טלוויזיה אמריקאיות כששואלים ילדים בגן, “מה הם רוצים לעשות שיהיו גדולים?” וכמחצית מהילדים עונים “להיות נשיא ארצות הברית”. נסו לשאול את אותה שאלה בגן, בכיתה, או באוניברסיטה ישראלית. אני מהמר שתוכלו לספור על יד אחת את מספר העונים “ראש ממשלה” או “חבר כנסת”.
את זה מוטל עלינו לשנות. נדרש מאיתנו למזער את הציניות והזלזול בפוליטיקה ולהחדיר בישראל את חשיבותה. כי כפי שכתבה ויסלבה שימבורסקה: “כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים”.
אולי בצורה זו נוכל לשנות את המשוואה שבה העולם שייך לצעירים, אבל הכנסת למבוגרים.
