המשנה במסכת מעשר שני קובעת כי ניתן להערים! על מעשר שני והלכה למעשה לשלם פחות ממה שאמורים לשלם. נקבע כי פדיון מעשר שני יכול להיעשות בשני אופנים: א. על ידי אדם אחר, שפודה אותו ונותן לבעליו דמי שוויו; ב. על ידי הבעלים שפודים אותו לעצמם, אולם חייבים הם להוסיף על דמי שוויו חומש (הכוונה עוד רבע כלומר מחלקים את השלם לארבעה חלקים ומוסיפים עוד חלק אחד כלומר רבע 125%). מותר לכתחילה להערים כדי לפדות מעשר שני ללא תוספת חומש, וזאת יישמו חכמים מלשון הפסוק: "כי יברכך ה' אלהיך", לכן הקלו בו חכמים להערים עליו ולפדותו בלי חומש גם כשפודה לעצמו.
מסכמת המשנה וקובעת כך: כיצד מערימים על מעשר שני? אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו או לשפחתו העברים: "קח לך מעות אלו במתנה ופדה לך בהן מעשר שני זה", ובגלל שזה אדם אחר הם פטורים מחומש, שאף עבדו ושפחתו העברים אין גופם קנוי לו אלא מעשה ידיהם והרי אחרים פודים בלא חומש. כלומר למדנו מהמשנה טריק איך לשלם פחות לבית המקדש.
נשאלת השאלה, והיכן המוסריות בשיטה זו? היתכן שנקל ראש ונלמד להערים כהיתר בכל אורחות החיים? אמנם חכמים הבהירו שהערמה מותרת בגלל לשון התורה "למען יברכך" ולכן הקלו לפדות בלא חומש, ואולם, עדיין קשה מדוע בחרו חכמים ליישם את ברכת ה' על דרך של הערמה? אם ברכה אז ברכה ככתבה וכלשונה מדוע להערים ולשלם פחות?
גם הלשון לא מחמיאה בלשון המעטה. וכי מדוע נבחר שיטה ליישם את ברכת ה' ונקרא לשיטה זו הערמה? מלשון ערמומיות והטעיה? נראה כי הדבר לא מכובד ולא ראוי חלילה.
החתם סופר (אורח חיים ס"ב) ביאר זאת: "משום ברכה, פירוש גבי 'לא תוכל שאתו' כתיב 'כי יברכך ה' אלהיך', והבעלי בתים מפני שהיו צריכים להוסיף חומש נמנעו מלפדותם והעלו הפירות והפסידו הברכה, על כן המציאו חז"ל ערמה של היתר לפדות בלי חומש ולהעלות המעות". כלומר מסביר החתם סופר כי צורך השעה חייב הלכה למעשה הערמה כדי לזכות את הרבים בברכת ה'. ויותר מזה למדנו שכאשר ה' מברך, אין להותיר את הברכה בקרן זווית ולזלזל בה חלילה, ולכן חכמים התאמצו למצוא פתרון כדי ליישם את ברכת ה' בפועל. הרב אברהם סתיו שליט"א מוסיף הסבר משלו ומבהיר: חכמים ראו להקל על האדם את השימוש במעשר ולאפשר לו להיפטר מחובת החומש כאשר זו מעיקה עליו ומונעת ממנו את תחושת הברכה והשמחה השלמה לפני ה'. כלומר פירוש התורה ויישומה הינו דינאמי ומחייב עירנות לצרכי הקהל כקהל ואף לצרכי הפרט.
גם המשפט הישראלי התייחס להערמה ואופייה, כמובן שהמדובר הוא על מערכת היחסים שבין האדם למדינה וחלילה וחס שלא בין אדם לחבירו, לא ניתן שום היתר להערים על חבירו אלא בגבולות המותר כדי שתות וכיוצא באלו. השופט מ' זילברג המנוח, ביקש להבחין בין סוגי הערמה שונים. בספרות המשפטית מקובל להבחין בין "השתמטות ממס" (evasion of tax) ו"עקיפת המס" (avoidance of tax). גם המשתמט וגם העוקף – אם אינם מרמים את השלטונות מבחינה עובדתית – מנצלים נורמה משפטית אחת לטובת נורמה אחרת הרי שהדבר מותר, אולם עדיין מה ההבדל ביניהן ואיך נגדיר מוסרית את השימוש הנכון בשתי גישות אלה?
השופט זילברג נעזר במשנה לעיל, בנוגע להערמה מותרת במעשר שני. ומביא כי הערמה האסורה, היא הערמה אחרת במרכזה של פרשת הביכורים (דברים כו, יב-יד), מופיע החיוב המוטל על כל בעל קרקע לתת מעין "הצהרת הון" פעמיים במחזור השמיטה, בפסח של השנה הרביעית ובפסח של השנה השביעית. עיקרה של הצהרה זו הוא דיווח על השלמת מתן חובותיו לכוהן, ללוי ולעני, כסדרן וכהלכתן, כמו שציוותה התורה: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצוֹתיך ולא שכחתי" (דברים כו, יג). לפי דין תורה, חיוב הפרשת תרומות ומעשרות חל על פרי או ירק רק מרגע שהוכנסו לגורן דרך הפתח. לעומת זאת, אם הוכנסו הפֵּרות או הירקות לבית בעקיפין, דרך החצר או דרך הגג, אין הבעלים חייב בהפרשת תרומות ומעשרות מהם. ומסבירה הגמרא אמר רבי ינאי, אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר "בערתי הקדש מן הבית" (בבא מציעא פח ע"א). כלומר האפשרות לחסוך את המעשרות והתרומה הגדולה היתה פיתוי לציבור גדול. "אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אילעאי: בוא וראה, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון [=השער הראשי] כדי לחייבן במעשר. דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר (גיטין פא ע"א).
הסביר השופט זילברג: "הקריטריון הנכון לקביעת מלאכותיות עסקה, במובן סעיף 86 לפקודת מס הכנסה, הוא אם יש בעסקה תוכן כלשהו מלבד פטור ממס הכנסה". והוסיף: "עסקה אשר כשלעצמה מחוסרת טעם כלשהו זולת הטעם להימנע ממס רואים אותה כמלאכותית".. (מ' זילברג, "הערמה על החוק", כך דרכו של תלמוד, ירושלים, תשכ"ד, עמ' 44-26.)
ממילא החלוקה בן הערמה מותרת להערמה אסורה היא, כאשר כל מהותה של הפעולה הינה הערמה ללא כל תועלת אחרת דוגמת העברת בעלות, המדובר הוא בערמה אסורה לחלוטין אבל בעוד ההערמה היא פעולה נלווית לפעולה קניינית אחרת דוגמת העברת בעלות כי אז יש אפשרות לראות בהערמה זו כהערמה מותרת וכמובן כשמדובר הוא על חלק קטן יחסית דהיינו חומש בלבד.
ימים אלו של בניינה של ארץ ישראל ותחייתו של עם ישראל בארצו, בבחינת חדש ימינו כקדם, זוכים אנו בבניינה המחודש של אומתנו הגיבורה והאצילה, לא עוד התכופפות בפני המתנגדים לנו אם בפה ואם מאחורי הגב, עומד העם היהודי על זכותו לחיוב בארצו, נלחם והודף כל אויב מבית ומחוץ. ייחודו של עם ישראל בבניית ארצו הבנויה על ערכי המוסר וטוהר הנשק וצידקת הדרך. לא עוד השתקה גורפת, לא עוד כניעה רועמת, אלא עמידה איתנה, שמירה על האומה וחיזוק השורות בחזית ובעורף! ■
הכותב הינו בעל משרד עורכי דין בנתניה המתמחה במשפט המסחרי והוצאה לפועל.
