השבוע סיפרה לי חברה שלנו, שלפני כמה שבועות היה אצלה בעבודה אירוע קשה שבו המנהל שלהם השפיל עובדת מול כל שאר העובדים בצורה נוראית, והיא אמרה למנהל: ״על ההשפלה הזאת לא אמחל לך לעולם״ ויצאה מהמקום בבכי.
לפני כשבוע הגיעה הודעה שהמנהל נלקח לחקירה במשרדי הנהלת החברה לאחר שנחשד בשחיתות, ובמקביל הגיעו צוותים למשרדו לבצע חקירה וחיפוש אחר עדויות המצביעות על שחיתות גדולה שכנראה התבצעה מספר שנים בחברה.
כששמעתי את הסיפור הזה חשבתי לעצמי שבורא עולם יכול להתמודד ולהכיל כשאנחנו מתנהגים כלפיו לא בסדר, אבל אם נפגע באחד מבניו או בנותיו, ובעיקר פגיעה נפשית והם יקפידו עלינו, על זה הוא לא מוכן למחול לנו.
אשתף אתכם בסיפור על הקפדה שקרה לי באופן אישי. לפני מעל עשר שנים ילדינו יצאו לשחק בשבת בצהריים במתבנים של החציר של הפרות הנמצאים סמוך לביתנו. בשלב מסוים שמענו צרחות אימים וראינו את ילדינו הגדולים, שחר ואופק, סוחבים את אחותם הקטנה, ניצן, על הידיים כשהיא צורחת ובוכה מכאב.
התברר שהם שיחקו בגובה של בין שישה לשמונה מטרים, ואז הם עשו תחרות קפיצות וניצן הקטנה קפצה במקום על ערימת חציר על רצפת בטון. כתוצאה מכך שני העקבים שלה התרסקו והעצמות נכנסו לה מהעקב לתוך הרגל.
הזמנו אמבולנס ואני נסעתי איתה לבית החולים, הרופא שקיבל אותנו שלח אותה לצילום ולאחר הצילום הוא גיבס אותה בשתי הרגליים. היינו איתה כמה ימים בבית החולים ושוחררנו הביתה כשניצן מגובסת בשתי רגליה.
לפני שיצאנו הרופא אמר לנו: ״עוד שבועיים תחזרו לביקורת, ואז ישנן שני אפשרויות שקיימות במקרה שלה. אופציה ראשונה – לעשות ניתוח שלאחריו היא תתאושש כמה חודשים עם גבס, ואופציה שנייה – שהיא תהיה כמה חודשים עם גבס ואז נבצע את הניתוח״.
יום הביקורת נקבע לנו ליום ראשון לאחר שבועיים. ביום שישי שלפני אותו יום ראשון, בצורה פתאומית, לא יודע מאיפה, הרגשתי פתאום בליבי שישנם לא מעט דברים שקרו לי בזמן האחרון לא כל כך טובים ואולי זה קורה בגלל שמישהו מקפיד עליי.
ניסיתי לחשוב במי פגעתי ואז נזכרתי באחת השכנות (כיום היא כבר לא גרה בראש צורים) שעושה לי פרצוף כועס מאוד כשאני עובר לידה, וכשאני אומר לה שלום היא לא עונה לי. ניגשתי לביתה, דפקתי בדלת וביקשתי אם אפשר שהיא ובעלה ייצאו לחצר כי אני רוצה לדבר איתם.
לאחר שהתיישבנו בחוץ, בלי הקדמות מיותרות אמרתי לה: ״את מקפידה עליי. והיא ענתה: ״נכון, אני מקפידה עליך״. שאלתי: ״למה? מה עשיתי לך?״, והיא ענתה: ״לפני כמה זמן כתבת משהו על נתינה בפורום היישובי, ובעקבות הדברים שלך למרות שהייתי צריכה עזרה לא ביקשתי״. אמרתי לה: ״אני מבקש סליחה, ממש לא התכוונתי לפגוע ולא חשבתי שהדברים שלי פוגעים, אבל אם נפגעת וכנראה שנפגעת אני מבקש סליחה מכל הלב״.
והיא אמרה: ״אני לא סולחת לך״. פרצתי בבכי ואמרתי: ״אני ממש מבקש סליחה, באמת שלא חשבתי שהדברים פוגעים ולא התכוונתי לפגוע, אני מתחנן שתסלחי לי״.
בעלה הסתכל על הסיטואציה המוזרה שהתרחשה מול עיניו ואמר לה: ״את לא רואה שהוא מצטער מכל הלב? תסלחי לו, הוא לא אדם רע״. אז היא אמרה: ״אתה יודע מה? אני סולחת לך מכל הלב! ותיזהר בפעם הבאה בדברים שאתה כותב״.
הודיתי לה על הסליחה וחזרתי לביתי בהרגשה שאבן גדולה נגולה מעל ליבי. כשילדיי הגדולים חזרו מבית הספר אמרתי להם שביום ראשון הם באים איתי לביקורת של ניצן בבית החולים, כאילו הרגשתי שהולך להתרחש משהו מיוחד בבית החולים.
ביום ראשון כשהגענו לבית החולים, הרופא האורתופד ששחרר אותנו מבית החולים לפני כשבועיים, קיבל אותנו והוא הוריד לניצן את הגבס ושלח אותה לצילום. כמובן ששתי אופציות הטיפול עמדו ברקע.
כשניצן חזרה הרופא כנראה קיבל את תוצאות הצילום למחשב. הסתכלתי עליו, תוך כדי כך שהוא מקרב את מסך המחשב אליו ושוב מרחיק אותו ושוב מקרב, תוך כדי כך שהוא מסתכל עליו במבט מופתע, ואז הוא מתקשר לשני רופאים נוספים שיגיעו למקום.
הרופאים מתלחשים ביניהם, ושוב מקרבים ומרחיקים את מסך המחשב, ובשלב מסוים כולם מחייכים ושני הרופאים הולכים לדרכם.
הרופא קורא לי אליו ואומר לי: ״דבר כזה לא ראיתי מעולם, ואני כבר לא מעט שנים אורתופד. איך קוראים לזה אצלכם הדתיים? נס. אז יש לנו פה נס. הילדה יכולה לשים נעלי ספורט וללכת. הצילום מלפני שבועיים מראה רגליים מרוסקות, והצילום מהיום מראה רגלים שלמות. לא מבין איך זה יכול להיות״.
לקחתי את ניצן על הידיים וחייכתי לעצמי, וראיתי בעיניי מה כוחו הקשה של הקפדה, ומהי כוחה של מחילה.
