שמואל יעקובסון

הפקרת ביטחון המתיישבים בצירי יו״ש

פורעים פלסטינים על הכביש

בשנה האחרונה דומה שהגיעה לשיאה הפקרת ביטחונם של המתיישבים בכבישי יו״ש. מדי יום ביומו ישנם עשרות רבות של מקרים בהם מותקפים המתיישבים, זקנים, נשים וגברים, נערים, ילדים וטף – במארבי אבנים (או יותר נכון בלוקים וסלעים); מחסומים מאולתרים; סינוור לייזר (שעלול לגרום נזקים פרמננטיים לעין ואפילו עיוורון); בקבוקי תבערה ואפילו ירי בכינון ישיר.
האירועים הללו, במרביתם, אינם מדווחים על ידי המתיישבים, שכבר איבדו אמון במערכת אכיפת החוק באזור, וגם כשהם מדווחים – אינם מוצאים ביטוי כלשהו בתקשורת, אפילו לא בזו המגזרית, שלא לדבר על התקשורת הכללית. למעט כמה ״צדיקים בסדום״, כמו ערוצי הטלגרם של ״מדינה יהודית״, ״הקול היהודי״, או המוסד המקיף ביותר העוסק באיסוף מידע על הפגיעה בתושבים, מוסד של איש אחד (או בעצם אשה אחת) המתקרא: איילת לאש – אף אחד אחר אינו מתייחס לאירועים אלה.
אבל בשטח, הביאו אירועים אלה לפגיעה של ממש בשגרת החיים, כאשר המתיישבים החלוצים נאלצים לחשוב פעמיים על כל נסיעה, לתכנן מראש נסיעה של כמה מכוניות יחדיו, ואפילו מי שאינו נוהג כך – לא יוכל לחמוק מתחושת הפחד, שמתגנב לאיטו גם לאנשים אמוניים וחדורי שליחות.
לירידה זו בביטחון הצירים – מספר סיבות:
– האחת – המשך חדירה בלתי פוסקת של ערכים פרוגרסיביים אצל כוחות הביטחון באזור. הדברים הגיעו עד כדי כך שגורמי צה״ל מוציאים הודעה לתקשורת, לפיה בתאריך מסוים מסתיימים מבחני הבגרות באוטונומיה הערבית, כשכוחותינו נדרשים ״לצמצם מגע״ ולהיזהר מפגיעה, חלילה, באותו ציבור תמים, אשר ״חוגג״ את סיום הלימודים – ממש כמו כל נוער אחר בעולם – בהשלכת סלעים, בקת״בים וירי זיקוקים לעבר מכוניות. נאומיו החלולים והירודים של ראש הממשלה הזמני לפיד, על ה״דילמה״ בירי לתוך גן ילדים מתוכו מופצצים אזרחנו, או התרברבותו של גנץ (איך, אבל איך למען השם, עלה ריקא כזה בסולם הדרגות) כיצד סיכן את חיילי חטיבת גולני כדי למנוע פגיעה בערבים – מהווים המחשה נוספת לחדירה של ערכי קלוקל מעוותים אלה.
– סיבה נוספת, היא המשך התגברותה של המשפטיזציה, שהפכה למפלצת אוכלת כל, בגינה חושש כל אזרח, מאבטח, חייל ושוטר לעשות שימוש בנשק, אשר יוחרם מיד עם שליפתו מהנדן, אפילו לא נורה כדור אחד, שלא לדבר על ירי של ממש, שיביא מיד – לכל פחות – לעיכוב בעלי הנשק לחקירת מצ״ח, מח״ש או משטרה, חקירה אשר, במקרים רבים, גם תניב כתב אישום ואפילו הרשעה ומאסר. צפיה בתמונות הפיגוע במרכז ״מבנה״ בעיר באר שבע, במהלכו הסתובב האזרח דקות ארוכות סביב המחבל, כשהוא קורא לו להניח את נשקו ואינו מעז לירות בו, תוך העמדת חייו בסיכון של ממש – מהווה המחשה, בעולם המעשה, לחשש זה. לצערנו, משפטיזציה זו הביאה כבר, לא פעם, לקורבנות בנפש, והדוגמה המצערת כל כך, מהשבועות האחרונים, היא נפילתו של רס״ן בר פלאח, כשחייליו, המבחינים בדמויות המתקרבות באישון לילה למוצב צבאי, מבקשים שוב ושוב ״אישור ירי״ (ממתי צריך בכלל לבקש אישור שכזה בפעילות בשטח), המג״ד פונה למח״ט, המח״ט לאוגדונר, האוגדונר לאלוף, ובינתיים – נרצח מלח הארץ, בר הי״ד. לאחר האירוע עוד ההין אלוף פיקוד מרכז להתראיין ולמסור, כי לא היתה טעות בהפעלת שיקול הדעת, היות שהיתה אפשרות שמדובר בתושבים שבאו ״לעבוד. מקרה נוסף מהתקופה האחרונה היה של לוחם מג״ב בראל חדריה, גם לו ולחבריו לא ניתן אישור ירי כלפי ערבים עזתים שהתקרבו לגדר הגבול. בכל מדינה ריבונית קיימת הוראת ירי מידית כלפי מי שמתקרב לגבול. ספרד המתקדמת והנאורה הטביעה, בשנה האחרונה, כמה ספינות מהגרים שהתקרבו למים הטריטוריאליים שלה, ואף הורתה על ירי חי במהגרים שניסו לעלות על חומת המובלעת ״סאוטה״ שבצפון אפריקה, ירי ממנו נהרגו עשרות, ללא הנד עפעף. אך אצלינו, גורמים המשפטנים הצבאיים, המגובים על ידי בכירי משרד המשפטים, לאובדן מחריד ומיותר של לוחמים. והנורא הוא, שאיש מהמשפטנים הללו אינו נקרא לגלות אחריות וליתן את הדין על דם שפוך זה.
– אך חשוב לדעת, שמעל כל הסיבות הללו, מרחפת הדיקרטיבה הכוללת של שר הבטחון גנץ ושל ראש הממשלה לפיד, שניהם – בובות חסרות כל שיקול דעת המופעלות על ידי גורמי הפרוגרס והמפלגה הדמוקרטית במערב אירופה ובארה״ב. דירקטיבה זו גורסת, כי שטחי יו״ש אינם שלנו כלל, ואין לנו כל זיקה אליהם. הם, לכל היותר, בבחינת פיקדון זמני, שמוחזק בידינו עד להתרקמותה של ההזיה המכונה ״מדינה פלשתינאית״ (על אי היתכנותה בעולם המעשה ראו הטור הקודם של כותב שורות אלה). מכאן, שאין ממילא תוחלת להתיישבות ביו״ש ואין להשקיע משאבים בהגנה עליה, אלא – טוב יהיה, אם יגיעו החיים שם למצב בלתי נסבל, שיביא לנטישת היישובים. זו הסיבה בגינה אין אכיפה כלשהי כלפי בניה ערבית, ומנגד – נעצרים נערים שמקימים פרגולה וספסל לזכר חברם שנרצח; זו הסיבה להתנכלות הבלתי פוסקת להתיישבות; וזו גם הסיבה להעדר פעולה כלשהי להשבת הביטחון לצירים – פעולה שהיא אפשרית ואפילו לא קשה מדי. מספיק שניים שלושה ממיידי האבנים – שייפגעו מירי חי ומידי – כדי שהוריהם של האחרים ידאגו להשאירם בבית.
כשהחלה ברצועת עזה ההתקוממות המכונה ״האינתיפאדה הראשונה״ בסוף 1987, החלה, במקביל, גם התקוממות ברפיח המצרית (רפיח מחולקת בין רצועת עזה לבין סיני, שהיום הוא בשליטה מצרית). בלילה הראשון, ירו המצרים למוות ב-11 מתקוממים, וסיימו את העניין. מדינת ישראל, שלא התירה ירי חי במתפרעים – סבלה משש שנים של טרור, במהלכם נהרגו, בסופו של דבר, מאות רבות של ערבים. מי היה יותר הומאני?
פעילות נחושה ומידית, תוך הפגנת בעלות על השטח, שתבוא לידי ביטוי, למשל, בביטול מוחלט של נסיעת כוחות צה״ל בכלי רכב ממוגנים (נסיעה כזו משדרת רפיסות שלא תאמן); באפס סובלנות לפעילות טרוריסטית מכל סוג שהוא, כולל אפילו סינוור לייזר; ואף בשינוי משמעותי בהוראות הפתיחה באש; גיבוי מלא למתיישבים ולחיילים, כולל, אפילו – צל״שים למי שהסירו איום מהדרכים – עשויים להביא להטבת המצב בתוך זמן קצר מאוד.
רק שלצורך כך יש לצאת מאזור הנוחות, לדאוג לסילוק גורמי הפרוגרס ולניצחון המחנה הלאומי – ובעיקר – מי מתוכו שמתחייב לדאוג להתיישבות, כהתחייבות עיקרית – בבחירות הקרובות.
בע״ה בקרוב.
גמר חתימה טובה וחג סוכות שמח לקוראים!

עוד במדור זה

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

בתאריך 16.5.2020 התהפכו חייה של משפחת אקרמן. נדב, צעיר חזק ובריא לפני גיוס, בילה עם חבריו בחוף ים. הוא שיחק במטקות ואז נכנס להתרעננות קצרה במים, קיבל מכה חזקה בים, ופתאום מצא את עצמו צף עם הפנים במים. הוא הובהל לניתוח חירום, ומאז חייו השתנו ללא הכר. אמו סלבי מספרת: "אני עובדת בעצמי בבית חולים במשך קרוב ל-30 שנה. אני מכירה את המבטים של הרופאים, והמבט שלהם אמר שהם לא יודעים אם הילד שלי ישרוד. הוא שרד, אבל נותר משותק מהכתפיים ומטה, ומרותק לכיסא גלגלים". נדב נזכר: "בהתחלה זה היה נשמע כמו גזר דין מוות".
בפעם הראשונה שאקרמן חזר לביתו, אמו קיבלה הודעת אס אם אס ולפיה בית החולים אינו מספק שירותי אמבולנסים. סלבי: "לא הבנתי מאיפה אני אביא אמבולנס, המצוקה הייתה מאוד קשה".
היא יצרה קשר עם עזר מציון. "פתאום, כמו מלאכים, נכנסו אלינו לחדר בבית החולים ושאלו 'מי זה נדב?'. לראות פתאום בתוך הכאוס שאתה נמצא מישהו ידידותי, עם מאור פנים, נתן לי תחושה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לי". הנהג ביקש מנדב ומאימו לבחור שירים שהם אוהבים, ולקח אותם בבטחה לביתם. נדב נזכר "כשנתקלתי בכל העזרה הזו, בנכונות לסייע ולהיות שם בשבילי, הרגשתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולנסות לעשות הכול כדי לחזור ולתפקד. עזר מציון היו שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים הסעה לטיפולים ובחזרה. עבורנו הם חבורת מלאכים".
נדב ומשפחתו הם משפחה אחת של נעזרים במערך האמבולנסים של עזר מציון. בראש המערך עומד ישראל טיירי. "לפני זמן מה קיבלתי טלפון שיש נערה בת 16 שמאושפזת בהדסה עין כרם, חולה סופנית אונקולוגית. יש לה משאלת לב להגיע לים. אני עובר על האמבולנסים, ביקשו מעכשיו לעכשיו כאשר האמבולנסים כבר מלאים. מנסה ומנסה ולא מוצא פתרון. חזרתי לאותה אחת שפנתה אליי, עובדת עזר מציון מירושלים. אמרתי לה 'בואי נעשה את זה בצורה מסודרת מחר. עם ליווי רפואי כמו שצריך', כי המצב שלה היה ממש קשה.
"היא אומרת לי 'אם תחכה למחר לא יודעת מה יהיה, המצב לא טוב'. הבנתי מה המצב והפכנו עולמות ומצאנו אמבולנס שהגיע עם המתנדבות והצוות הרפואי. הגיעו עם אמבולנס מקושט, שטיח אדום ובלונים. הגיע נהג ולקח אותה לחוף בראשון, היה איתה ועם המשפחה שעה בחוץ. למחרת בתשע בבוקר התקשרו אליי שהיא נפטרה.

לפעמים מחר זה מאוחר מידי".
טיירי, בן ה-42 ממודיעין עילית, נשוי פלוס שלושה ילדים, חש בשליחות 24/6 למען כל מי שזקוק לסיוע בנסיעות והעברות. האמבולנסים של עזר מציון הפועלים בכל רחבי הארץ מבוקר ועד ערב מספקים סיפורים מרגשים ומרתקים, שמחים וגם עצובים.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל בקשה דחופה בהתראה קצרה, בשעה שהלו"ז של הנהגים כבר מסודר ומלא ונדרשת עבודה על מנת למצוא פתרון. זה מורכב מאוד וגורם לשנות לו"ז של כל הנהגים. זאת עבודה תחת לחץ, דינאמית, ומשתנה לפי הצורך שעולה".
"לפני כמה ימים קיבלנו בקשה לקחת ילדה בת חמש מהדסה עין כרם. היא הבינה שהיא הולכת למות ואמרה שהיא רוצה להגיע לבית שלה במושב, היא רצתה להיפרד מהאחים שלה. היא רצתה להיות שעה, שעה וחצי, לא היה אפשר יותר כי המצב הרפואי לא מאפשר. דאגנו למה שצריך ואחרי שהנהג הגיע איתה הביתה הוא התקשר ואמר שהמשפחה מבקשת עוד שעתיים כי קשה להם להיפרד ממנה. כמובן שלמרות שהיו נסיעות אחרות דאגתי לכך שיישאר שם, למרות שזה יצר לנו בעיה. המשפחה ממש הייתה נפעמת ונרגשת ממה שעשינו למענה".
ההזמנות מתקבלות יום קודם. 23 אמבולנסים עומדים לרשות עזר מציון. משבצים את הנסיעות השונות במדויק ולפי הצורך. העיקר שאמבולנס לא ייסע ריק. חולי אונקולוגיה ודיאליזה, כימותרפיה ומושתלים, כאלה שצריכים לנסוע באלונקה או כאלה שצריכים כיסא גלגלים, אנשים שצריכים להגיע לאשפוז או שזקוקים לליווי רפואי צמוד בכל נסיעה. העיקר לעזור למקסימום אנשים. דתיים, חרדים, חילוניים. אין הבדל.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל כאלה דברים מהרגע להרגע", אומר טיירי, "זה לא עניין של כמה דקות אלא דורש עבודה. למצוא פתרון לא פעם זה דבר מורכב, אבל ברוך השם שאנחנו מצליחים".
וישנם גם ימים בהם מערך האמבולנסים של עזר מציון מתגייס עם עשרות אמבולנסים למטרה מסוימת. כך קורה מידי שנה בל"ג בעומר מירון, כאשר צוות של נהגים מסייע בשינוע אנשים עם מוגבלות בתנועה אל ציון קבר הרשב"י. השנה, שנה אחרי האסון הנורא במירון, ביקשו מאות אנשים לעלות לציון הקדוש במהלך ימי ההילולה. מערך האמבולנסים של העמותה שכלל כ-20 כלי רכב, העלה ילדים, קשישים וחולים עם מוגבלות בתנועה וחולים. "לאורך ימי ההילולה היו לנו לא מעט מקרים מרגשים של אנשים שהיו באסון שנה שעברה" אומר טיירי. "אחד מהם הוא יהודי שהגיע על כיסא גלגלים ובשנה שעברה ניצל בנס מהאסון, והוא התקשה להסתיר את התרגשותו. זו זכות עבורנו לאפשר לכל אחד, למרות הקושי, לעלות להר ולהתפלל".
"אתה הכותל המערבי שלהם"
אב"י חלא בן ה-62 מקרני שומרון הוא אחד מהנהגים של 'עזר מציון'. במהלך השנים חלא מילא שלל תפקידים ציבוריים ביישוב שבו הוא מתגורר לאורך השנים. את האמבולנס של עזר מציון הוא מסיע כבר 20 שנה, מקבל את השיבוצים ויוצא לדרך כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא יסיים את יום עבודתו בשעות הערב. קשה לתפוס אותו לשיחה, סדר יומו עמוס וגדוש, כשהוא יתפנה הוא ישתף אותנו בחלק מהנסיעות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו.
"אתן לך הצצה ליום עבודה שגרתי. את הבוקר פתחתי אצל חולה ניוון שרירים. אני משתדל לצחוק ולדבר עם כל אחד, להקל מעליהם במה שאפשר. הנסיעה שלאחר מכן הייתה של חולה קטוע רגל. מדובר בחולה דיאליזה עם כיסא גלגלים שצריך להגיע לטיפולים. אנחנו עוזרים לו בנסיעות ומקלים על המשפחה. החולה האחרון היה ילד חולה סרטן שאין לו עוד שלוש עשרה. לקחתי אותו משניידר לבית שלו. ילד ממש נחמד שצוחקים איתו, עלם חמד למרות הטיפולים. בדרך הוא מספר לי 'עוד ארבעה חודשים יש לי בר מצווה. אני מזמין אותך אבל אני לא בטוח שאני אצליח לחיות עד אז'. אימא שלו בכתה במושב מאחור".
יום כזה לדבריו, נותן לו פרופורציות לחיים. ״כל שעה שאתה לוקח חולה אחר ורואה מה המשפחה שלו עוברת 24/7 אתה מקבל פרופורציות. אתה גם הפסיכולוג שלו ולא רק נהג האמבולנס. אתה שואל אותם מה הם מרגישים והם מוציאים הכול, פורקים. אתה הכותל המערבי שלהם, וזה שווה. זו בשבילי תרפיה. חולים לא מעניין אותם אם יש מינוס או אין מינוס בבנק. לבן אדם אין מחיר. גם את הבית והמכונית הוא ימכור בשביל החיים, כשאתה בעבודה הזאת וכל בוקר זה אנשים חולים במצבים קשים אתה אומר לעצמך, החיים שלנו יפים ואנחנו לא יודעים להעריך אותם. זה גורם לעשות חושבים. לכל משפחה אתה נותן תמיכה ומרגיש טוב עם עצמך לא פחות ממה שאתה עושה טוב לחולה עצמו״.
"המקום שלי שאני נמצא בו זה לא פשוט", משתף גם טיירי, "אני הרבה שנים במערכת, 13 שנה פה. זה לא פשוט. אבל העשייה הזאת והסיפוק שאתה מצליח להגשים עוד משאלה ועוד משאלה זה נותן כוח להמשיך. אנשים שבמצב שלהם אתה מגשים להם חלום". טיירי גם מודה כי "עם הזמן גם יש קהות חושים מסוימת. אי אפשר להמשיך הלאה בלי להתנתק טיפה מהסיפורים".
והסיפורים של טיירי זורמים בלי הפסקה. "יש לנו ניצול שואה בשנות התשעים שלא היה בכותל בחיים שלו. לא יודע איך נראה הכותל. הנהג לקח אותו, הגיע לשם וקרא קצת תהילים. חזר מאושר ובכה. במקרה אחר הייתה לנו בקשה לקחת אישה מאוד מבוגרת לפני חצי שנה. במשך שנתיים וחצי היא לא יצאה מהבית בגלל הקורונה. הייתה חתונה של נינה והיא מאוד רצתה לצאת לחתונה. לקחנו אותה מהצפון לעמק חפר לגן אירועים. הנהג נשאר בחתונה במשך שעתיים ולאחר מכן החזיר אותה הביתה. היא הרגישה שקמה לתחייה".
טיירי ממשיך ומספר. על תינוק חולה, על נער שנפצע בתאונת דרכים, על קטוע רגל שהיה צריך הסעה, הסיפורים אין להם סוף והעבודה אף פעם לא נגמרת. עוד חסד ועוד עזרה. כמו שעזר מציון יודעים לתת.
"אנחנו עובדים 24/6 אבל המשפחה מבינה את המקום שלי, שזה החסד שאנחנו עושים והעזרה שאנחנו נותנים. כל הזמן אנחנו גם מקבלים ד"שים ומכתבים מאנשים. מכתבי תודה שמחזקים אותנו. לא חסר".

עזר מציון נקודת אור

עזר מציון נקודת אור

"באשפוז הראשון של רוני בבית החולים היה לה קשה לקחת…
חברים לרפואה

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע…