הציונות הדתית זה לא שם של מגזר. הציונות הדתית זה שם של רעיון.
מה זה הציונות הדתית? הציונות הדתית זה הרעיון שאומר ארץ ישראל לעם ישראל כי זה מה שכתוב בתורת ישראל.
הציונות הדתית היא הרעיון שאומר שאלמלא היה כתוב בתורה שצריך לרשת את ארצו הקדושה של ה', ושמקומו של עם ישראל הוא בארץ ישראל, אז אין לנו בשביל מה להיות כאן וודאי שאין בשביל מה להתגייס לצבא.
אבל כיון שה' אמר שהארץ הזאת היא לעם ישראל – צריך להתגייס למלחמת המצוה הזאת.
הרעיון הזה לא עומד באויר, הוא רוכב על אנשים שמאמינים בו. (ולכן בפעל קיים גם מגזר). אבל האנשים הם לא העיקר ולא להם צריך לדאוג. חבל לבזבז בחירות כדי לדאוג למגזר או ליוקר המחיה. דמי הלימוד המגזריים – חשובים מאד וכבודם במקומו מונח. אבל עם כל הכבוד – כשכבר יש בחירות כדאי לנצל אותם כדי לקדם דברים הרבה יותר חשובים. כלומר כדי לקדם בעולם את האידאולוגיה הנכונה.
לבחירות לא הולכים לא בשביל לדאוג לנוחות ולא בשביל לדאוג למגזר. לבחירות הולכים בשביל האידאולוגיה.
בעלי התפקידים במדינה
הציונות הדתית איננה מגזר, ולכן לא מעניין אותנו מאיפה יבאו בעלי התפקידים, לאיזה מגזר הם שייכים ואיפה הם גרים. הם לא אמורים לייצג מגזר. הם אמורים לייצג רעיון. ולכן מה שחשוב הוא מה תהיה הגישה שלהם.
לפעמים מתמנה לתפקיד כלשהו אדם חובש כיפה, ואפילו מתנחל. אבל מדובר על אדם שלכל אורך הקריירה שלו למד להפריד הפרדה מוחלטת בין אמונותיו לבין תפקודו המקצועי. הוא למד שכדי לשרוד במערכת, שלא לדבר על להתקדם, הוא חייב להיות יהודי בביתו ושמאלני בצאתו. עכשו, אחרי כמה עשורים שכך הוא התנהל – הוא מתמנה לתפקיד בכיר וממשיך להיות שמאלני בצאתו. ואח"כ אומרים לנו: הנה, מה אתם רוצים? התמנה דתי, אפילו מתנחל, וגם זה לא בסדר מצדכם.
אז ברור שזה לא בסדר, כי לא באנו בשביל המגזר. אנחנו לא מפלגה נישתית. אנחנו לא עדה, אנחנו דעה. אנחנו מקדמים השקפת עולם, ואת השקפת העולם הזאת אנחנו רוצים לראות בשטח.
אנחנו מחפשים מישהו שיקדם את השקפת העולם הנכונה. וממש לא מעניין לא המיגזר שלו, לא העדה שלו, ולא שום השתייכות אחרת שלו.
(ואם תשאלו: אתה באמת רוצה איש שיערב את אמונתו הדתית בדרכו המקצועית? אז אשאל למה כ"כ ברור לכם שזה בסדר שחילוני מערב את השקפתו החילונית בשיקוליו המקצועיים, ולמה ברור לכם ששמאלני מערב את השקפתו השמאלנית?).
אנחנו לא עוזבים את הארץ
היום מאיימים עלינו שיש מגזרים שיעזבו את הארץ, ושהם כבר עוזבים. אני מניח שהנתונים מנופחים, אבל עדיין מדאיגים.
למה רק המגזר ההוא עוזב? משתי סיבות: א. אנחנו בלענו צפרדעים מרות מאד מאד במשך 78 שנה, ולמדנו שבשביל המדינה ובשביל האחדות – בולעים גם צפרדעים כשאתה במיעוט. קיבלנו את השיעור הזה.
המגזר החילוני לא למד את השיעור הזה. הוא התרגל שהוא המלך, ואם הוא לא מקבל את זה אז הכל לא שוה לו. כל זה איננו שוה לו בכל עת אשר ההוא רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך. הוא שורף את המועדון.
אם לפני 78 שנה היו שואלים אותם אם עדיף גלות או עדיף מדינה יהודית ציונית – הם היו מעדיפים מדינה עם יהדות. אולי. אבל אחרי שהם התרגלו להיות המלכים – הם נעלבים כשהם מיעוט. הם מרגישים שפגעו בזכויותיהם הטבעיות להיות המלכים. אכלו לי שתו לי אני שובר את הכלים.
ושנית: אנחנו פה בעיקר בשביל הארץ ורק אח"כ בשביל המדינה. אם תהיה מדינת ישראל במקום אחר בעולם, וכאן יהיה שלטון עות'מאני מדכא – אנחנו נהיה כאן ולא שם.
לכן אנחנו לא עוזבים.
וגם לא צריך להבהל ממי שמאיים. אנחנו נלך בדרכנו. חבל על כל מי שעוזב, אבל לא נתפרק מערכינו רק כדי שהוד חמיצותו יואיל בטובו להשאר כאן. אנחנו לא בעד כניעה לאיומים. לזה קוראים פרוטקשן.
אבל אם באמת לא רוצים שיכריחו אותנו לעזוב – זכרו מה קרה כשרצנו ברסיסי מפלגות. בזבזנו המון קולות על הפיצול ועל מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. השמאל עלה, ורבו צרות.
אל תקימו עוד ועוד מפלגות צודקות ומדהימות שמבטאות רעיונות נהדרים אך לא עוברות את אחוז החסימה ולוקחות עימן הרבה קולות לפח. אין בזה שום תועלת, והתוצאה של המפלגות האלה היא הרס הארץ. בפעם הקודמת – זה הביא את אוסלו. ■
