העולם מצחיק אז צוחקים

צחוק. כך נפתח הריאיון עם חננאל אמיתי, המכונה ד״ר צחוק. הוא צוחק כשהוא מספר על אתגרי חייו, מסביר כיצד הצחוק מרפא את הנפש ואת הגוף, וממליץ על צחוק ככלי לביטוי רגשות – שיכולים להיות לא שמחים בכלל. חננאל, בן 33, נשוי ואב לשניים, הקים את מרפאת הצחוק הראשונה בישראל, מעביר סדנאות צחוק מזה 12 שנים ואף עבד כליצן רפואי. 

צחוק בצד, ידעת מההתחלה שזה המקצוע עבורך?

״ממש לא. במשפחה אמרו לי שאהיה רמטכ״ל, אבל מהר הבנתי שרמטכ״ל אני לא אהיה – רציתי להיות איש עסקים. כשהתחלתי בגיל צעיר להתעסק בעסקים, הייתי אוהב לספר לאנשים שאיתי בדיחות. אז הבנתי שפחות מעניין אותי עולם העסקים בשביל הכסף, אלא שהאופי שלי מושך יותר למקום של הומור ושל שמחה. יותר מעניין אותי לשמח אנשים מאשר לעשות כסף״, אומר חננאל.

חננאל מתאר כיצד הפך לאדם מצחיק כתוצאה מהתמודדות עם גובהו: ״אני בנאדם מאוד נמוך, והצחוק התבטא דרך הגובה. הבנתי שאני חייב לשרוד איכשהו בעולם ושהעולם לא יפספס אותי, אז הפכתי לילד מצחיק כדי לקבל תשומת לב. הייתי צוחק כלפי חוץ, לא הייתי שמח מבפנים אלא פשוט בנאדם מאוד מצחיק. זה הלך והתפתח, אספתי המון בדיחות, ואחרי הצבא למדתי משחק, אלתור, תיאטרון וקומדיה״.

״הייתי ליצן רפואי בבית החולים הדסה עין כרם, ושם פגשתי ילד במחלקה האונקולוגית ומאוד התחברתי אליו. מנהל המחלקה הזהיר אותי: ׳אל תיקשר לילד הזה כי אין לו הרבה זמן לחיות׳, אבל אני הרגשתי שאני רוצה להילחם על הילד הזה, ולא מעניין אותי שום דבר. למרות שכולם אמרו שאין מה לעשות איתו ושמצבו גרוע, הפכתי להיות החבר הכי טוב שלו. הייתי מגיע אליו כמעט בכל יום, והייתי עושה איתו צחוקים ברמות קשות – הכול רק בשביל שהילד יצחק וישמח.

אחרי כמה חודשים כשבאתי לבקר אותו – הוא לא היה בחדר שלו, המיטה שלו הייתה ריקה. רצתי למנהל המחלקה ושאלתי: ׳איפה אוהד?׳, והוא ענה לי שאוהד השתחרר הביתה. לא הבנתי מה הכוונה, והוא הסביר ׳עשינו לו סיטי ואין לו כלום. הוא הבריא׳..״.

סדנת צחוק באוטובוס 

״לא ידעתי מה לעשות, כמעט דפקתי נשיקה למנהל המחלקה. כמובן זה לא מתאים, אז חיבקתי את מכונת הפחיות..״ צוחק חננאל. ״לא ידעתי מה לעשות עם השמחה שיש לי בלב. רציתי לחלק אותה בעולם, להגיד לכולם ׳חבר׳ה, אוהד חי!׳. עליתי לאוטובוס ואמרתי לנהג ׳מה שלומך? איזה יום יפה!׳, והוא רק ענה לי ׳כנס, אתה מעכב אותי׳. התיישבתי באוטובוס וראיתי את כל האנשים בפרצוף מעפאן. שאלתי את עצמי ׳מה לא בסדר איתנו? למה יש אנשים בבתי חולים מתפללים, מתחננים, רק לנשום בכוחות עצמם, רק להיות בריאים, למה האנשים הבריאים לא שמחים? למה אנחנו לא מחייכים? לא אומרים תודה?׳ לא הבנתי״.

באותו הרגע החליט חננאל להתחיל לצחוק, בלב האוטובוס ההומה. ״פשוט התחלתי לצחוק. אנשים לאט-לאט התחילו להידבק בצחוק, בהתחלה הסתכלו עליי ׳מאיזה מחלקה ברחת?׳, אבל אמרתי לעצמי ׳לא מעניין אותי מה, אני צוחק׳. לאט לאט אנשים מתחילים לצחוק מהסיטואציה, עד שמלא אנשים התחילו להיקרע מצחוק. לא עצרתי, עד ששמעתי אישה צוחקת ברוורס. דפקתי שאגות של צחוק וכל האוטובוס נקרע מצחוק. הנהג תפס את המיקרופון ואמר ׳חברים, אני לא מצליח לנהוג. בבקשה להפסיק לצחוק׳, וכך הסתיימה הנסיעה.

ירדתי וישבתי על ספסל, ואחד מנוסעי האוטובוס התיישב לידי ושאל אותי ׳מה הייתה הבדיחה? מה היה כל כך מצחיק?׳. אמרתי לו שאין שום בדיחה. הוא התפלא, אז סיפרתי לו על אוהד. הוא אמר לי ׳תדע לך שעשית לי את היום. בחיים לא צחקתי ככה׳. אז הבנתי שזה רעיון טוב – פשוט לעלות לאוטובוס ולהתחיל לצחוק. וככה במשך כמה שנים זה מה שעשיתי, כל פעם בנסיעה לבית החולים – הייתי צוחק״.

״שמעתי את בורא עולם אומר ׳חננאל, זה התפקיד שלך בעולם׳…״

שנה לאחר מכן הוזמן חננאל לחגיגת יום הולדתו השישי של אוהד – אותו ילד מהמחלקה האונקולוגית. ״הגעתי וראיתי את אוהד בריא, התרגשתי מאוד. אבא שלו הודה לי ׳תודה שהצלת את החיים של אוהד, הרופאים אמרו שאין סיכוי, גם אנחנו היינו מיואשים. פתאום אתה באת ושימחת אותו, גרמת לנפש שלו להתחזק. זה מה שנתן לו כוח׳. באותו רגע הרגשתי צמרמורת, כאילו ממש יכולתי להרגיש את בורא עולם מדבר מתוך הגרון שלו. זה רגע מכונן בחיי – שמעתי את בורא עולם אומר ׳חננאל, זה התפקיד שלך בעולם. אני יצרתי אותך בנאדם נמוך, קטן, נראה כמו ילד, עם קול של חצי גבר חצי בנאדם שלקח גז הליום, יש לך צחוק מאוד חזק, וזה מה שאתה צריך לעשות – להחזיר לאנשים את הצחוק שלהם לפני שהם מגיעים לבית החולים. תרדפו אחרי השמחה, היא תרפא אתכם. היא עוזרת לכם. מאותו רגע הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות בחיים״.

בתקופת הקורונה פתח חננאל מרפאת צחוק, מתוך הבנה שיש אנשים שזקוקים לריפוי עמוק יותר ובמטרה לתת לאנשים כלים להחזיר לעצמם את הצחוק, מעבר לחוויה חד פעמית בסדנת צחוק. ״המטרה היא שהם לא יצטרכו אותי כדי לצחוק, אלא יידעו לצחוק בעצמם. זה דבר חזק שבנאדם יכול לצחוק לא רק משמחה, אלא גם מתוך בלבול וכאב. כן, גם את הכאב אפשר לצחוק. היום אני עושה במרפאת צחוק תהליכים עם אנשים במטרה להחזיר להם את השמחה לחיים, להוציא אותם מהעולם האפור שהם נמצאים בו״.

מי קהל היעד של מרפאה כזו?

״בדרך כלל אלו אנשים שבשלב מסוים מרגישים שאבדה להם השמחה. אומרים ׳וואלה, אני כבר לא שמח כמו שהייתי פעם. החיים שאבו אותי לתוך השגרה האפורה והלחוצה׳. אנשים באים ועושים לעצמם ריסטארט״. במרפאת הצחוק מטפל חננאל גם באנשים הסובלים מדיכאונות ומחרדות ״אנשים מצליחים לצאת מדיכאונות, מחרדות, מפיברומיאלגיה. זה טיפול משלים לטיפול הרפואי, כמובן. מישהי הגיעה והפסיקו לה לגמרי החרדות. זה לא טיפול פסיכיאטרי, זה טיפול שמחזיר לבנאדם את מנגנון הצחוק, צחוק יכול ממש לשחרר חרדה״.

בשלב הזה חושף חננאל את הטריגר שהוביל אותו למקום שבו הוא נמצא היום: פוסט טראומה מורכבת עקב ילדות בצל פיגועים. ״בתור ילד גדלתי ביישוב עתניאל, ראיתי כמה פיגועים קטלניים שם. אחרי הצבא התפרצה אצלי פוסט טראומה מורכבת, בטיפול שעברתי לא הצלחתי לגשת אל הטראומה מרוב שהיא הייתה גדולה – אז פשוט התחלתי לצחוק. הצחוק שחרר אצלי משהו ואז התחלתי לבכות, אחרי שנים שלא בכיתי. אחרי שבכיתי ושחררתי פתאום צחקתי עוד פעם, אבל הפעם צחוק של שמחה. 

מטיפול לטיפול ראיתי שהצחוק והבכי ממש עוזרים אחד לשני. סיימתי את הטיפול והבנתי שבכל פעם כשקשה לי, בכל פעם כשאני נזכר בטראומה או בקושי – אני מתחיל לצחוק. זו דרך התמודדות. עד כדי כך שהיום אם אני קם בבוקר ודופק את האגודל בקצה המיטה – אני פשוט נקרע מצחוק, אוטומטית, כי הגוף שלי כבר יודע שכל פעם שקשה לי או כואב לי אני צוחק. ככה אני משחרר אנדורפינים מהמוח ואז הרבה פחות כואב״.

אומנם נאמר ׳משנכנס אדר מרבין בשמחה׳, אך חננאל מסביר שצחוק ושמחה אינם זהים. ״צחוק זה ביטוי מסוים של הגוף, לפעמים של שמחה ולפעמים של דברים אחרים – כמו לחץ או מבוכה. צחוק זה מנגנון של שחרור רגשי של הגוף. יש שלושה מצבי צחוק – כתוצאה מבדיחה, מלחץ או מבוכה וצחוק משמחה. ׳אין שמחה כהתרת הספקות׳ – השמחה מגיעה כשאדם שמח במי שהוא, במה שעבר, אוהב את הגוף שלו, לא נלחם עם עצמו – אז הוא במצב של שמחה. השמחה זה המצב הגבוה ביותר של האדם, הוא פתוח לעולם, הלב שלו מתפקד הכי טוב, הזיכרון שלו עובד הכי טוב. אומרים שצחוק זה אחד הדברים שעוזרים לרוב המחלות כיום, עדי כדי כך. אחת המחלות הכי קשות היום היא הלחץ, והצחוק הוא משחרר, מוציא את כל הרעל שהלחץ מייצר, מחזיר את האיזון לגוף״.

אז צחוק גורם לך להיות בטוב עם עצמך, וכך בעצם מוביל לשמחה?

״הצחוק עוזר לאדם להגיע לשמחה כי הוא מזכיר שלא הכול גרוע עכשיו. גם אם מאוד קשה – לא הכול גרוע. ודבר שני זה שאני משתמש בכאב כטריגר לצחוק, ואז אני מקבל שני יתרונות: גם שחררתי כאב וגם קיבלתי שמחה. זה עובד כל הזמן. הגיעה אליי מישהי שאמרה שהחיים שלה לא טובים ומאוד קשה לה. הסכמתי איתה שהחיים שלה קשים והצעתי לה לצחוק את הקושי הזה. היא התחילה להיקרע מצחוק עד איבוד שליטה, ואחרי שבוע עדכנה אותי שהכאבים שהיו לה – נפסקו. ׳הפסקתי להתנגד לעצמי׳, היא אמרה לי. ׳כשהסכמתי לצחוק על המצב הגרוע שלי, ירדו הכאבים׳. 

בא אליי מרוקאי עצבני, שהפריע לו שהוא כל הזמן צועק ומתעצבן. אמרתי לו ׳מצוין, אני לא רוצה לשנות אותך. רק במקום להתעצבן – מהיום אתה צוחק׳. תרגלנו את זה והוא אמר לי ׳אתה לא מאמין, עכשיו אני צוחק מכל שטות. חזרתי לעבוד, אני בזוגיות. אני מרוקאי שאוהב את עצמו׳..״, צוחק חננאל.

להמשיך בחיים – ולהמשיך לצחוק

הריאיון עם חננאל מתקיים למוחרת הפיגוע הרצחני בכפר חווארה, שבו נרצחו האחים הלל מנחם ויגל יעקב יניב הי״ד. במקרה, או שלא במקרה, שעה קלה לפני הריאיון, הגיע אליי באחת מקבוצות הוואטסאפ סרטון שהוציא חננאל – שבו הוא מסביר על חשיבות המשך החיים – והצחוק. 

בסרטון אומר חננאל: ״האינסטינקט שלנו אחרי דבר כזה נורא (הפיגוע) הוא להתעצבן. הלב נרתח, כעס. זה פשוט נורא ואיום.. מה שהאויב רוצה זה לפרק את הכוח שלנו מבפנים. היום זה לא אויב כמו פעם, מדובר באויב שיודע שעם ישראל כל כך מחובר, ולכן הם רוצים שנתעצבן. זה לא טוב, כי כשאני רותח אני מכלה את עצמי מבפנים – הם לא ראויים לזה. אני רוצה לחזק אתכם בשמחה, באמונה, באמונה שרבי עקיבא צחק כשראה את השועל יוצא מבית קודשי הקודשים. עם ישראל לא נמדד באירוע אחד, עם ישראל עבר כל כך הרבה ואף אחד לא ינצח אותו – לא היטלר ולא מוחמד מחווארה. תרבו בשמחה, באהבה, מתוך זה ניתן כוח אחד לשני״. 

בהמשך הסרטון מתאר חננאל איך הופיע למרות הפיגוע המזעזע, ואת הכוחות שאותה הופעה נתנה לצופים. לשאלתי מה הייתה ההופעה הכי קשה שלו, הוא משיב ״היה לי סניף של מרפאת צחוק ברמת גן, ובאמצע המפגש היה פיגוע. כולם התחילו להיכנס ללחץ ולחרדה. אמרתי להם: ׳בשביל מה אנחנו פה? תתנתקו מהפלאפונים, ואת כל הכאב שיש בגוף נפרוק דרך צחוק׳. צחקנו ובכינו. אמרתי להם שכשהגוף מקבל מכה הוא אוטומטית נסגר, ואז יכולה להיווצר טראומה. אנחנו צריכים באותו רגע לפתוח את הגוף. 

אפשר לפתוח את הגוף דרך בכי, זה טוב מאוד לבכות, אבל אפשר גם דרך צחוק. אפשר ללמד את הגוף להביע כאב דרך צחוק. והיה מפגש מאוד חזק. אני חושב שהאויב שלנו מבפנים ומבחוץ רוצה שנפחד, שנהפוך למשותקים. והצחוק מוציא אותנו מזה״.

לקראת סוף הריאיון מדגיש חננאל את חשיבות השמחה, דווקא בדור שלנו: ״הכי חשוב שאדם יידע שבתוכו יש נשמה גדולה מאוד, שיכולה להאיר את כל העולם מהקצה עד הקצה, והצחוק מזכיר לנו את כוחה של הנשמה. אדם צריך כל הזמן לרדוף אחרי השמחה והצחוק. אנחנו נמצאים בדור שנקודת המוצא שלנו היא צרות, אם לא נעשה כלום נהיה בדיכאון תמידי – לכן צריך לרדוף כל הזמן אחרי השמחה. בנאדם צריך לשמח את עצמו, לאהוב את עצמו, להגיד לעצמו מילים טובות, לרקוד. כל הזמן לשמר את זה״, מסיים חננאל כהרגלו – בצחוק מתגלגל. ■