מוקדש לזכרו של דודי היקר חיים נוימן ז"ל, נלב"ע בי"ד בחשוון תשנ"ז,
מאיר פנים, טוב לב וישר דרך, כיוון שהגיליון עוסק בנדודים ובעלייה לארץ בחרתי לחזור אחורה בזמן, הרבה לפני תקופת הרבנות של הרב נסים, ולספר על תקופת עלייתם של סבי וסבתי לארץ.
סבא נולד בבגדאד שבעיראק ועלה לארץ בפעם הראשונה כשהיה בן 10, אך כשמלאו לו 18 שלח אותו אביו חזרה לעיר מולדתו, שהייתה אז מרכז רוחני, כדי ללמוד תורה מפי תלמידי חכמים גדולים. ירידתו זו הייתה זמנית, וסבא ידע תמיד שברצונו לשוב לארץ. כעבור עשור עלה סבא עם סבתא ויקטוריה בשמחה לארץ ישראל.
השנה הייתה 1924, והשניים עשו את דרכם לארץ לא במטוס, לא באונייה ולא ברכב אלא על גבי חמורים, מהלך כמה שבועות. הם ורכושם המועט שהביאו איתם, הכול על גבי חמורים. תנאי הדרך היו קשים והסכנות היו רבות. כדי להתגבר על הקשיים נסעו סבי וסבתי דווקא בלילות (כך נמנעו מחניית לילה, שמזמנת שודדים, וכן נסעו בזמן שמזג האוויר נוח יותר), ובשעות היום חנו ונחו, מחפשים מסתור מהחום הכבד.
את ביתם בחרו להקים דווקא בשכונה ירושלמית שהייתה כמעט שוממה בעת ההיא כדי ליישב את הארץ ולהפריחה. בניית הבית הייתה כרוכה בעלויות שמעבר ליכולתם, ולכן נאלץ סבא לשוב לבגדאד לזמן מה כדי להרוויח ממון לבניית הבית. חזרתו לבגדאד נעשתה בעידודה של סבתא, שהרגיעה את סבא ואמרה לו שהיא תסתדר.
כך נותרה סבתא לנצח לבדה על מלאכת הבנייה. היא נהגה ללכת מדי יום לשאוב מים (שלא היו בשפע) ולדאוג שיגיעו לפועלים, לפקח על הבנייה ועוד. אפשר לומר שהייתה קבלן הבנייה ואף יותר מזה. בימים ההם התכתבו סבא וסבתא ושיתפו זה את זה בקורות אותם, וסבתא סיפרה על הבנייה ועל מנהגה הקבוע לצעוד לכותל בימי שישי. היא התמודדה באומץ עם כל הקשיים והקימה בית לתפארת.
תקופה זו, בין שאר ההתנסויות שעברה סבתי, העניקה לה רגישות מיוחדת לצורכי הזולת, ובפרט לקושי להתנהל לבד. סיפור אחד מני רבים ששמעתי עליה היה על סיועה לזוג שהכירה שנים לאחר מכן. למרבה הצער חלתה האישה ונאלצה לשהות חודשים רבים בבית החולים. כל אותו זמן הקפידה סבתא לבקר את האישה פעמיים בשבוע, ואת האיש הזמינה לסעוד עימם את סעודות השבת.
והינה אני מוצאת שהטור מספר בשבחה של סבתי בדיוק בסמוך ליום השנה שלה, י"ג בחשוון תשמ"ט. יהי זכרה ברוך, ושנזכה ללמוד ממעשיה הטובים.