יהדות עכשיו

הנערים של קיץ תשס״ה

16 שנים חלפו בלי הים הכחול והחול הזהוב. 16 שנים של כאב. ושוב קיץ, ושלושת השבועות ושוב חופש גדול, אבל מאז אותו הקיץ משהו בימים האלה תמיד חוזר לשם ﭏ ישבנו לשיחה מיוחדת עם שלושה אנשים בוגרים שחלק בתוכם תמיד יישאר אותו הנער מגוש קטיף ﭏ שמענו על הכאב, הצלקות, האמונה והמבט לעתיד, אבל בעיקר – על הזיכרונות ﭏ געגוע בטעם של חול וים

"גדלתי בנווה דקלים ויש צלקות שמגלידות לאט לאט, אבל יש געגוע שלא עובר״, אומר יהודה נאומבורג (36) כיום איש פרסום מגוש עציון, שהיה נער בן 20 בימי גירוש גוש קטיף. “בתקופה הזו הייתי יחד עם חברים במטה שקראנו לו ‘לוקחים אחריות’. במטה גייסנו אנשים ועבדנו על הכנסת אנשים לגוש. היינו נערים צעירים, אבל הזזנו דברים והיינו מנוע חזק בהתנגדות יום יום״.

פנחסי בר און (31), כיום קבלן בנייה ושיפוצים, היה נער בן 15 בזמן הגירוש. הוא נולד וגדל באלקנה, במשפחה דתית לאומית עם עוד שבעה אחים. בחודשים שלפני הגירוש השתתף בהפגנות, תליית מודעות וחסימת כבישים, “מה שגרר הרחקה שלי מהישיבה התיכונית בה למדתי״, הוא משתף. “לאחר עזיבת הישיבה עברתי לגור במלון חוף דקלים יחד עם איתמר בן גביר, בנצי גופשטיין וחברים יקרים נוספים ושינינו את שמו ל״מעוז הים״. במלון הנטוש הקמנו נקודת ישוב חדשה שהביאה איתה מאבקים עם המשטרה, הצבא והערבים שגרו בכפר המואסי הצמוד. לאחר תקופה עמוסה באירועים ובפעילות גורשנו מהמלון ועברתי לישוב נצרים״.

צילום | ויקיפדיה

דינה אברמסון: אותו הרגע הגיע. שתלתי באדמה שתיל קטן מעל בקבוק זכוכית שטמנתי באדמה ובו הסיפור שלנו, מתוך אמונה שיום יגיע וילדיי ישובו לגוש קטיף ואולי ימצאו את מה שהותרנו מאחור

לעומתם דינה אברמסון (38) החליטה לנקוט בגישה אחרת: “מה שהוציא אותי מביתי איננו אריק שרון או חייל, אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו ולכן אין בי כעס על אף אחד. ישנה רק שאלה מהו רצון הבורא, למה כוונתו ואיך אוכל להגשים אותה ביעד הבא״.

גירוש מול מצלמות ה-BBC

אברמסון מתגוררת כיום בנחלים, פרסומאית ומרצה לשיווק. היא התגוררה בישוב נצרים בתקופת הזמן בה הייתה בת 18-23. “הגעתי לשם כבת שירות ונשארתי במקום לאורך כל תקופת הלימודים שלי כסטודנטית לתקשורת במכללת ספיר הסמוכה,״ היא מספרת. “נצרים היה ישוב מבודד שנמצא כחמש דקות מהעיר עזה. הגישה אליו התאפשרה רק בעזרת רכבי צבא משוריינים כמו ספארי צבאי או אוטובוס ממוגן ירי מלווה בג’יפ מאחור ומלפנים. מחבלים היו באופן קבוע על ציר הנסיעה, אבל בתוך הישוב היו שקט, פסטורליה, עצי מנגו וחממות של עגבניות שרי אינסופיות. מעל הכול התגוררו שם האנשים הכי מדהימים ביקום, המשפחות הכי אידיאליסטיות שאי פעם תכירו, פאזל אנושי שכמותו לא פגשתי מאז בשום מקום״.

בתקופת הגירוש עצמו אברמסון הייתה סטודנטית צעירה לתקשורת במכללת ספיר הסמוכה ועסקה בפעולות מעשיות בתחום לקידום המצב. “הייתי בת 20 וכחלק ממערך הדוברות של גוש קטיף התפקיד שלי בנצרים ובגוש היה ללוות עיתונאים מכל העולם ולספר להם את הסיפור שלנו. בכל בוקר הייתי פוגשת כתבים מרשתות CNN או BBC   או כתבים ישראלים ומפגישה אותם עם הסיפורים האנושיים כדי שהם יוכלו להזדהות באופן רגשי עם הסיבות שגרמו לנו לגור שם״. לאורך כל התקופה שבין החלטת הממשלה על גירוש התושבים ועד לגירוש עצמו היה לה את ‘יומן נצרים’ – טור אישי במעריב. “ביומן העליתי את כל החוויות והתחושות שלנו – התושבים – והופעתי באופן קבוע בתכניות האירוח בטלוויזיה כדי לספר את האמת שלנו. בטורים שכתבתי ב״יומן נצרים״ שיתפתי את הקוראים בהתלבטות העמוקה האם להאמין שהגירוש אכן יגיע, האם עלינו להתבצר, מה צריך לעשות כדי לעצור את הגזירה הנוראה ושיתפתי אותם ברצון הגדול להישאר בביתנו״.

פנחסי בר און (31), כיום קבלן בנייה ושיפוצים, היה נער בן 15 בזמן הגירוש. הוא נולד וגדל באלקנה, במשפחה דתית לאומית עם עוד שבעה אחים. בחודשים שלפני הגירוש השתתף בהפגנות, תליית מודעות וחסימת כבישים, “מה שגרר הרחקה שלי מהישיבה התיכונית בה למדתי״, הוא משתף. “לאחר עזיבת הישיבה עברתי לגור במלון חוף דקלים יחד עם איתמר בן גביר, בנצי גופשטיין וחברים יקרים נוספים ושינינו את שמו ל״מעוז הים״. במלון הנטוש הקמנו נקודת ישוב חדשה שהביאה איתה מאבקים עם המשטרה, הצבא והערבים שגרו בכפר המואסי הצמוד. לאחר תקופה עמוסה באירועים ובפעילות גורשנו מהמלון ועברתי לישוב נצרים״.

צילום | ויקיפדיה

"פנחסי בר און: אני גאה מאוד בכך שבגיל כל כך צעיר עזבתי את הלימודים ועברתי לגוש כדי להתנגד לגירוש. החוויה הזו עיצבה את המשך חיי וביגרה אותי מאוד"

מה נשאר איתך מיום הגירוש?
“ביום הפינוי הייתי בקראוון שלי וזעקתי עד לב השמיים. לא אפשרתי לחיילים להיכנס לצורך הפינוי אבל… אותו הרגע הגיע. שתלתי באדמה שתיל קטן מעל בקבוק זכוכית שטמנתי באדמה ובו הסיפור שלנו, מתוך אמונה שיום יגיע וילדיי ישובו לגוש קטיף ואולי ימצאו את מה שהותרנו מאחור״.
גם פנחסי בר און משתף בזיכרונות היום האחרון שלו בגוש קטיף. כשבוע לפני הגירוש, הוא נעצר על ידי המשטרה והוצא מהגוש. “עצרו אותי תוך שהמשטרה תופרת לי תיק באשמת שווא ובעקבות זה נכנסתי לכלא למספר חודשים שאחריהם שהיתי כשנה במעצר בית. באותה תקופה היה בי כעס גדול על הממשלה, על הצבא ועל תושבים ואנשי ציבור, שסייעו למערכת לגרש את היהודים מחבל עזה וצפון השומרון. כעס שבא ביחד עם אכזבה גדולה״, הוא אומר. “כילד ששמע שוב ושוב אמירות כמו “היו לא תהיה״ באמת הייתה בי התקווה שהגירוש לא יבוצע, אבל בד בבד דיברתי עם אנשים שגורשו מימית והבנתי שהגירוש בהחלט יכול לקרות״.
שיחתנו עם ראשי כולל וישיבת הר הבית נערכת לא במקרה בימי בין המצרים, תקופת חורבן המקדש. בימים הללו מדי שנה נרשמת עלייה חדה בכמות העולים להר הבית, שמתעצמת בכל שנה. שיא העולים נרשם ביום תשעה באב. בשנה שעברה, תחת מגבלות קורונה קשות וקבוצות של שלושים איש בלבד, עלו מאות אנשים בצום.
“העבודה העיקרית שלנו בימים הללו היא לחזק את אחיזת הקודש ועם ישראל בהר הבית״, מחדד הרב וולפסון. “דרישת המקדש בדורנו מתבטאת בעיקר בלימוד הלכות המקדש ובעלייה לתפילה בקדושה ובטהרה, בהדרכת רבותינו להר הבית. זה מה שמקרב בפועל את בניין המקדש״. כשאני מבקש ממנו לרדת קצת למציאות ולהצביע על הפרקטיקה שבדברים, הוא מקריא לי ממכתביו של הרב מרדכי אליהו זצ״ל, בהם קרא להקים בית כנסת בהר הבית בסמוך לשער הרחמים. “זו המשימה הבאה של עם ישראל״, אומר הרב וולפסון. “ישיבת הר הבית צריכה מקום קבוע לתפילה ולימוד בהר הבית, ובתשעת הימים אנו מקיימים קמפיין גיוס המונים לביסוס הישיבה והכולל. גם למי שזוכה לעלות לעתים נדירות – או עוד לא זכה כלל, יש הזדמנות לעזור לנו להמשיך את השינוי המדהים שמתרחש בהר הבית ולהיות שותף בתפילות המתקיימות מידי יום במקום המקדש״.
את שאלת סיום הראיון, האם הוא לא חושב שהוא חולם רחוק מדי, הוא מבטל במחי יד.

“לא אשכח לעולם את הנסיעה האחרונה שלי. יצאתי מנצרים, אזוק לשני שוטרים שיושבים מבין שני צדדיי וצוחקים עליי. הם אמרו שכדאי שאסתכל טוב מבעד לחלון כי זו פעם אחרונה שאני אראה את חלקת הארץ הזו. אני גאה מאוד בכך שבגיל כל כך צעיר עזבתי את הלימודים ועברתי לגוש כדי להתנגד לגירוש. החוויה הזו עיצבה את המשך חיי וביגרה אותי מאוד: מילד בן 15 הפכתי למבוגר, וכחלק מהתהליך עזיבת הלימודים לא חזרתי ללמוד במסגרת מסודרת. הלכתי לעבוד בחוות חקלאיות ובהמשך בבנייה – מקצוע שאני מתמיד בו, אוהב ומתפתח בו גם בימים אלו. לא מתוך כורח, אלא מתוך בחירה יומיומית״.

צילום | ארכיון גוש קטיף

“אני בוחר לא לכעוס״

“היום אני אחרי טיפול שארך שנתיים,״ אומר נאומבורג בפתיחות. “אני בוחר לא לכעוס. היו שנים שסחבתי כאבים והיום אני לא אגיד לך שאני חי עם מה שהיה בשלום – זה כואב לי ואני חולם על זה – אבל אני לא עסוק בלכעוס. אני עסוק בלהתקדם ולהמשיך לתרום ולתת היכן שניתן, אני לא נותן לכאב לשתק אותי״.
הגירוש השפיע על האמונה שלך?
“אני לא בדיוק אותו דתי שהייתי, עם הפאות הארוכות והכיפה הגדולה, אבל זה יהיה לא פייר להגיד שהכל נוצר בגלל הגירוש. ברור שהגירוש גרם לשאילת שאלות ולתזוזות מסוימות, אבל אני לא יכול להגיד שאני כועס על הקב״ה ולכן השתניתי. היה פה תהליך שהורכב מדברים נוספים״.
אברמסון מדגימה את הערכים וצורת החיים האידיאליסטית שאפיינו את תושבי הגוש: “רב הקהילה, הרב ציון טוויל, הכין את הקהילה באופן מדהים: לפני הפינוי הוא עמד בסמוך לארון הקודש והסביר לנו שאנו נמצאים כאן בשליחותו של הקב״ה ושהשליחות לא מסתיימת, אמנם באופן טכני אנחנו עוזבים את נצרים אולם השליחות שלנו למען עם ישראל ממשיכה. וכך באמת היה: תושבי נצרים עברו לגור במקומות בהם הם יכולים להמשיך לבצע שליחות. בגבול מצרים בחולות חלוצה הוקמו מחדש החממות החקלאיות ובישוב אריאל הוקם גרעין של קירוב למען חיבור בין עם ישראל״.

בהמשך אברמסון שימשה כעיתונאית והחלה לכתוב בעיתון “בשבע״. “העורך עמנואל שילה נתן לי הזדמנות לסקר ולכתוב כתבות עומק על מצבם של המגורשים מדי שבוע. יכולתי לספר מה באמת קורה. צריך להבין שאנשים עדיין גרו באוהלים בצומת חודשים על גבי חודשים. באופן טבעי ובהמשך ללימודי בתקשורת המשכתי את דרכי בעולם העיתונות״.

בין היתר כתבה אברמסון במקור ראשון, שימשה ככתבת חדשות באזור שדרות ועוטף עזה בחדשות מבט, כתבת תחקירים בערוץ 13, מגישה בערוץ 20 ועורכת יהדות בערוץ מאקו. “אפילו השתתפי בתוכנית ריאליטי בשם “מחוברים״ שבה שיתפתי את הצופים ברגשות שלי בעקבות הגירוש מגוש קטיף,״ היא מציינת.

גם בר און נעזר בתקשורת כדי לבטא את תחושותיו מאותה התקופה וכדי להנגיש את המצב עבור שאר הציבור, ולא רק זה הישראלי.

“במהלך התקופה של המאבק בגירוש והמגורים במלון התחבר אלי צוות צילום שצילם סרט תיעודי על תקופת הגירוש עבור הקהל האמריקאי ובחר להתמקד במספר אנשים ובצורה בה הם עוברים את התקופה ומתמודדים עם העקירה. הסרט נשאר אצלי כזיכרון  מתקופה עמוסה, מאתגרת ומלאת חוויות, וכשאני צופה בו מידי שנה בתשעה באב אני נזכר כיצד נלחמנו, האמנו, התפללנו ונתנו מעצמנו המון כדי לנסות להכשיל את התוכנית הזו״. “בתור נער הבנתי שיש לנוער הרבה כוח להשפיע,״ מדגיש נאומבורג. “לא להישאר בתוך הקונכייה ולהגיד, ‘מה זה עוזר מה שאני עושה?’, אלא לנסות להשפיע, כי יש השפעה״.

“במהלך התקופה של המאבק בגירוש והמגורים במלון התחבר אלי צוות צילום שצילם סרט תיעודי על תקופת הגירוש עבור הקהל האמריקאי ובחר להתמקד במספר אנשים ובצורה בה הם עוברים את התקופה ומתמודדים עם העקירה. הסרט נשאר אצלי כזיכרון  מתקופה עמוסה, מאתגרת ומלאת חוויות, וכשאני צופה בו מידי שנה בתשעה באב אני נזכר כיצד נלחמנו, האמנו, התפללנו ונתנו מעצמנו המון כדי לנסות להכשיל את התוכנית הזו״. “בתור נער הבנתי שיש לנוער הרבה כוח להשפיע,״ מדגיש נאומבורג. “לא להישאר בתוך הקונכייה ולהגיד, ‘מה זה עוזר מה שאני עושה?’, אלא לנסות להשפיע, כי יש השפעה״.

“בעיניי זה מדהים ומעורר מחשבה כל פעם מחדש לראות כיצד מי שניהלו את המאבק היו בהרבה מאוד מקרים דווקא נערים ונערות צעירים שפעלו ביעילות ובנחישות כדי למנוע את העקירה״, מחזק את דבריו בר און, “דווקא הגופים הגדולים והממוסדים ופעילי הציבור המפורסמים, שהיינו מצפים מהם לנהל את המאבק, התעייפו ולפעמים אפילו בגדו בציבור שלהם בניהול המאבק ובתהליך הגירוש עצמו תוך שהם משתפים פעולה עם כוחות הגירוש״.

 למה אתם הכי מתגעגעים?
בר און: “לים, לרעש הגלים, לצלילות, לדייג ולחתירות על החסקה״.
נאומבורג: “הכי מתגעגע לבית. חוץ ממנו גם לחברים, לאנשים, לים״.
אברמסון: “אני מתגעגעת לנצרים ולשקיעה המרהיבה על גגות הבתים, אבל בעיקר מתגעגעת לאנשים היקרים שגרו שם, בשום מקום בעולם לא תמצאו אנשי אמונה שכאלו״.
עוד נחזור?
“אני מאמין שעוד נחזור לגוש קטיף,״ אומר בר און, “אבל לפני שנזכה לחזור לחופי הים המופלאים ולאדמה היפה והמבורכת הזו יש לנו עוד כמה מטלות דחופות יותר שצריך לטפל בהם בתוך גבולות הארץ הקיימים…לאחר שנסיים אותם נוכל להתפנות ולטפל גם בחבל עזה. אני בכל אופן מקווה שישמרו לי את המקום של החדר שלי במלון״.
“אני מתפלל כל הזמן שנחזור לשם,״ משתף נאומבורג. “אם לא אני אחזור – הבנים שלי יחזרו, אם לא הם – הנכדים, אם לא הם – הנינים. נחזור לשם, רק צריך לרצות״.
השנה החליט בר און, באישורו של הבמאי, להעלות את הסרט ליוטיוב כדי להפיץ את הזיכרון מהגוש ואתה מה שהוא וחבריו עשו כדי שהוא לא ייצא לפועל, ולשמר אותו. 
“הוא יעלה לרשת קצת לפני תשעה באב תחת השם the block (כך שם הסרט ביוטיוב במקור, מ״א) ואני מזמין את כולם לראות אותו״. 

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

כתיבה וחתימה (טובה)

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מנקים אשליות לפסח

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

בליל יום שני האחרון, נר שמיני של חנוכה, ניצחו אראלים…
את המציאות הזאת צריך לשנות

את המציאות הזאת צריך לשנות

ההסכמים הקואליציוניים הולכים ונסגרים, והממשלה צפויה לקום בעוד פחות משבועיים,…
"איפה כל הקצינים שישנים על האף?!"

"איפה כל הקצינים שישנים על האף?!"

בהילולת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון…
״המוגבלות לא הייתה מגבלה״

״המוגבלות לא הייתה מגבלה״

אמנון ודניאלה וייס הם זוג מוכר – בשומרון בפרט וברחבי…
נשות החיל

נשות החיל

כולנו נחשפנו לתמונת ׳נשות הקואליציה׳, שזכתה לפרסום רב בשל העובדה…
ניפוח מלאכותי של 1.5 מיליון

ניפוח מלאכותי של 1.5 מיליון

לרוב, את יהודה ושומרון אנחנו מזכירים בעניין תשתיות לקויות או…
הגשמת חלום: משלחת ישראלית מיוחדת למונדיאל 2022

הגשמת חלום: משלחת ישראלית מיוחדת למונדיאל 2022

ברחבי העולם וגם כאן בישראל נרשמת התרגשות רבה לקראת מונדיאל…
״רבותיי, יש פה הפקרות״

״רבותיי, יש פה הפקרות״

במוצאי השבת האחרונה אירע פיגוע קשה בחברון שבו נרצח יהודי…
הכסף מועבר בשיטות מאוד מתוחכמות לעזה

הכסף מועבר בשיטות מאוד מתוחכמות לעזה

״אללה אסלאם״, ״איום דאעש״, ״היג’רה״, "דאעש: הדור הבא", "וידויים מדאע"ש",…
חלב פרווה אמיתי

חלב פרווה אמיתי

תעשיית המזון בעולם עומדת להשתנות בשנים הקרובות. זו לא שאלה…
אמת מה נהדר שחלק מחוכמתו ליראיו

אמת מה נהדר שחלק מחוכמתו ליראיו

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ״ל, המוכר כ׳רב אברום׳, העמיד…
"אולי צריך להעריך דתיים-מבית יותר מחוזרים בתשובה"

"אולי צריך להעריך דתיים-מבית יותר מחוזרים בתשובה"

״הפעם הראשונה שבה שמרתי את יום כיפור וצמתי הייתה בגיל…
גם לסיום קשה יש התחלה חדשה

גם לסיום קשה יש התחלה חדשה

לקראת ראש השנה אנשים נוהגים לקבל על עצמם החלטות טובות,…
שגרירת ישראל האחרונה שפגשה את המלכה

שגרירת ישראל האחרונה שפגשה את המלכה

הממלכה המאוחדת של בריטניה הרכינה ראשה בשבוע שעבר, עת נודע…