אני מנסה להיזכר בתקופה הזאת אשתקד: כמה ציפיות, כמה חלומות, כמה סיפוק בהביטי אחור לשנה החולפת.
ואני מתבוננת בעצמי עכשיו: כמה לא נודע, מעט מאוד שגרה, כמה השתאות בהביטי אחור. איך נשאבה לה חצי שנה לתוך ואקום כאילו נכנסנו למכונה שהקפיאה את הזמן ועצרה את העולם מלכת.
רק השמש והירח ממשיכים להם בעוצמתם מיום ליום. באדיקות. פעמים של חמסין, פעמים של גילויים וליקויים ופעמים של מטאורים נשפכים.
וכל השאר חדל מלכת. והחלומות אין להם מקום בימים האלו כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ואני מוצאת את עצמי עם חלום אחד לא אופנתי בכלל, חלום של שגרה.
יש ימים שבהם אני ממש כמו משתגעת. רוצה ללכת לעבודה, להתלבש, לצאת לפקקים, להגיע למשרד, לעבוד, להזיע, לקטר ולחזור הביתה בלחץ של זמן לילדים.
ויש ימים שבהם אני מנסה להתבונן לתוך ההקפאה הזאת ולהבין מה אנחנו עושים פה בעצם. מה ה' רוצה ממני?!
המחשבות נודדות לדור המדבר. ארבעים שנה מחכים לקריאה לקום וללכת. בכל רגע. בכל שנייה. חסד נעורים, לכתך אחריי במדבר. ארבעים שנה במצב המתנה.
ואנחנו בקושי כמה חודשים בתוך הבלגן הזה וכבר צמאים להחלטה, לידיעה מה הלו"ז, כיווני יציאה.
אני חושבת שבמהלך תקופה ארוכה כזאת של אי-סדר יש בימים האלו מסר חזק של "כאן ועכשיו". לחיות את היום כאילו אין מחר. ובאמת, אנחנו לא יודעים מה יביא איתו המחר. הודעת בידוד אחת פשוטה יכולה להקפיא אותנו לשבועיים בחדר.
לחיות את היום מעולם לא קיבל מקום מרכזי כל כך אצלי בחיים. תמיד היה לו"ז. הייתי מתכננת קדימה, חושבת המון-המון צעדים מראש, משריינת, בונה, אוספת, רושמת, מעדכנת. ופתאום יש לי היום. רק היום. לחיות, לנשום, לעבוד, לאהוב, לתכנן. רק היום.
אלול כאן. איזו משמעות יפה ומיוחדת יש לתשובה כשהיא נמדדת בצעדים של יום-יום. רק היום. כמה קל לחזור ככה לעצמי. למצוא את נקודת הטוב שבי.
אני אהיה טובה רק היום. אקפיד על מעשיי ומחשבותיי היום. את ההתמודדויות של מחר נשאיר למחר. היום, הרגע. אני במודעות, אני בהתבוננות על מה שקורה לי, על מה שקורה איתי, על מה שקורה סביבי.
התפילות מדויקות יותר, התשובה מדויקת יותר. נצרכת יותר. חיה יותר מיום ליום. מקבלת משמעות ותוקף. כל חשבון הנפש מדויק יותר כי כל יום נצרב בתודעה, כל יום מורגש בעוצמתו.
קל יותר להחזיק מעמד ככה, בצעדים קטנים. במדבר. רק היום.
אלול כאן. היום.