גוש קטיף זה הוויית חיים שלמה״, אומר לי בתחילת הריאיון עמו, איציק ואזנה, ופתאום אני תופס שיש פה דור שמעולם לא היה בגוש קטיף ולא חווה אותו, כמו שאני לא חוויתי את ימית.
״זה אזור יפיפה, על חוף הים שבמשך השנים, מעל 30, התיישבו בו אנשים מכל חלקי הארץ. תושבי הגוש פיתחו בו חקלאות מהמתקדמות בארץ וזה מה שמאוד אפיין את המקום, החיבור לקרקע. חיו בו הרבה מאוד אנשים שהם דור שני ושלישי לחקלאים, בעיקר מאזור הנגב ועיירות הדרום, יחד עם מתיישבים מכל חלקי הארץ. החיים בגוש התהוו סביב החקלאות יחד עם נוכחות חזקה של תורה, מוסדות תורה, לומדי תורה, רבנים, מכון מחקר תורני, ישיבות״, מספר יצחק.
איציק ואזנה נולד ברמלה מעט אחרי מלחמת ששת-הימים, גדל באירן במסגרת יציאת הוריו לשליחות ובעיקר בעיר רחובות, שם למד רוב שנות היסודי והתיכון, ישיבת הדרום. בהמשך למד מספר שנים בישיבת מרכז הרב ואת השירות הצבאי עשה בחיל התותחנים. כחצי שנה אחרי נישואיו עם אתי עבר הזוג הצעיר מהר גילה שליד ירושלים לעצמונה שבגוש קטיף, שם למד בבית המדרש 'דרך אי"ה'.
לאחר מכן עברה משפחת ואזנה לישוב נצרים, שאך זה הוקם מחדש אחרי התפרקות הקיבוץ שהיה במקום קודם לכן. ״השתלבנו בתוך העשייה ההתיישבותית״, הוא מספר. ״היה לי משק חקלאי של ירקות אורגניים ועסקתי גם בפעילות ציבורית – מילאתי כל מיני תפקידים בישוב; הייתי חבר מזכירות, בתקופה מסוימת גם יו״ר מזכירות ובתקופת הגירוש הייתי דובר היישוב״. בהמשך למד ולימד בישיבת ההסדר בשדרות, ומאוחר יותר מונה לר"מ בישיבה התיכונית צביה אשקלון.
שיט באגם גוש קטיף
צילום: מרכז קטיף
אוסלו שינה את המציאות בן לילה
מה זה אומר לנסוע לעבוד באשקלון? או שזה מתחלק לתקופה של לפני אוסלו ואחרי אוסלו?
״בדיוק. באשקלון לימדתי כשאוסלו היה עובדה מוגמרת. כשאנחנו הגענו לגוש זה היה בשלהי האינתיפאדה הראשונה ואוסלו טרם התחיל. עד הסכמי אוסלו הנסיעה בכל הכבישים היתה די חופשית למרות שכבר היתה אינתיפאדה ולמרות שהמצב כבר השתנה. במקרה שהיתה איזו זריקת אבנים שלא זכתה לתגובה היה מיד קול מחאה, היתה דרישה מהמפקדים לפעול, ולפעמים היו מקרים שאזרחים יצאו לתפוס את הילד שזרק את האבנים. זה היה סדר הגודל, אבן פה ואבן שם, פעמים שגם קצת יותר מזה אבל תחושה שהאינתיפאדה דועכת וההתיישבות נמשכת״.
״אוסלו שינה את זה בין לילה. ביום שהסכמי אוסלו החלו להיות מיושמים בשטח, באותו יום״, מדגיש יצחק, ״תושב הישוב נפצע באורח קל-בינוני בפיגוע ירי מרכב חולף, זה סימן לנו לאן הדברים הולכים. היו הרבה אשליות מסביב, אבל אנחנו אנשי השטח, מעבר לאידאולוגיה ולערך יישוב הארץ שלנו, ידענו שהדברים תלושים מן המציאות, הניסיון לעצב אותה על פי תאוריות שאין להן שום אחיזה למה שקורה בשטח. מהר מאוד התברר עד כמה זה חמור. בתקופה הזאת החלו התקפות טרור מסוג אחר לגמרי – ׳איכותיות׳, קטלניות, ובנוסף, התדירות שלהן גברה. צה״ל יצא מרוב השטח ונצמד לישובים ולצירי התנועה, כך שעד לציר התנועה מחבלים יכלו לגשת כמעט באין מפריע״.
כשהחלו התקפות הטרור להתגבר כמו שמספר ואזנה, אחד הפתרונות שצה״ל סיפק היה ליווי לתושבים, וכך כל כניסה ויציאה מהישוב נזקקה לליווי צבאי שהאריך מאוד את משך הנסיעה. ״הפתרון הזה הקשה על השגרה ביום-יום ומאוד אתגר את הישוב להמשיך להתפתח, לקלוט משפחות ולבנות״. הרב יצחק מספר שלמרות הקושי הגדול, באותה היישוב נצרים הכפיל ואף שילש את עצמו, ״במאמצים גדולים ובנחישות גדולה״.
״במציאות של ליווים לא ידעת מתי תצא, מתי תגיע בדיוק והדרך הכפילה את עצמה בגלל שעשינו איגוף. זאת היתה התמודדות מאוד לא פשוטה. זה מה שהיה בשנה הראשונה עם ההתגברות של פיגועי הטרור והליוויים״.
אתה לימדת בישיבה אמנם, אבל היו מקרים בהם נאלצת להסביר מדוע אתה מאחר?
״השתדלנו כמה שאפשר למעט בדברים האלה. מי שלא קיבל בהבנה אלה התלמידים שהצטערו בכל פעם שאיחרתי״, הוא צוחק. ״אני הייתי במצב טוב, ראש הישיבה בה לימדתי היה תושב כפר דרום והבין את המורכבות, אבל לפעמים זה באמת יצר מצבים מסובכים״. על המצבים המסובכים מספר איציק: ״בתחילת האינתיפאדה השניה היינו שבועיים נצורים ממש. יציאות היו רק במסוקים, פעם ביום. אז יצאתי וישנתי מחוץ לבית״.
כך היתה ההתנהלות עד לגירוש?
״נסיעות עם ליוויים כן. היו שיפורים פה ושם אבל זו היתה המציאות. צה״ל השקיע בזה המון ואף על פי כן זה יצר סרבול. היו הרבה בלת״מים״.
היה פיצוץ חזק מאוד
איציק הוא אב לתשעה וסב לשמונה. הוא היה חלק מהקמת הגרעין התורני באריאל, ועד לאחרונה ובמשך רוב הזמן ניהל בתי מדרש לסטודנטים באוניברסיטה בעיר – ״עוז רואי״ ו״נצר אריאל״. עם השנים החל איציק לספר את הסיפור של הגוש והתובנות האישיות שלו בקרב ארגונים חברתיים, מכינות, סטודנטים וישיבות.
בתאריך ט׳ בניסן ה׳תשנ״ה 1995, נפצע איציק בפיגוע ומצבו הוגדר קשה. יחד עם רעייתו ברכב המשפחתי נסעו גם שני ילדיהם הקטנים, אחת מהם, תינוקת בת פחות מחודש. היה זה תחילת עידן פיגועי ההתאבדות. באותו יום אירע הפיגוע הקשה בכפר דרום בו נרצחו שבעה חיילים ואזרחית אחת, ונפצעו 30 נוספים. באותן שעות התקבלה התראה על פיגוע נוסף וכל הכוחות היו דרוכים מאוד. בסופו של דבר לאחר שחסמו את כל כניסות הצדדיות לכביש, אישרו לשיירה את הנסיעה. "איכשהו מכונית אחת הצליחה להשתחל פנימה, נכנסה לתוך השיירה והתנגשה איתי חזיתית. היה פיצוץ חזק מאוד".
"בדיעבד, במהלך מבצע 'חומת מגן' מצאו חומרי מודיעין ושם הופיע דוח של המחבל שהוביל את הפיגוע. הוא אמר שהיו 150 ק"ג חומרי נפץ עם פצצות מרגמה, דברים איכותיים שאז היו קשים להשגה במטרה לפוצץ אוטובוס של ילדים שחוזרים מבית ספר. יצחק אומר כי אנשים שבאו לטפל בו ושמעו ממנו שהיתה מכונית לא האמינו לו כי בשטח לא ראו כלום, המכונית עפה לכל עבר.״
יצחק נפצע באורח קשה ונפגע בכלי דם באזור הכתף והצוואר. בסופו של דבר, הוא הוטס לטיפול בבית חולים, אולם הוא נותר נכה בידו ואיבד עין. רעייתו ספגה כמה רסיסים, פציעה קלה ביותר והילדים לא נפגעו. "אני שמח שיצאנו בחיים. זה נס גדול מאוד שאנחנו מציינים כל שנה עם מסיבת הודיה גדולה".
סיפור פינוי של ואזנה לבית החולים מרגש במיוחד: "מסוק מנהלתי של חיל האוויר שעבר באזור זיהה את האירוע, צוות של שלושה אנשים. הם זיהו את האירוע, יצרו קשר עם הכוחות ושאלו מה קורה למטה. אמרו להם שיש שני פצועים קשה, שוטר מג"ב ואני. צוות המסוק לא קיבל אישור מהמפקדה לנחות בגלל נוהלים, בגלל שהמסוק אינו מסוק רפואי ובגלל שהדלק שלהם היה קרוב לקו האדום. ובכל זאת, הם שמעו את הזעקות מלמטה, הבינו כמה חמור האירוע והחליטו לנחות בשטח. אנשי הצוות קיפלו את הכיסאות, ויחד עם ציוד רפואי עלו ד"ר סודי נמיר מגוש קטיף והפרמדיק מושון ועקנין מיד מרדכי".
למרות שאנשי המסוק פעלו בניגוד להוראות, לאחר האירוע ציינו את הצוות לשבח על תושייתם ועל כך שהפעילו שיקול דעת נכון. "אחרי הרבה שנים של ניסיונות ומכתבים חוזרים הצלחתי ליצור קשר עם אחד מהם, גיא צוקרמן. היה מאוד מרגש כשהוא בא להשתתף איתנו במסיבת הודיה".
מרכז מסחרי נוה דקלים
מתקני שעשועים בנוה דקלים
ברמה האישית – מה היה קשה יותר, הפציעה או הגירוש?
"הגירוש. בפציעה יש נפילה, התמודדות, שיקום, התאוששות – ואתה יודע שאתה חוזר הביתה, יש לך קרקע יציבה לעמוד עליה. אני לא מקל בזה חלילה, אבל בסוף אתה שייך למקום. לאחר הפציעה, הרחבנו את הבית, את המשפחה, בנינו משק. התבססנו. הישוב זה חלק מהזהות שלנו. הגירוש שהגיע עשר שנים מאוחר יותר היה מכה שערערה את הקרקע היציבה עליה עמדנו".
"אני זוכר שחודש בערך חודש אחרי הגירוש הגעתי לאשקלון לטפל ברכב. הפקידה שאלה את הכתובת שלנו, זאת היתה הפעם הראשונה מאז הגירוש שנשאלתי מה הכתובת שלי. שתקתי. מה אני אומר לה? היינו במגורים זמניים בקרני שומרון, פנימיות של ישיבת ההסדר". שנה אחרי הגירוש צירפה משפחת ואזנה לשם המשפחה את השם נצרים. "בתעודת הזהות שלנו כתוב בשם המשפחה 'ואזנה-נצרים'".
"הרבה מעבר למשבר האישי, אומר ואזנה, הגירוש היה רעידת אדמה אמיתית, הכרזת מלחמה של המדינה על אזרחים תמימים ומסורים. בהחלט היה שבר גדול מאוד. בעל כורחנו היינו חלק מהבעיה, אבל מהרגע הראשון החלטנו להיות חלק מהפתרון, חיפשנו כיצד לתרום את חלקנו הקטן לשינוי הכיוון".
אריאל נתן לנו מוטיבציה
לפני הגירוש, בדיונים שנערכו בקרב תושבי נצרים לגבי ההמשך, לא רק כפתרון מגורים אלא גם כמשימה – היתה מחלוקת, ובנקודה הזאת התפצל היישוב לשתי קבוצות. קבוצה גדולה מקרב תושבי נצרים חזרה לנגב והקימה את 'בני נצרים' וכל ההתיישבות החדשה בחלוצה. הקבוצה השניה הגיעה לאריאל.
"היינו הישוב האחרון שפונה ועד יומיים-שלושה לפני הגירוש לא ידענו להיכן אנחנו יורדים, המדינה לא מצאה פתרון ואנחנו לא יצרנו קשר עם הרשויות. אנשי המכללה באריאל יצרו איתנו קשר, ובעקבות הצעה של שני אנשי סגל הוחלט להקצות לנו שטח לקרוואנים. תחילה הקימו לנו אוהלי ענק לחדר אוכל ולבית כנסת ובמשך חודשיים התמקמנו שם בקרוואנים. באופן נחוש החלטנו לא להיתקע שם הרבה זמן כי זה לא בריא, אז יחד עם הכאב שהיה, השינוי וההתארגנות, היתה התעסקות רצינית כיצד יש לנהוג הלאה" .
שלט הכניסה לנצרים
הרסיס שהוצא מגבו של ואזנה
אחת האפשרויות הגיעה מרון נחמן ז"ל, ראש העיר אריאל דאז: "הוא הציע לנו להתיישב בעיר, להשתלב בה. כל תקופת המאבק היתה תחושה חזקה אצל כולם שנושא ההתנתקות הוא לא רק התנתקות משטח אלא התנתקות – נתק שקיים בתוכנו, בעם. אין פתרון בלחיצת כפתור אבל לפחות להיות חלק מזה והקבוצה שלנו החליטה להישאר באריאל שקיבלה אותנו כל כך יפה.
"תוך כדי המאמצים שלנו להתיישב באריאל, שמענו שאריאל שרון הבטיח לאמריקאים שמפוני הגוש לא ייושבו ביהודה ושומרון. זה הוסיף לנו מוטיבציה. שמירת עקרון ההתיישבות".
עברו 17 שנים מאז ימי הגירוש, מאז חרב על תושבי הגוש עולמם. הצלחתם להתאושש? השארת את מה שהיה מאחוריך?
״אני מדבר בשם עצמי. לי אף פעם לא היתה דילמה אם להיות עם המדינה או לא, זה לא משהו בר ניתוק. זה שזה כואב, מחלה ממארת מבחינה רוחנית, תרבותית, מדינית – זה לא משהו של אחרים, זה משהו שאנחנו חלק ממנו. שוב, זה חלק מהכוח המניע לרצות להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. התחושה שליוותה אותי היתה שיש לנו מסר, אמירה. גוש קטיף לא נקברה בחולות, פיזית כן, אבל אנחנו באמצע הדרך, לא בסופה. הדרך עוד ארוכה״.
״מדינת ישראל עברה אירועים מאז. גלי ההדף של ההתנקות מורגשים לדעתי היטב בפוליטיקה, בתרבות, בצבא. בכל תחום. ההתנתקות הובילה אנשים ללקיחת אחריות בכל מיני מישורים. כמות הארגונים הלאומיים שצמחו לאחריה וצמיחת הגרעינים התורניים. היו גם לפני אבל לא בהיקפים ובפריסה הארצית שיש היום. כמובן שהיתה גם תגובת נגד מהצד השני, מלחמות תרבותיות. הרבה יותר חלקים בעם ראו מה היתה התוצאה של ההתנתקות. מי שחשב שמדובר באיזה מהלך תמים שנועד להביא ביטחון ושלום קלט שמגיע בדיוק ההפך. מעבר לכך יש תנועה שלמה של אנשים שעשו מעבר משמאל לימין, הם קלטו שיש פה משהו הרבה יותר עמוק מהיכן יעבור הגבול. מלחמת הרעיונות הגדולה שיש היום החלה באוסלו והתחדדה בהתנתקות״, טוען ואזנה.
אנחנו בשלהי תשעת הימים שבסופם נציין את יום האבל הלאומי שלנו. מאז הגירוש יש תחושה אחרת בימים האלה?
״ההתנתקות היתה מיועדת להתרחש כמה שבועות קודם. ברגע האחרון שרון החליט לדחות את ביצוע התכנית והיא נפלה יום אחרי תשעה באב. אף אחד לא טרח להסתכל בלוח השנה העברי. את ימית אגב פינו ביום השואה. אם מישהו יגיד בעוד אלף שנה שהתכנית בוצעה בתשעה באב, יענו לו שזאת אגדה. אלה שני אירועים מסוג שונה, אנחנו לא בגלות ולא בחורבן כולל. צריך להבין, כשחזון בניין ירושלים נחלש – גם בניין שאר הארץ נחלש״.
