הרבה מעבר למשבר אישי

אוסלו שינה את המציאות בן לילה
מה זה אומר לנסוע לעבוד באשקלון? או שזה מתחלק לתקופה של לפני אוסלו ואחרי אוסלו?
״בדיוק. באשקלון לימדתי כשאוסלו היה עובדה מוגמרת. כשאנחנו הגענו לגוש זה היה בשלהי האינתיפאדה הראשונה ואוסלו טרם התחיל. עד הסכמי אוסלו הנסיעה בכל הכבישים היתה די חופשית למרות שכבר היתה אינתיפאדה ולמרות שהמצב כבר השתנה. במקרה שהיתה איזו זריקת אבנים שלא זכתה לתגובה היה מיד קול מחאה, היתה דרישה מהמפקדים לפעול, ולפעמים היו מקרים שאזרחים יצאו לתפוס את הילד שזרק את האבנים. זה היה סדר הגודל, אבן פה ואבן שם, פעמים שגם קצת יותר מזה אבל תחושה שהאינתיפאדה דועכת וההתיישבות נמשכת״.
״אוסלו שינה את זה בין לילה. ביום שהסכמי אוסלו החלו להיות מיושמים בשטח, באותו יום״, מדגיש יצחק, ״תושב הישוב נפצע באורח קל-בינוני בפיגוע ירי מרכב חולף, זה סימן לנו לאן הדברים הולכים. היו הרבה אשליות מסביב, אבל אנחנו אנשי השטח, מעבר לאידאולוגיה ולערך יישוב הארץ שלנו, ידענו שהדברים תלושים מן המציאות, הניסיון לעצב אותה על פי תאוריות שאין להן שום אחיזה למה שקורה בשטח. מהר מאוד התברר עד כמה זה חמור. בתקופה הזאת החלו התקפות טרור מסוג אחר לגמרי – ׳איכותיות׳, קטלניות, ובנוסף, התדירות שלהן גברה. צה״ל יצא מרוב השטח ונצמד לישובים ולצירי התנועה, כך שעד לציר התנועה מחבלים יכלו לגשת כמעט באין מפריע״.
כשהחלו התקפות הטרור להתגבר כמו שמספר ואזנה, אחד הפתרונות שצה״ל סיפק היה ליווי לתושבים, וכך כל כניסה ויציאה מהישוב נזקקה לליווי צבאי שהאריך מאוד את משך הנסיעה. ״הפתרון הזה הקשה על השגרה ביום-יום ומאוד אתגר את הישוב להמשיך להתפתח, לקלוט משפחות ולבנות״. הרב יצחק מספר שלמרות הקושי הגדול, באותה היישוב נצרים הכפיל ואף שילש את עצמו, ״במאמצים גדולים ובנחישות גדולה״.
״במציאות של ליווים לא ידעת מתי תצא, מתי תגיע בדיוק והדרך הכפילה את עצמה בגלל שעשינו איגוף. זאת היתה התמודדות מאוד לא פשוטה. זה מה שהיה בשנה הראשונה עם ההתגברות של פיגועי הטרור והליוויים״.
אתה לימדת בישיבה אמנם, אבל היו מקרים בהם נאלצת להסביר מדוע אתה מאחר?
״השתדלנו כמה שאפשר למעט בדברים האלה. מי שלא קיבל בהבנה אלה התלמידים שהצטערו בכל פעם שאיחרתי״, הוא צוחק. ״אני הייתי במצב טוב, ראש הישיבה בה לימדתי היה תושב כפר דרום והבין את המורכבות, אבל לפעמים זה באמת יצר מצבים מסובכים״. על המצבים המסובכים מספר איציק: ״בתחילת האינתיפאדה השניה היינו שבועיים נצורים ממש. יציאות היו רק במסוקים, פעם ביום. אז יצאתי וישנתי מחוץ לבית״.
כך היתה ההתנהלות עד לגירוש?
״נסיעות עם ליוויים כן. היו שיפורים פה ושם אבל זו היתה המציאות. צה״ל השקיע בזה המון ואף על פי כן זה יצר סרבול. היו הרבה בלת״מים״.
היה פיצוץ חזק מאוד
איציק הוא אב לתשעה וסב לשמונה. הוא היה חלק מהקמת הגרעין התורני באריאל, ועד לאחרונה ובמשך רוב הזמן ניהל בתי מדרש לסטודנטים באוניברסיטה בעיר – ״עוז רואי״ ו״נצר אריאל״. עם השנים החל איציק לספר את הסיפור של הגוש והתובנות האישיות שלו בקרב ארגונים חברתיים, מכינות, סטודנטים וישיבות.
בתאריך ט׳ בניסן ה׳תשנ״ה 1995, נפצע איציק בפיגוע ומצבו הוגדר קשה. יחד עם רעייתו ברכב המשפחתי נסעו גם שני ילדיהם הקטנים, אחת מהם, תינוקת בת פחות מחודש. היה זה תחילת עידן פיגועי ההתאבדות. באותו יום אירע הפיגוע הקשה בכפר דרום בו נרצחו שבעה חיילים ואזרחית אחת, ונפצעו 30 נוספים. באותן שעות התקבלה התראה על פיגוע נוסף וכל הכוחות היו דרוכים מאוד. בסופו של דבר לאחר שחסמו את כל כניסות הצדדיות לכביש, אישרו לשיירה את הנסיעה. "איכשהו מכונית אחת הצליחה להשתחל פנימה, נכנסה לתוך השיירה והתנגשה איתי חזיתית. היה פיצוץ חזק מאוד". 

"בדיעבד, במהלך מבצע 'חומת מגן' מצאו חומרי מודיעין ושם הופיע דוח של המחבל שהוביל את הפיגוע. הוא אמר שהיו 150 ק"ג חומרי נפץ עם פצצות מרגמה, דברים איכותיים שאז היו קשים להשגה במטרה לפוצץ אוטובוס של ילדים שחוזרים מבית ספר. יצחק אומר כי  אנשים שבאו לטפל בו ושמעו ממנו שהיתה מכונית לא האמינו לו  כי בשטח לא ראו כלום, המכונית עפה לכל עבר.״ 

יצחק נפצע באורח קשה ונפגע בכלי דם באזור הכתף והצוואר. בסופו של דבר, הוא הוטס לטיפול בבית חולים, אולם הוא נותר נכה בידו ואיבד עין. רעייתו ספגה כמה רסיסים, פציעה קלה ביותר והילדים לא נפגעו. "אני שמח שיצאנו בחיים. זה נס גדול מאוד שאנחנו מציינים כל שנה עם מסיבת הודיה גדולה". 

סיפור פינוי של ואזנה לבית החולים מרגש במיוחד: "מסוק מנהלתי של חיל האוויר שעבר באזור זיהה את האירוע, צוות של שלושה אנשים. הם זיהו את האירוע, יצרו קשר עם הכוחות ושאלו מה קורה למטה. אמרו להם שיש שני פצועים קשה, שוטר מג"ב ואני. צוות המסוק לא קיבל אישור מהמפקדה לנחות בגלל נוהלים, בגלל שהמסוק אינו מסוק רפואי ובגלל שהדלק שלהם היה קרוב לקו האדום. ובכל זאת, הם שמעו את הזעקות מלמטה, הבינו כמה חמור האירוע והחליטו לנחות בשטח. אנשי הצוות קיפלו את הכיסאות, ויחד עם ציוד רפואי עלו ד"ר סודי נמיר מגוש קטיף והפרמדיק מושון ועקנין מיד מרדכי".

למרות שאנשי המסוק פעלו בניגוד להוראות, לאחר האירוע ציינו את הצוות לשבח על תושייתם ועל כך שהפעילו שיקול דעת נכון. "אחרי הרבה שנים של ניסיונות ומכתבים חוזרים הצלחתי ליצור קשר עם אחד מהם, גיא צוקרמן. היה מאוד מרגש כשהוא בא להשתתף איתנו במסיבת הודיה".