בשבוע שעבר התקיים ״מצעד הגאווה״ במצפה רמון. המארגנים והמשתתפים, ברובם המכריע, אינם תושבי המקום, הובאו למקום באוטובוסים שנשכרו בממון רב על ידי המארגנים (כדאי היה לבדוק מי הגורם המממן). מצפה רמון הוא ישוב, שמרבית האוכלוסייה בו היא מסורתית, מהחלק שמחובר לעם ישראל.
ראש המועצה המקומית, רוני מרום, אל״מ במיל׳, דווקא התנגד למצעד, אך לנוכח חוות דעת היועצים המשפטיים, החליטה המועצה לאפשר את עריכתו, תוך שיעבור ברחוב הראשי של העיירה. אך המארגנים לא הסתפקו בכך. מבחינתם – החלק החשוב וההכרחי היה, שהמצעד יעבור דווקא ברחוב בו שוכנת ישיבת ההסדר הגדולה ״מדברה כעדן״, בראשות הרב צבי קוסטינר. מדובר בסמטה צדדית ביישוב, בה שוכנים בצפיפות רק שמונה בתים, רובם ככולם של הדיירים בסמטה הם דתיים. ראש המועצה לא מצא צורך שהמצעד יעבור בסמטה זו, והחליט שלא לאפשר זאת. אך העמותות המארגנות פנו לבג״ץ והשיגו צו המורה לאפשר את המעבר דווקא מול הישיבה.
החלטה זו עוררה סערה ביישוב, והציבור הדתי והמסורתי החליטו לערוך, באותו הזמן, עצרת לתמיכה בערכי המשפחה, בטיילת של היישוב. אדם המוכר כסובל ממחלת נפש, שהתבטא נגד המצעד, נעצר באופן מידי על ידי המשטרה.
כאן, החל מסע מאורגן של השתקה וסתימת פיות. הדברים כמעט לא יאומנו. ראש הישיבה וכל פעיל ציבור המזוהה עם הדתיים והחרדים ביישוב זומנו ל״שיחת אזהרה״ במשטרה, במסגרתה נאמר להם, כי יראו בהם אחראיים לכל פגיעה במי ממשתתפי ״מצעד הגאווה״. ראש הישיבה שאל, בצדק, מכח מה מבקשים לראותו כאחראי למעשיהם של אנשים בוגרים, אשר לומדים או למדו בעבר בישיבה בראשותו. האם מישהו מדמיין שתהיה פניה למנהל של תיכון עירוני בתל אביב, ובה ייאמר לו, שיראו אותו אחראי לסרבנות גיוס של מי מתלמידיו?
במצעד עצמו, הוצב בעיירה סד״כ משטרתי בכמות שלא תאומן, שהצריכה ביטול חופשות לשוטרים מכל רחבי המחוז הדרומי, ובין היתר: מעל 300 שוטרים; 40 בלשים בלבוש אזרחי שנטמעו בהמון; 20 לוחמי יס״מ; 18 אופנוענים; 6 פרשים על סוסי משטרה; כאשר מלמעלה מנצח על המצעד מסוק משטרתי. כל זאת, כדי ״להגן״ על משתתפי המצעד ממי? מתלמידי הישיבה ביישוב – ללא ספק עבריינים מסוכנים ביותר (בלשון סרקסטית כמובן).
מתפרעים ממשתתפי ומארגני המצעד שעוכבו או נעצרו במהלכו – ותושבי היישוב מספרים, שהיו לא מעט כאלה – שוחררו כולם באופן מידי ללא נקיטה בהליך כלשהו נגדם. לעומת זאת, כל כותב גרפיטי וכל מי שהתבטא נגד המצעד – עוכב, נחקר, וגם נעצר. אגב, המשטרה הכחישה, ועומדת על הכחשתה, כי היו עצורים או מעוכבים ממשתתפי המצעד, אך בעיר הופצו סרטונים המתעדים מעצרים אלה.
כל זאת, כשהתקשורת מהדהדת שוב ושוב את ה״סכנה״ הנשקפת למשתתפי המצעד מצדם של גורמים ״חשוכים״, מפארת ומעצימה כל גרפיטי שכתב נער כלשהו נגד המצעד, ומעלימה לחלוטין התפרעויות של המשתתפים בו. משתתפי המצעד ריססו צלבי קרס וכתובות נאצה על בתיהם של תושבים דתיים של היישוב, בנוגע לכך – כמובן – לא נערכה כל חקירה רצינית ולא ננקט צעד כלשהו.
מארגני המצעד אינם נחים על זרי הדפנה גם לאחר שהסתיים. בשידור ברשת ב׳ ביום שני האחרון הבטיחו, שהמצעד יעבור בעיר גם בשנה הבאה. בנוסף, החל כבר כעת קמפיין חדש, נגד שעות ההפרדה בבריכה העירונית, בריכה יחידה המשרתת את תושבי היישוב, בה קיימות שעתיים (!) בשבוע המוקצות לנשים בלבד.
הטרור המופעל כלפי כל מי שדעתו אינה נוחה מהמצעד (ואגב, אין בכך לומר, שיש לו דבר מה נגד מי שהם בעלי נטיה מינית אחרת, אלא מדובר לרוב במי שמתנגדים להחצנת הנושא בלבד) – יכול היה לפרנס בקלות סיפור של הסופר הדיסידנט הרוסי – אלכסנדר סולז׳ניצ׳ין, שבספריו, שהיו אסורים לקריאה בברית המועצות לשעבר, תיאר יפה את מנגנוני הדיכוי הבולשביקי כלפי כל מי שהחזיק בדעה מעט שונה על השלטון.
התנהלות זו מצדם של מערכות ה״דיפ סטייט״, כולל בתי המשפט, משטרת ישראל, ואף זו של התקשורת – אסור שתעבור ללא מענה. הציבור המאמין בערכים שמרניים של חופש הפרט, הציבור שמחובר ללאום, ליהדות, לקהילה ולמשפחה, הציבור שחרד לעתיד ילדיו – נדרש להיות ערני למגמות אלה ולמחות נגדן בכל תוקף. כבר כיום קשה למי שמחזיק בדעות המתנגדות למהלכים כאלה – מוקע מחוץ למחנה. אם לא תירשם התנגדות משמעותית מצדו של הציבור השפוי – לא ירחק היום ונמצא עצמינו במחנות סגורים.
בתמונה: ההפגנה של ישיבת מצפה רמון מול המצעד השבוע
