יהדות עכשיו

הנערים של קיץ תשס״ה

16 שנים חלפו בלי הים הכחול והחול הזהוב. 16 שנים של כאב. ושוב קיץ, ושלושת השבועות ושוב חופש גדול, אבל מאז אותו הקיץ משהו בימים האלה תמיד חוזר לשם ﭏ ישבנו לשיחה מיוחדת עם שלושה אנשים בוגרים שחלק בתוכם תמיד יישאר אותו הנער מגוש קטיף ﭏ שמענו על הכאב, הצלקות, האמונה והמבט לעתיד, אבל בעיקר – על הזיכרונות ﭏ געגוע בטעם של חול וים

"גדלתי בנווה דקלים ויש צלקות שמגלידות לאט לאט, אבל יש געגוע שלא עובר״, אומר יהודה נאומבורג (36) כיום איש פרסום מגוש עציון, שהיה נער בן 20 בימי גירוש גוש קטיף. “בתקופה הזו הייתי יחד עם חברים במטה שקראנו לו ‘לוקחים אחריות’. במטה גייסנו אנשים ועבדנו על הכנסת אנשים לגוש. היינו נערים צעירים, אבל הזזנו דברים והיינו מנוע חזק בהתנגדות יום יום״.

פנחסי בר און (31), כיום קבלן בנייה ושיפוצים, היה נער בן 15 בזמן הגירוש. הוא נולד וגדל באלקנה, במשפחה דתית לאומית עם עוד שבעה אחים. בחודשים שלפני הגירוש השתתף בהפגנות, תליית מודעות וחסימת כבישים, “מה שגרר הרחקה שלי מהישיבה התיכונית בה למדתי״, הוא משתף. “לאחר עזיבת הישיבה עברתי לגור במלון חוף דקלים יחד עם איתמר בן גביר, בנצי גופשטיין וחברים יקרים נוספים ושינינו את שמו ל״מעוז הים״. במלון הנטוש הקמנו נקודת ישוב חדשה שהביאה איתה מאבקים עם המשטרה, הצבא והערבים שגרו בכפר המואסי הצמוד. לאחר תקופה עמוסה באירועים ובפעילות גורשנו מהמלון ועברתי לישוב נצרים״.

צילום | ויקיפדיה

דינה אברמסון: אותו הרגע הגיע. שתלתי באדמה שתיל קטן מעל בקבוק זכוכית שטמנתי באדמה ובו הסיפור שלנו, מתוך אמונה שיום יגיע וילדיי ישובו לגוש קטיף ואולי ימצאו את מה שהותרנו מאחור

לעומתם דינה אברמסון (38) החליטה לנקוט בגישה אחרת: “מה שהוציא אותי מביתי איננו אריק שרון או חייל, אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו ולכן אין בי כעס על אף אחד. ישנה רק שאלה מהו רצון הבורא, למה כוונתו ואיך אוכל להגשים אותה ביעד הבא״.

גירוש מול מצלמות ה-BBC

אברמסון מתגוררת כיום בנחלים, פרסומאית ומרצה לשיווק. היא התגוררה בישוב נצרים בתקופת הזמן בה הייתה בת 18-23. “הגעתי לשם כבת שירות ונשארתי במקום לאורך כל תקופת הלימודים שלי כסטודנטית לתקשורת במכללת ספיר הסמוכה,״ היא מספרת. “נצרים היה ישוב מבודד שנמצא כחמש דקות מהעיר עזה. הגישה אליו התאפשרה רק בעזרת רכבי צבא משוריינים כמו ספארי צבאי או אוטובוס ממוגן ירי מלווה בג’יפ מאחור ומלפנים. מחבלים היו באופן קבוע על ציר הנסיעה, אבל בתוך הישוב היו שקט, פסטורליה, עצי מנגו וחממות של עגבניות שרי אינסופיות. מעל הכול התגוררו שם האנשים הכי מדהימים ביקום, המשפחות הכי אידיאליסטיות שאי פעם תכירו, פאזל אנושי שכמותו לא פגשתי מאז בשום מקום״.

בתקופת הגירוש עצמו אברמסון הייתה סטודנטית צעירה לתקשורת במכללת ספיר הסמוכה ועסקה בפעולות מעשיות בתחום לקידום המצב. “הייתי בת 20 וכחלק ממערך הדוברות של גוש קטיף התפקיד שלי בנצרים ובגוש היה ללוות עיתונאים מכל העולם ולספר להם את הסיפור שלנו. בכל בוקר הייתי פוגשת כתבים מרשתות CNN או BBC   או כתבים ישראלים ומפגישה אותם עם הסיפורים האנושיים כדי שהם יוכלו להזדהות באופן רגשי עם הסיבות שגרמו לנו לגור שם״. לאורך כל התקופה שבין החלטת הממשלה על גירוש התושבים ועד לגירוש עצמו היה לה את ‘יומן נצרים’ – טור אישי במעריב. “ביומן העליתי את כל החוויות והתחושות שלנו – התושבים – והופעתי באופן קבוע בתכניות האירוח בטלוויזיה כדי לספר את האמת שלנו. בטורים שכתבתי ב״יומן נצרים״ שיתפתי את הקוראים בהתלבטות העמוקה האם להאמין שהגירוש אכן יגיע, האם עלינו להתבצר, מה צריך לעשות כדי לעצור את הגזירה הנוראה ושיתפתי אותם ברצון הגדול להישאר בביתנו״.

פנחסי בר און (31), כיום קבלן בנייה ושיפוצים, היה נער בן 15 בזמן הגירוש. הוא נולד וגדל באלקנה, במשפחה דתית לאומית עם עוד שבעה אחים. בחודשים שלפני הגירוש השתתף בהפגנות, תליית מודעות וחסימת כבישים, “מה שגרר הרחקה שלי מהישיבה התיכונית בה למדתי״, הוא משתף. “לאחר עזיבת הישיבה עברתי לגור במלון חוף דקלים יחד עם איתמר בן גביר, בנצי גופשטיין וחברים יקרים נוספים ושינינו את שמו ל״מעוז הים״. במלון הנטוש הקמנו נקודת ישוב חדשה שהביאה איתה מאבקים עם המשטרה, הצבא והערבים שגרו בכפר המואסי הצמוד. לאחר תקופה עמוסה באירועים ובפעילות גורשנו מהמלון ועברתי לישוב נצרים״.

צילום | ויקיפדיה

"פנחסי בר און: אני גאה מאוד בכך שבגיל כל כך צעיר עזבתי את הלימודים ועברתי לגוש כדי להתנגד לגירוש. החוויה הזו עיצבה את המשך חיי וביגרה אותי מאוד"

מה נשאר איתך מיום הגירוש?
“ביום הפינוי הייתי בקראוון שלי וזעקתי עד לב השמיים. לא אפשרתי לחיילים להיכנס לצורך הפינוי אבל… אותו הרגע הגיע. שתלתי באדמה שתיל קטן מעל בקבוק זכוכית שטמנתי באדמה ובו הסיפור שלנו, מתוך אמונה שיום יגיע וילדיי ישובו לגוש קטיף ואולי ימצאו את מה שהותרנו מאחור״.
גם פנחסי בר און משתף בזיכרונות היום האחרון שלו בגוש קטיף. כשבוע לפני הגירוש, הוא נעצר על ידי המשטרה והוצא מהגוש. “עצרו אותי תוך שהמשטרה תופרת לי תיק באשמת שווא ובעקבות זה נכנסתי לכלא למספר חודשים שאחריהם שהיתי כשנה במעצר בית. באותה תקופה היה בי כעס גדול על הממשלה, על הצבא ועל תושבים ואנשי ציבור, שסייעו למערכת לגרש את היהודים מחבל עזה וצפון השומרון. כעס שבא ביחד עם אכזבה גדולה״, הוא אומר. “כילד ששמע שוב ושוב אמירות כמו “היו לא תהיה״ באמת הייתה בי התקווה שהגירוש לא יבוצע, אבל בד בבד דיברתי עם אנשים שגורשו מימית והבנתי שהגירוש בהחלט יכול לקרות״.
שיחתנו עם ראשי כולל וישיבת הר הבית נערכת לא במקרה בימי בין המצרים, תקופת חורבן המקדש. בימים הללו מדי שנה נרשמת עלייה חדה בכמות העולים להר הבית, שמתעצמת בכל שנה. שיא העולים נרשם ביום תשעה באב. בשנה שעברה, תחת מגבלות קורונה קשות וקבוצות של שלושים איש בלבד, עלו מאות אנשים בצום.
“העבודה העיקרית שלנו בימים הללו היא לחזק את אחיזת הקודש ועם ישראל בהר הבית״, מחדד הרב וולפסון. “דרישת המקדש בדורנו מתבטאת בעיקר בלימוד הלכות המקדש ובעלייה לתפילה בקדושה ובטהרה, בהדרכת רבותינו להר הבית. זה מה שמקרב בפועל את בניין המקדש״. כשאני מבקש ממנו לרדת קצת למציאות ולהצביע על הפרקטיקה שבדברים, הוא מקריא לי ממכתביו של הרב מרדכי אליהו זצ״ל, בהם קרא להקים בית כנסת בהר הבית בסמוך לשער הרחמים. “זו המשימה הבאה של עם ישראל״, אומר הרב וולפסון. “ישיבת הר הבית צריכה מקום קבוע לתפילה ולימוד בהר הבית, ובתשעת הימים אנו מקיימים קמפיין גיוס המונים לביסוס הישיבה והכולל. גם למי שזוכה לעלות לעתים נדירות – או עוד לא זכה כלל, יש הזדמנות לעזור לנו להמשיך את השינוי המדהים שמתרחש בהר הבית ולהיות שותף בתפילות המתקיימות מידי יום במקום המקדש״.
את שאלת סיום הראיון, האם הוא לא חושב שהוא חולם רחוק מדי, הוא מבטל במחי יד.

“לא אשכח לעולם את הנסיעה האחרונה שלי. יצאתי מנצרים, אזוק לשני שוטרים שיושבים מבין שני צדדיי וצוחקים עליי. הם אמרו שכדאי שאסתכל טוב מבעד לחלון כי זו פעם אחרונה שאני אראה את חלקת הארץ הזו. אני גאה מאוד בכך שבגיל כל כך צעיר עזבתי את הלימודים ועברתי לגוש כדי להתנגד לגירוש. החוויה הזו עיצבה את המשך חיי וביגרה אותי מאוד: מילד בן 15 הפכתי למבוגר, וכחלק מהתהליך עזיבת הלימודים לא חזרתי ללמוד במסגרת מסודרת. הלכתי לעבוד בחוות חקלאיות ובהמשך בבנייה – מקצוע שאני מתמיד בו, אוהב ומתפתח בו גם בימים אלו. לא מתוך כורח, אלא מתוך בחירה יומיומית״.

צילום | ארכיון גוש קטיף

“אני בוחר לא לכעוס״

“היום אני אחרי טיפול שארך שנתיים,״ אומר נאומבורג בפתיחות. “אני בוחר לא לכעוס. היו שנים שסחבתי כאבים והיום אני לא אגיד לך שאני חי עם מה שהיה בשלום – זה כואב לי ואני חולם על זה – אבל אני לא עסוק בלכעוס. אני עסוק בלהתקדם ולהמשיך לתרום ולתת היכן שניתן, אני לא נותן לכאב לשתק אותי״.
הגירוש השפיע על האמונה שלך?
“אני לא בדיוק אותו דתי שהייתי, עם הפאות הארוכות והכיפה הגדולה, אבל זה יהיה לא פייר להגיד שהכל נוצר בגלל הגירוש. ברור שהגירוש גרם לשאילת שאלות ולתזוזות מסוימות, אבל אני לא יכול להגיד שאני כועס על הקב״ה ולכן השתניתי. היה פה תהליך שהורכב מדברים נוספים״.
אברמסון מדגימה את הערכים וצורת החיים האידיאליסטית שאפיינו את תושבי הגוש: “רב הקהילה, הרב ציון טוויל, הכין את הקהילה באופן מדהים: לפני הפינוי הוא עמד בסמוך לארון הקודש והסביר לנו שאנו נמצאים כאן בשליחותו של הקב״ה ושהשליחות לא מסתיימת, אמנם באופן טכני אנחנו עוזבים את נצרים אולם השליחות שלנו למען עם ישראל ממשיכה. וכך באמת היה: תושבי נצרים עברו לגור במקומות בהם הם יכולים להמשיך לבצע שליחות. בגבול מצרים בחולות חלוצה הוקמו מחדש החממות החקלאיות ובישוב אריאל הוקם גרעין של קירוב למען חיבור בין עם ישראל״.

בהמשך אברמסון שימשה כעיתונאית והחלה לכתוב בעיתון “בשבע״. “העורך עמנואל שילה נתן לי הזדמנות לסקר ולכתוב כתבות עומק על מצבם של המגורשים מדי שבוע. יכולתי לספר מה באמת קורה. צריך להבין שאנשים עדיין גרו באוהלים בצומת חודשים על גבי חודשים. באופן טבעי ובהמשך ללימודי בתקשורת המשכתי את דרכי בעולם העיתונות״.

בין היתר כתבה אברמסון במקור ראשון, שימשה ככתבת חדשות באזור שדרות ועוטף עזה בחדשות מבט, כתבת תחקירים בערוץ 13, מגישה בערוץ 20 ועורכת יהדות בערוץ מאקו. “אפילו השתתפי בתוכנית ריאליטי בשם “מחוברים״ שבה שיתפתי את הצופים ברגשות שלי בעקבות הגירוש מגוש קטיף,״ היא מציינת.

גם בר און נעזר בתקשורת כדי לבטא את תחושותיו מאותה התקופה וכדי להנגיש את המצב עבור שאר הציבור, ולא רק זה הישראלי.

“במהלך התקופה של המאבק בגירוש והמגורים במלון התחבר אלי צוות צילום שצילם סרט תיעודי על תקופת הגירוש עבור הקהל האמריקאי ובחר להתמקד במספר אנשים ובצורה בה הם עוברים את התקופה ומתמודדים עם העקירה. הסרט נשאר אצלי כזיכרון  מתקופה עמוסה, מאתגרת ומלאת חוויות, וכשאני צופה בו מידי שנה בתשעה באב אני נזכר כיצד נלחמנו, האמנו, התפללנו ונתנו מעצמנו המון כדי לנסות להכשיל את התוכנית הזו״. “בתור נער הבנתי שיש לנוער הרבה כוח להשפיע,״ מדגיש נאומבורג. “לא להישאר בתוך הקונכייה ולהגיד, ‘מה זה עוזר מה שאני עושה?’, אלא לנסות להשפיע, כי יש השפעה״.

“במהלך התקופה של המאבק בגירוש והמגורים במלון התחבר אלי צוות צילום שצילם סרט תיעודי על תקופת הגירוש עבור הקהל האמריקאי ובחר להתמקד במספר אנשים ובצורה בה הם עוברים את התקופה ומתמודדים עם העקירה. הסרט נשאר אצלי כזיכרון  מתקופה עמוסה, מאתגרת ומלאת חוויות, וכשאני צופה בו מידי שנה בתשעה באב אני נזכר כיצד נלחמנו, האמנו, התפללנו ונתנו מעצמנו המון כדי לנסות להכשיל את התוכנית הזו״. “בתור נער הבנתי שיש לנוער הרבה כוח להשפיע,״ מדגיש נאומבורג. “לא להישאר בתוך הקונכייה ולהגיד, ‘מה זה עוזר מה שאני עושה?’, אלא לנסות להשפיע, כי יש השפעה״.

“בעיניי זה מדהים ומעורר מחשבה כל פעם מחדש לראות כיצד מי שניהלו את המאבק היו בהרבה מאוד מקרים דווקא נערים ונערות צעירים שפעלו ביעילות ובנחישות כדי למנוע את העקירה״, מחזק את דבריו בר און, “דווקא הגופים הגדולים והממוסדים ופעילי הציבור המפורסמים, שהיינו מצפים מהם לנהל את המאבק, התעייפו ולפעמים אפילו בגדו בציבור שלהם בניהול המאבק ובתהליך הגירוש עצמו תוך שהם משתפים פעולה עם כוחות הגירוש״.

 למה אתם הכי מתגעגעים?
בר און: “לים, לרעש הגלים, לצלילות, לדייג ולחתירות על החסקה״.
נאומבורג: “הכי מתגעגע לבית. חוץ ממנו גם לחברים, לאנשים, לים״.
אברמסון: “אני מתגעגעת לנצרים ולשקיעה המרהיבה על גגות הבתים, אבל בעיקר מתגעגעת לאנשים היקרים שגרו שם, בשום מקום בעולם לא תמצאו אנשי אמונה שכאלו״.
עוד נחזור?
“אני מאמין שעוד נחזור לגוש קטיף,״ אומר בר און, “אבל לפני שנזכה לחזור לחופי הים המופלאים ולאדמה היפה והמבורכת הזו יש לנו עוד כמה מטלות דחופות יותר שצריך לטפל בהם בתוך גבולות הארץ הקיימים…לאחר שנסיים אותם נוכל להתפנות ולטפל גם בחבל עזה. אני בכל אופן מקווה שישמרו לי את המקום של החדר שלי במלון״.
“אני מתפלל כל הזמן שנחזור לשם,״ משתף נאומבורג. “אם לא אני אחזור – הבנים שלי יחזרו, אם לא הם – הנכדים, אם לא הם – הנינים. נחזור לשם, רק צריך לרצות״.
השנה החליט בר און, באישורו של הבמאי, להעלות את הסרט ליוטיוב כדי להפיץ את הזיכרון מהגוש ואתה מה שהוא וחבריו עשו כדי שהוא לא ייצא לפועל, ולשמר אותו. 
“הוא יעלה לרשת קצת לפני תשעה באב תחת השם the block (כך שם הסרט ביוטיוב במקור, מ״א) ואני מזמין את כולם לראות אותו״. 

עוד במדור זה

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

בשיחה עם ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳, דיברנו על השקעה בחברות הוגנות, על חשיבות הגז לישראל וגם על המפעל המיוחד שגרם לו לפעול קצת אחרת: ״יש שם עובדים בעלי תסמונת דאון ועם אוטיזם״.
בפתח הריאיון עמו, שאלתי את ארז צדוק האם מדינת ישראל יכולה לשאוף לכלכלה יהודית. זה נושא שלא מדובר מספיק, אבל לצדוק יש תשובה: ״בהחלט, מדינת ישראל יכולה לשאוף לכך. אבל מדינת ישראל לא תשאף לכך אם האזרחים בעצמם לא ישאפו לכזה דבר, או לפחות המגזר הדתי ישאף לכך״.
מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳ מציג דוגמה פשוטה: ׳היתר עסקה׳. ״יש חברות ציבוריות גדולות שלא חתומות על היתר עסקה. לחתום על היתר עסקה זה לחתום על נייר מאוד פשוט שבא ומתיר להלוות עם ריבית. אין התנגדות מצד הרשויות לחתימה על היתר עסקה, ואין בעצם שום משמעות עסקית כזו או אחרת לחתימה על היתר עסקה. לכאורה מדובר בעניין טכני בלבד, אבל הוא מאפשר לחברות לפעול על פי הלכות ריבית ואנחנו יודעים עד כמה חמור הנושא הזה. עדיין יש חברות שלא חתומות על היתר עסקה״.
״יש היום בערך שני טריליון שקלים של השקעות פנסיוניות, כלומר השקעות בקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכד׳, ויש כ-20 מיליארד שקלים שמושקעים באפיקים הפנסיוניים האלה בהשקעות כשרות – השקעות בחברות שלא פועלות בשבת וחתומות על היתר עסקה״.

זאת אומרת על פי ההלכה?
״תראה, על פי ההלכה זה גם לא לגנוב ולא לשקר וגם את זה אנחנו בודקים ככל יכולתנו. אבל כן, יש גופים רבניים שממיינים את שני הפרמטרים הללו, ולפיהם ממיינים את החברות האלה לכשרות וללא כשרות״.
״כמו שאמרנו, 20 מיליארד שקלים מושקעים כיום בהשקעות כשרות. אם כלל הציבור הדתי בישראל היה משקיע בהשקעות כשרות בלבד, אז פחות או יותר 400 מיליארד היו מושקעים בהשקעות כשרות. חברה גדולה שלא חותמת על היתר עסקה מפסידה היום משקיעים של 20 מיליארד שקלים, זה לא נורא עבורה. אבל אם היא הייתה מפסידה 400 מיליארד שקלים משקיעים, היא הייתה חותמת על היתר עסקה״.
צדוק לא אומר שבגלל דבר כזה חברה שפועלת בשבת הייתה מפסיקה לפעול בשבת, אבל חברה שמתלבטת אם לפעול בשבת או לא, ובימים אלה פועלת בשבת – 400 מיליארד שקלים היו משכנעים אותה להפסיק את הפעילות בשבת.
״אז אתה שואל אותי האם יש כלכלה יהודית? 

 ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳,

האם אנחנו שותפים לחילול שבת כאשר אנחנו משקיעים בחברות שפועלות בשבת? האם אנחנו שותפים לעבירות על הלכות ריבית כאשר אנחנו משקיעים בחברה שנותנת הלוואות ללא היתר עסקה? האם נרוויח פחות אם נשקיע רק בחברות כשרות (חברות שלא פועלות בשבת ומחזיקות בהיתר עסקא)? התשובות שיכול להיות שעלו פעם בראשכם ולא מצאתם להם תשובות, עלולות להפתיע אתכם.
עולם ההשקעות עובר בשנים האחרונות שינוי מהותי. פעם הערך היחיד היה הרווח לבעלי המניות. אף אחד לא דיבר על הוגנות, ובטח שלא על ההלכה. אבל היום הערכים תופסים נתח גדל והולך בעולם ההשקעות. מנהלי השקעות מבינים שרווחים וערכים הולכים ביחד וככל שהערכים חזקים יותר, כך גם פוטנציאל הרווחים גדול יותר. התפיסה שהגנבים והרמאים מרוויחים יותר, הולכת ונכחדת.
ארז צדוק, מנכ"ל ״אביב ניהול קרנות", הקים לפני למעלה משמונה שנים את הקרן הראשונה בישראל שמשקיעה בחברות שמתנהלות בהוגנות. צדוק גם מנהל קרנות על פי ההלכה. הוא אולי מוכר לכם ממלחמותיו מול בנט בבית היהודי, וגם מערוץ 20. הוא יגיש החל מיום שני הקרוב, עם המעבר של ערוץ 20 לערוץ 14, תוכנית כלכלית יומית.

ארז, כשמנהלי השקעות מדברים על ערכים והוגנות, זו לא כניעה לפופוליזם? כשאנשים משקיעים כסף, מעניין אותם מקסימום רווח.
״יש מאות מחקרים בעולם, שמראים שחברות שמתנהלות בהוגנות, מרוויחות יותר לאורך זמן. המחקרים מראים שמי שבודק את החברות מבחינה עסקית וכלכלית, אבל בוחן גם את ההוגנות של החברה, לרוב ירוויח יותר והסיכון שייקח יהיה נמוך יותר. זה לא פופוליזם אלא מחקרים מוכחים".
אם מחקרים מוכחים מראים שהתנהלות הוגנת תורמת לרווחיות ומקטינה סיכון, למה לא כולם משקיעים כך?

״כי לוקח זמן לשנות הרגלים ישנים ודעות קדומות. פעם חשבו שמי שגונב ומרמה יותר, מרוויח יותר. היום, בעקבות האקדמיה וגם לאור הסטטיסטיקות, מנהלי ההשקעות המובילים בעולם יודעים שהשקעה בחברות שמתנהלות בהוגנות, היא השקעה עם פוטנציאל רווח גבוה יותר וסיכון נמוך יותר. ההשקעות שלהם מנוהלות על פי העקרונות האלה. השינוי אגב, מחלחל גם אלינו. בתי השקעות לא מעטים בארץ התחילו לדבר את השפה הזאת, חלק החלו לפני זמן מה וחלק גם מיישמים באופן חלקי כזה או אחר, אבל המגמה כאן ונמשכת".

״נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים״

לאחרונה, על רקע כוונת שרי האוצר והחקלאות ליזום רפורמה בענפי החקלאות, מתקיים קרב עז בין המצדדים ברפורמה, בעיקר חסידי הגישה הליברטריאנית והמצדדים בגישת השוק החופשי, ובין החקלאים, שמתנגדים בכל כוחם לחיסול מטה לחמם וטוענים כי יש לטפל בבעיה האמיתית – הרווח של רשתות השיווק, שמרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי, ופערי התיווך שמייקרים את המחירים. נדמה כי לצד של החקלאים מצטרפים גם הצרכנים, שמסתכלים על ניסיון העבר ומבינים כי ייבוא תוצרת חקלאית לישראל אינו מוזיל מחירים לצרכנים – אלא רק מעשירה את רשתות השיווק והיבואנים.
החקלאים, כך נדמה, הבהירו היטב, בכלי התקשורת ובמקומות נוספים, את ההשלכות הקשות של התכנית הקיימת. הרפורמה בצורתה הנוכחית לא תגרור ירידה במחירי הפירות, הירקות והביצים; מאידך תגרור בעיות וסיכונים שונים. פגיעה בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל בוודאי בכל הקשור לפירות וירקות; ביטחון המדינה עלול להיפגע – כ-75% מהיישובים החקלאיים נמצאים בפריפריה, וקו המחרשה שלהם קובע את הגבול שבו חיים יהודים ישראלים, אלו צפויים להיפגע ואף להינטש מחשש להפסדים. אלפי חקלאים ומעגלים נוספים בשרשרת התלויה בהם יאבדו את מקור פרנסתם; הייצור המקומי יצטמצם משמעותית – והמגוון החקלאי ידולל; הייבוא החקלאי לארץ עלול לגרום למחלות, מזיקים ותוצרת עם ריסוסים שתיכנס לישראל. כל אלו הם העצים שמרכיבים את היער: יש לחזור למקורות וליסודות- נדרשת הכרה בחקלאות כערך לאומי (דתי וציוני) ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. החקלאות היא ערך לאומי, ומרכיב בביטחון ובתרבות הלאומיים. כמו מערכות ביטחון ורפואה לאומית נדרשים גם בחקלאות לברית של נאמנות ולפעמים מסירות נפש, ותמיד להשקעה מכל הצדדים – החקלאים, המדינה וגם הציבור. בלעדיהם לא יכונו מערכות כאלו.
חשוב להדגיש – חלק גדול מהחקלאים מבינים את הצורך בשינוי ושיפור, ונכונים לאתגר הכרוך בשינוי מושכל ומאוזן. בראייתם, בהחלט ניתן ליצור תכנית חלופית, שתוביל להורדת מחירי המוצרים לצרכנים וגם תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. החקלאים הציעו למדינה תכנית חלופית המתבססת על שלוש יסודות: הפחתה אפקטיבית של מחצית ממכסי המגן, מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים, והתייעלות של החקלאות המקומית.
תמיכה ישירה – התמיכה הישירה שמשרד האוצר מציע היא עלבון לחקלאים ולאינטליגנציה. מאה שקל לדונם מעובד –אבוקדו או חיטה. ברור שתכנית כזו תגרום הפסדים ניכרים לגידולים אינטנסיביים, שהמבקשים חקלאים מתקדמת צריכים דווקא לעודד. כנגד זה, אנו מציעים תמיכה שתהיה דיפרנציאלית ומותאמת לגידול ומותאמת לאזור. אי אפשר להשוות את אלפי הדונמים בנגב לחקלאות האינטנסיבית בשרון. זו הדרך שבה החלה רפורמה מתונה בחקלאות האירופית, וכדאי ללמוד מניסיון זה.
הפחתה של המכסים – החקלאים מבינים שהתחרות חשובה וטובה גם עבורם. אך יש לבחון את הנושא ולקבוע תרחישים וניהול סיכונים. נדרש לבדוק יחד עם הגנת הצומח אנשי שרות ההדרכה והמקצוע והמגדלים, מה מתאים לפתיחה של יבוא ומה לא. ובכל אופן הורדת מכסים לאפס היא טעות ומדיניות שלא קיימת כמעט באף מדינה מתקדמת.
הוזלה של גורמי הייצור – כאן נמצא העיקר אם באמת רוצים שינוי והתקדמות. המים בישראל הוא המשאב היקר ביותר מבין ענפי הצומח. כ-20% מהתשומות הקנויות הן הוצאה על מים. החקלאים הישראלים משתמשים בהרבה פחות מים שפירים מאשר בעבר. חלק החקלאות במים שפירים, ירד מ-850 מיליון קוב בשנה, לכ-400 מיליון קוב בלבד. עוד משתמשת החקלאות בכ-500 מיליון קוב מים מטוהרים, שאלמלא החקלאות היו מוזרמים לים התיכון. מעבר לפגיעה הביולוגית, הרי שעל פי האמנות השונות, עליהן חתומה מדינת ישראל, צעד זה היה גורר קנסות עתק ופגיעה בשמה הטוב של ישראל כמדינה המזהמת את הסביבה ופוגעת בדגה בים. יש לפעול להוזלת המשאב היקר הזה ולהוריד את החוסר ודאות על ידי שימוש במכסות המים.
משאב יקר נוסף הוא העובדים הזרים. במדינת ישראל המעסיק משלם עבור העובד הזר בסביבות 2,700$ בחודש. זאת לעומת 1,500$ בלבד באירופה. התאמה והורדה של מחיר העבודה תגרור הורדת מחירים בתוצרת החקלאית. כמו כן, יש לפתוח את המכסות כך שהחקלאי יוכל לקבל את כמות העובדים לו הוא זקוק, לחילופין אפשר לעודד יותר את העבודה הישראלית (בעיקר של צעירים) בחקלאות. צעדים בנושא זה נעשו בעבר באופן שאינו מספיק שיטתי. נכון להיום יש מחסור תמידי של ידים עובדות בכל הענפים.
"סימון ארץ מקור" שלדברי שרי החקלאות והאוצר, הוא חלק מהרפורמה, הוא אכן חוק חשוב ונדרש כדי שהצרכן ידע מהיכן הגיעה התוצרת שאותה הוא קונה.
נזקי הרפורמה עלולים להיות בבחינת "אל חזור"! אדמות שלא יעובדו – יאבדו. משק חקלאי שנזנח- לא ייפתח מחדש. החקלאות אינה אקורדיון שניתן לכיווץ והרחבה לפי פקודה. התנועות בה רחבות וארוכות, יש להם קצב וריתמוס שקשור בצמיחה הטבעית. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר עדיין מצריכה שלבי צמיחה, גידול והבשלה. אם רוצים ש'צל עץ תמר' לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר, אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות 7 שנים. ולכן, נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת, וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים.
החקלאים מוכנים להתייעלות. שיפורים והתייעלות בעבר, כבר הובילו לכך שחקלאי ישראלי מייצר כבר היום בערך פי 10 (!) מאשר חקלאי ישראלי לפני כ-30 שנים. ועדיין יש צורך בהתקדמות ועליית מדרגה חדשה.
"אם לא נעבוד את האדמה לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה", כך כתב א"ד גורדון לפני 100 שנה! את הלקח הזה אסור לנו לשכוח כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא החקלאי עמוס: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

אמיתי פורת, חקלאי מכפר עציון, 

לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

אלעד מלכא, בטור הדעה שלו שפורסם ב"גילוי דעת" בשבוע שעבר תחת הכותרת "הרפורמה בחקלאות: אם כולם ירוויחו – למה יש מאבק?", (כאן) המעלה כביכול כמה תובנות. הבעיה היא שדבריו לא מסתדרים עם המציאות ועם העובדות.
מלכא מציין כי "כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא", אך אמירה זו אינה מדויקת: לפי נתוני רשות המיסים, לא רק שקיים ייבוא של מוצרים חקלאיים – אלא שהוא גם עולה בהדרגתיות משנה לשנה (אגסים, תפוחים, בצלים ועגבניות הם הבולטים, אך יש נוספים). לא מדובר רק בפירות וירקות; גם שוק החמאה נפתח בשנה שעברה לייבוא חופשי, ומזה שנים רבות שיש ייבוא של דגים, בשר וביצים לישראל – ואלו רק כמה דוגמאות. במקביל, אגב, בשני העשורים האחרונים פחתו מכסי המגן בחקלאות בכ-50%.
מלכא טועה גם כאשר הוא מזלזל בחשיבות שירותי הגנת הצומח בישראל ובכך שהם מגינים על כולנו מפני מחלות ומזיקים שיכולים להרוס את התוצרת הישראלית. ייבוא ללא הגבלה וללא פיקוח צפוי לגרום לחדירה של מזיקים וגורמי מחלות, המסכנים את הצומח בטבע וכמובן גם את החקלאות הישראלית. כל מדינה בעולם מגנה על עצמה ועל תוצריה. ראינו מה קרה כאשר פלשה לארץ "חדקונית הדקל האדומה" שפוגעת קשות בתמרים, או "זבוב האפרסק" הפוגע בהדרים, בפירות נשירים וסובטרופיים, בירקות ועוד.
עם ההשלכות של המזיקים והמחלות שחדרו לארץ מתמודדים חקלאי ארצנו במשך שנים רבות, ואלו הן רק שתי דוגמאות מייצגות. השפעות נוספות שעלולות לקרות בעקבות השינויים הן התמוטטות של ענפים חקלאים ופגיעה קשה ב"ביטחון התזונתי" של ישראל, עלייה בשימוש בחומרי הדברה ופגיעה בבריאותם של הצרכנים (חומרי הדברה שנמצאים על הפירות והירקות המיובאים וגם שימוש נוסף בישראל בעקבות חדירת מחלות ומזיקים חדשים), סגירת שוקי ייצוא לתוצרת חקלאית ישראלית בגלל הימצאותם של מזיקים ומחלות ועוד.
מלכא ממשיך ומצדיק את הרפורמה באומרו כי "כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור דונם אדמה מעובד ברשותו". מאה השקלים אמורים לדמות את התמיכה הישירה הקיימת באירופה (26.6 אירו בממוצע), אך שכחו לציין שבאירופה קיימים שטחי מרעה גדולים ומעט שטחי ירקות ופירות. אתם יודעים מי המרוויח הגדול מהשיטה האירופאית? מלכת אנגליה שבבעלותה כמויות שטחים עצומות! ולמה השיטה הזו לא תתאים לנו בארץ? השיטה מתעלמת מסוגי הגידולים השונים ומפלה בין דונם אבוקדו לדונם תירס. באירופה החקלאים זוכים לא רק לתמיכה ישירה אלא לעוד מגוון תמיכות ולצערנו ברפורמה המוצעת בארץ קיימת רק תמיכה ישירה שממש לא תתמוך בחקלאים.

כפי שהוכח בעת משבר הקורונה, מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על ייבוא מזון. מה יקרה אם ייסגרו לנו השמיים, כמו במשבר הקורונה, וכל מדינה תצטרך לדאוג לעצמה ולתושביה? מה יקרה אם מדינות מהן ישראל מייבאת תוצרת חקלאית, בהן מדינות כמו טורקיה, ירדן ומצרים למשל, יחליטו על חרם כלכלי על ישראל? 

עוד טוען מלכא כי פערי התיווך אצלנו נמוכים. האמנם? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החקלאות מראים בדיוק את ההפך:  ישנם פערי תיווך של עשרות ומאות אחוזים בין המחיר שמקבל החקלאי ובין המחיר בו נמכרים ירקות  ופירות ברשתות השיווק ואצל יתר הקמעונאים. הטבלאות מטה, המציגות את חמשת הפירות וחמשת הירקות עם פערי התיווך הגבוהים, לא משקרות: לחקלאים הישראלים אין כל השפעה על המחירים ולא על יוקר המחיה. 

*טבלה 1
רשתות השיווק מרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי. החקלאי עובד קשה מדי יום ובכל מזג אוויר כדי לגדל את הפירות והירקות שכולנו אוכלים – ומקבל על כך שקלים בודדים בלבד.
אגב, אולי לא ידעתם, אבל מחלקת הפירות והירקות היא ה"הקופה המצלצלת" של רשתות השיווק בישראל, ולרוב היא רווחית עבורם יותר מכל מחלקה אחרת.

 על פי דו"חות "שופרסל", הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמדו בשנת 2020 על כ-2.2 מיליארד ש"ח. "רמי לוי שיווק השקמה" הכניסה, על פי הדו"חות הכספיים שלה, כ-924 מיליון ש"ח ממכירת פירות וירקות – שמהווים כ-15.62% מכלל הפדיון של הרשת בתחום הקמעונאות. ברשת "ויקטורי" הנתונים די דומים; בשנת 2020 סך הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמד על כ-392 מיליון ש"ח, שהם כ-16.5% מכלל הכנסות הרשת. אלה רק הרשתות המחויבות בדיווח כי הן ציבוריות. הנתונים ברורים: רשתות המזון מרוויחות הון עתק על גבם של החקלאים, ועל חשבון כיסם של הצרכנים.

*טבלה 2

בניגוד למה שטוען מלכא, המסקנה ברורה: הרפורמה במתכונת הנוכחית שלה מהווה פגיעה אנושה בחקלאות הישראלית ובחקלאים המקומיים וכפי שהוכח בעבר, למשל כאשר ייבאו לארץ תפוחים ואגסים, המחיר לצרכן לא ירד! ברפורמה הקיימת – החקלאים ייפגעו, הצרכנים לא ירוויחו, מדינת ישראל תתקשה לשמור על הביטחון התזונתי שלה ותהיה תלויה במדינות זרות ומי שיתעשר, כמו תמיד, יהיו רשתות השיווק והיבואנים. ומשהו נוסף, ממנו מלכא מתעלם: פגיעה בחקלאות משמעותה בביטחון המדינה. מאז קום המדינה, החקלאות בישראל מתקיימת בעיקר באזורי הפריפריה, בקצוות המדינה, מחזיקה אזורים אלה בחיים מבחינה כלכלית תוך הפרחת אזורים שוממים ושמירה פיזית על הגבולות.אם יורחב הייבוא, החקלאים יתייאשו – ואז מי ישהה באותם אזורים? בעלי רשתות השיווק והמרכולים? וזה כשעדין לא דיברנו על הערכים שלנו כמדינה, כאשר ציונות וחקלאות הם בהחלט שניים מהם – ושניהם ייפגעו אם הרפורמה תישאר במתווה הנוכחי.׳ לסיום, חשוב לי להדגיש: החקלאים אינם מתנגדים לרפורמה, אלא מבקשים רפורמה הוגנת. 

המבחן הראשון של הקואליציה החדשה הגיע בדמות תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו. ההערכה במערכת הפוליטית במידה רבה של צדק היא תשרוד לפחות עוד שנה וחצי.
לשרים לא היה זמן להביא תכניות שהם הכינו בעצמם, כל התכניות גובשו על ידי אגף תקציבים עכשיו השאלה היא האם הפוליטיקאים יאשרו אותן. בראש ובראשונה את הרפורמה בחקלאות.
כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא לישראל. לעתים החסם הוא מכס בשיעור גבוה שיכול להגיע למאות אחוזים ולעיתים מדובר בתקנות המונעות ייבוא מוצרים ישראל.
לצורך העניין, אם מכס על ייבוא ענבים יעמוד על 500% וק”ג ענבים נמכר בחו”ל בחמישה שקלים, המכס עליו יעמוד על 25 שקלים והוא יימכר בישראל בשלושים שקלים בתוספת עלויות שינוע. כך מייקרת הממשלה עבור החקלאים את התוצרת המקומית נכון להיום.
כאמור לא כל חסמי הייבוא הם מכסיים. שירותי הגנת הצומח לדוגמה אמורים לוודא שעם ייבוא צומח לא נכנסים מזיקים אשר יזיקו לתוצאת החקלאית המקומית. אולם דו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מראה שנטיית שירותי הגנת הצומח היא לבלום ייבוא באופן מאסיבי או לפגוע באיכותו. אם ראיתם עגבניות מטורקיה בלי עוקץ או אננס שהסירו לו את עלי הכתר, אלו תוצרים של מערכת הגנת הצומח בישראל. המשמעות? אורך חיי המדף של התוצרת קטן באופן משמעותי מה שמייקר את עלויות ההובלה ואת עלויות המכירה.
התוצאות של מנגנון כזה הוא שישראל לא מייצרת רק פירות וירקות שיש לנו יתרון בלגדל כאן דוגמת הדרים, אבוקדו ומג’הול אלא גם פירות שמצריכם המון מים או אקלים טרופי שאין בישראל דוגמת בננות. כך המוצרים הללו יקרים לצרכן, בשמן שהחקלאים לא מרוויחים מהם הרבה.
בעשורים האחרונים עברו המדינות המפותחות בעולם ממניעת מסחר בינלאומי בתוצרת חקלאית לתמיכה ישירה בחקלאים. במקום למנוע ייבוא או לייקר אותו נפתחו שווקים לייבוא חופשי, מצד שני חקלאים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה. התוצאה מרשימה: ירידת מחירים משמעותית לצרכנים, מעבר לגידולים רווחיים המותאמים לאקלים באותן מדינות ושגשוג מחודש של הענף.
זו בדיוק הרפורמה המוצעת כיום בחוק ההסדרים. כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור על דונם אדמה מעובד שברשותו. מכסי הייבוא ירדו לרמה חדש ספרתית תוך חמש שנים וגם שירותי הגנת הצומח יעברו שינוי משמעותי.
הלובי החקלאי מצידו, טוען שהמחירים בארץ יקרים בעקבות “פערי התיווך” או חלקם של המפיצים ורשתות השיווק בתהליך. אלא שטענה זו נבדקה על ידי מרכז המחקר והמידע שחל הכנסת שמצא שפערי התיווך בפירות וירקות נמוכים ביחס לארה”ב ואירופה, על ידי משרדי האוצר והחקלאות שהגיעו למסקנה דומה ולאחרונה על ידי רשות התחרות שהראתה שעליית מחירי הפירוק והירקות בעשור האחרון לא נבעה מעלייה בפערי התיווך.
מעבר לטיעונים הכלכליים, אוהבים בלובי החקלאי להזכיר לנו את חשיבות החקלאות בביטחון התזונתי, היכולת של מדינת ישראל להבטיח מזון נאות לאזרחי בכל עת.
גם על זה יש לומר, משבר החמאה ב 2019, הביצים בפסח 2020, החלב בסוכות לפני כשנה ופירות הקיץ כעת מלמדים שמניעת הייבוא היא היא פגיעה בביטחון תזונתי. ביטחון תזונתי מושג כאשר מגוונים מקורות היצע, לא כאשר מגבילים אותם.
בסופו של דבר מדובר ברפורמה טובה לכל הצדדים. פתיחת שוק החקלאות לתחרות תכניס דם חדש ויזמי לענף המקרטע, המחירים לצרכנים יוזלו ורמת החיים של כולנו תעלה
נכון, יש מי שמפחדים משינויים, לא צריך לכעוס עליהם, צריך לעודד אותם להתגבר.