שבע השבתות שלאחר שבת 'חזון' עד ראש השנה נקראות 'שבע דנחמתא'. בשבתות אלה התקינו חז"ל לקרוא הפטרות שאין להן שייכות ישירה לנושאים שבפרשיות השבוע, אלא לנושאים הקשורים לנחמת עם ישראל. אחרי שעם ישראל עבר את שלושת השבועות של ימי האבלות, קבעו חכמינו שיש מקום גם לנחם את העם.
בעניין זה דרוש הסבר: לאחר סבל גדול כל כך של חורבן וגלות לעם ישראל, שנמשכים עד עצם הימים האלו, עם השואה האיומה ושאר הצרות שאנו חווים בדור הזה, כיצד יש בכוחן של מילות נחמה להפיג את עוצמות הכאב והצער שהתלוו לזה? ובאופן כללי יש לשאול, כאשר מנחמים אדם באבלו לאחר שנפטר אחד משבעת קרוביו, איך יש בכוחן של מילים להקל על הצער והיגון?
אלא שאם נתבונן נראה שאלו לא רק מילים בעלמא, אלא העיקר הוא לעורר אצל האדם את ההתבוננות במה שקורה מסביב לו. גם באופן אישי-פרטי, כשקורה לאדם אסון, כגון שנפטר אבי המשפחה, מנחמים את האבלים בכך שמשבחים את הנפטר שהיה צדיק ועבר לעולם הבא – עולם שכולו טוב. מצביעים על כך שהוא חינך את משפחתו לתורה וליראת שמים והשאיר להם מטען רוחני או אפילו גשמי. על ידי זה תגבר הערכתם אליו וגם תקטן עוצמת כאבם.
כך הוא העניין גם כלפי הכלל. עם ישראל עבר את הייסורים והחורבנות, אך נביאי ישראל מנחמים אותם ועומדים על כך שלמרות כל מה שעבר עליהם, הם חיים וקיימים. בדור שלנו, ממש לאחר השואה האיומה, עם ישראל זכה להקמת מדינה בחלק גדול מארצו, ולמרות כל ההתנכלויות, שיבת ציון נמשכת ונידחי ישראל הולכים ומתקבצים אל ארצנו הקדושה. ברוך ה', הכלכלה של מדינת ישראל טובה יותר, באופן יחסי, מאשר במדינות גדולות שמתמודדות עם בעיות קשות ביותר. לכל זאת זכינו למרות האיום המתמיד על קיומנו מהאויבים הסובבים אותנו.
מי שמתבונן בגודל השגחת ה', מבין היטב כי 'לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב'. הנחמה היא לראות שלמרות כל מה שעבר עלינו בכל הדורות, אנחנו חיים וקיימים, הולכים ונבנים. מצער להיווכח בחולשות שישנן בקרב חוגים מסוימים בעמנו שאינם מבינים את גודל השעה, אינם מבינים את ערך עם ישראל, אינם מבינים את הקשר של עמנו לארץ ישראל ואף אינם מבינים את עצמת הקשר הנצחי בין עם ישראל ותורת ישראל.
משום כך חשוב מאד שציבור שומרי התורה והמצוות יגביר את כוחו בכל תחומי חיינו ויפיץ את תורתנו הנצחית ואת אמונתנו האמיתית בקרב כל אחינו. אם אנחנו נתעורר מבפנים, אין ספק שתהיה גם אתערותא דלעילא ונזכה שכל נחמות ישראל יתקיימו בקרוב בימינו
