השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.
הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955
שמואל תמיר בכנסת
בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.
בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.
כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן
חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה
הסביר השופט זילברג: "הקריטריון הנכון לקביעת מלאכותיות עסקה, במובן סעיף 86 לפקודת מס הכנסה, הוא אם יש בעסקה תוכן כלשהו מלבד פטור ממס הכנסה". והוסיף: "עסקה אשר כשלעצמה מחוסרת טעם כלשהו זולת הטעם להימנע ממס רואים אותה כמלאכותית".. (מ' זילברג, "הערמה על החוק", כך דרכו של תלמוד, ירושלים, תשכ"ד, עמ' 44-26.)
ממילא החלוקה בן הערמה מותרת להערמה אסורה היא, כאשר כל מהותה של הפעולה הינה הערמה ללא כל תועלת אחרת דוגמת העברת בעלות, המדובר הוא בערמה אסורה לחלוטין אבל בעוד ההערמה היא פעולה נלווית לפעולה קניינית אחרת דוגמת העברת בעלות כי אז יש אפשרות לראות בהערמה זו כהערמה מותרת וכמובן כשמדובר הוא על חלק קטן יחסית דהיינו חומש בלבד.
ימים אלו של בניינה של ארץ ישראל ותחייתו של עם ישראל בארצו, בבחינת חדש ימינו כקדם, זוכים אנו בבניינה המחודש של אומתנו הגיבורה והאצילה, לא עוד התכופפות בפני המתנגדים לנו אם בפה ואם מאחורי הגב, עומד העם היהודי על זכותו לחיוב בארצו, נלחם והודף כל אויב מבית ומחוץ. ייחודו של עם ישראל בבניית ארצו הבנויה על ערכי המוסר וטוהר הנשק וצידקת הדרך. לא עוד השתקה גורפת, לא עוד כניעה רועמת, אלא עמידה איתנה, שמירה על האומה וחיזוק השורות בחזית ובעורף! ■
הכותב הינו בעל משרד עורכי דין בנתניה המתמחה במשפט המסחרי והוצאה לפועל.
בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים
הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955
שמואל תמיר בכנסת
השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.
הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955
שמואל תמיר בכנסת
בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.
בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.
כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן
חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה
