להצביע על מקור תקציבי לכך, כשבעקבות החלטה זו ייתכן שבגבול הצפון יהיו מוסדות חינוך לא ממוגנים, או אולי תהיה תרופה שלא נכנסת לסל הבריאות.
חשוב לציין שמלבד עילת הסבירות קיימות עילות רבות אחרות לביקורת החלטות מנהליות, כגון אי-חוקיות, אי-קיום חובת היוועצות, שיקולים זרים, שרירותיות, הפליה. אלא שעילות אלה מוגדרות יחסית, ואילו עילת הסבירות היא ערטילאית וסובלת כל פירוש שהוא. כך שביטול עילה זו פשוט הכרחי אם רוצים להשיב את המשילות לנבחרי העם.
אך חשוב להעיר שגם פסקת ההתגברות וגם ביטול עילת הסבירות לא ישנו באמת את מצב המשילות בשטח, כל עוד לא יבין המחנה הלאומי והשמרני כי עליו להחליף את הפרסונות המפעילות את ׳מדינת העומק׳, ואשר מונעות מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים
כאן נכנס התיקון השלישי המוצע – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. ועדה זו מורכבת כיום משלושה שופטים של בית המשפט העליון שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת, כשקיימת מסורת בלתי כתובה שלפחות אחד מחברי הכנסת יהיה מהאופוזיציה. היות שנציגי לשכת עורכי הדין המופיעים בוועדה הם בעצמם עורכי דין פעילים, על פי רוב אינם מעוניינים לסמן עצמם כמעוניינים למערכת המשפטית, ובמקרי בוחן חשובים הם מתיישרים עם שופטי בית המשפט העליון, שכשלעצמם – שוב, בניגוד להבניית התודעה בתקשורת, מעולם, אפילו לא פעם אחת – לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא הם ממלאים הנחיות של נשיאת בית המשפט העליון.

באופן זה לשופטי בית המשפט העליון רוב כמעט קבוע בוועדה, ואם נוסיף את נציג האופוזיציה, שבשנים האחרונות אף פעם אינה מצביעה עניינית אלא היא מעוינת תמיד להחלטות הקואליציה – מדובר ברוב ממובה שמאפשר לסכל כל יוזמה של נבחרי העם. רוב זה מאפשר חופש מוחלט לשופטים במינוי שופטי הערכאות ה׳מבררות׳, כלומר בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 

כשמדובר במינוי לבית המשפט העליון – על פי תיקון שנעשה בחוק, יש צורך ברוב של שבעה חברים, כך שגם אז יש יתרון מובהק לשופטים, הגם שקיימת זכות וטו לנבחרי הציבור שמחייבת התחשבות מסוימת בדעתם.

על פי התיקון המוצע – יוחלפו נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציג ציבור, והם ימונו על ידי שר המשפטים, כשלפחות אחד מהם עו״ד. תיקון זה הוא אנמי ביותר, שהרי לנציגי ציבור מסוג זה נטייה מוכחת לחבור למחנה הפרוגרסיבי. הצעת תיקון אחרת שהועלתה על ידי ח״כ שמחה רוטמן, קובעת כי הוועדה תהיה מורכבת משישה נבחרי ציבור – שלושה שרים, שלושה ח״כים הממונים על ידי הקואליציה, וכן שלושת שופטי בית המשפט העליון, כך שיהיה רוב מוצק יותר לנבחרי הציבור, אך עדיין תיוותר על כנה זכות וטו לשופטים על מינויים לבית המשפט העליון. 

תיקון זה טוב בהרבה, אך עדיין הולך סחור סחור: מדוע לא לבטל כליל את נוכחות נציגי השופטים בוועדה ולהותיר את המינוי בידי נבחרי העם? כך מקובל בכלל המדינות הדמוקרטיות במערב, שלא לדבר על ארצות הברית, שם, בחלק מהמדינות, עומדים השופטים לבחירה ישירה על ידי הציבור ונדרשים להציג, מעת לעת, כיצד פעלו למיגור הפשיעה ולשיפור הביטחון האישי (ממליץ לכולם לחפש במרשתת סרטוני בחירות של שופטים, זה פשוט מלבב לראות איך מתנהגת מערכת משפט המחויבת לציבור). 

פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה

התיקון האחרון, שמיועד לשלב השני של הרפורמה, הוא פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך קביעה בחוק כי יועצים משפטיים לא יהיו מוסמכים להורות לדרג הנבחר כיצד לפעול, וכן הסדרת בחירתם כמשרות אמון על ידי נציגי הדרג הנבחר, כך שבמקום למנוע מהשרים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו – כפי שקורה היום – יהיו מחויבים לסייע להגשמת מדיניות זו ככל הניתן, כמובן במסגרת החוק.

כפי שהוסבר לעיל, התיקונים המוצעים אינם הטובים ביותר, אך למעט פסקת ההתגברות, שעליה כדאי מאוד לוותר, הם משפרים את המצב הקיים. 

שני מסרים חשוב להעביר לנציגי המחנה הלאומי בהקשר זה: האחד: החלפת הפרסונות. בלעדי זה לא יהיה כלום. השופטים והפקידים הקיימים ימשיכו לפרש כל חוק לכיוון הפרוגרסיבי השמאלני. והרי אנו רואים כעת כיצד מסרב המנהל האזרחי לקבל מרות מהשר בצלאל סמוטריץ׳, למרות שהדבר הוסדר בחוק, וכן מסרבת המשטרה לקבל מרות מהשר איתמר בן גביר. הסיבה לכך היא שהקצונה הבכירה בגופים אלה לא הוחלפה. 

השני: את הרפורמה יש להעביר כאן ועכשיו. חקיקה חפוזה בשלוש קריאות. בדיוק כפי שנהגה ממשלת השמאל בשנה האחרונה בכל נושא שהיה חשוב מבחינתה. לא דיונים בוועדות, לא הזמנת אנשי שמאל לדיונים, לא שיח עם אנשי אקדמיה. המדובר ביוזמות בשלות, מוכנות ליישום, ויש להעבירן כאן ועכשיו. מה שלא ייעשה בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה – לא ייעשה בכלל, כשבחלוף הזמן, ימצא המחנה הנגדי את הדרך ליצור בקיעים בקואליציה ויגיע שלב שבו לא ניתן יהיה עוד להתקדם.

נכון להיום מהווה מערכת המשפט את המכשול העיקרי לקידום כל סדר יום לאומי ויהודי. ללא העברת התיקונים הנדרשים – ההגבלות תלכנה ותגברנה, עד לחנק מוחלט של המחנה הלאומי. 

להצביע על מקור תקציבי לכך, כשבעקבות החלטה זו ייתכן שבגבול הצפון יהיו מוסדות חינוך לא ממוגנים, או אולי תהיה תרופה שלא נכנסת לסל הבריאות.
חשוב לציין שמלבד עילת הסבירות קיימות עילות רבות אחרות לביקורת החלטות מנהליות, כגון אי-חוקיות, אי-קיום חובת היוועצות, שיקולים זרים, שרירותיות, הפליה. אלא שעילות אלה מוגדרות יחסית, ואילו עילת הסבירות היא ערטילאית וסובלת כל פירוש שהוא. כך שביטול עילה זו פשוט הכרחי אם רוצים להשיב את המשילות לנבחרי העם.
אך חשוב להעיר שגם פסקת ההתגברות וגם ביטול עילת הסבירות לא ישנו באמת את מצב המשילות בשטח, כל עוד לא יבין המחנה הלאומי והשמרני כי עליו להחליף את הפרסונות המפעילות את ׳מדינת העומק׳, ואשר מונעות מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים
כאן נכנס התיקון השלישי המוצע – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. ועדה זו מורכבת כיום משלושה שופטים של בית המשפט העליון שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת, כשקיימת מסורת בלתי כתובה שלפחות אחד מחברי הכנסת יהיה מהאופוזיציה. היות שנציגי לשכת עורכי הדין המופיעים בוועדה הם בעצמם עורכי דין פעילים, על פי רוב אינם מעוניינים לסמן עצמם כמעוניינים למערכת המשפטית, ובמקרי בוחן חשובים הם מתיישרים עם שופטי בית המשפט העליון, שכשלעצמם – שוב, בניגוד להבניית התודעה בתקשורת, מעולם, אפילו לא פעם אחת – לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא הם ממלאים הנחיות של נשיאת בית המשפט העליון.

באופן זה לשופטי בית המשפט העליון רוב כמעט קבוע בוועדה, ואם נוסיף את נציג האופוזיציה, שבשנים האחרונות אף פעם אינה מצביעה עניינית אלא היא מעוינת תמיד להחלטות הקואליציה – מדובר ברוב ממובה שמאפשר לסכל כל יוזמה של נבחרי העם. רוב זה מאפשר חופש מוחלט לשופטים במינוי שופטי הערכאות ה׳מבררות׳, כלומר בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 

כשמדובר במינוי לבית המשפט העליון – על פי תיקון שנעשה בחוק, יש צורך ברוב של שבעה חברים, כך שגם אז יש יתרון מובהק לשופטים, הגם שקיימת זכות וטו לנבחרי הציבור שמחייבת התחשבות מסוימת בדעתם.

על פי התיקון המוצע – יוחלפו נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציג ציבור, והם ימונו על ידי שר המשפטים, כשלפחות אחד מהם עו״ד. תיקון זה הוא אנמי ביותר, שהרי לנציגי ציבור מסוג זה נטייה מוכחת לחבור למחנה הפרוגרסיבי. הצעת תיקון אחרת שהועלתה על ידי ח״כ שמחה רוטמן, קובעת כי הוועדה תהיה מורכבת משישה נבחרי ציבור – שלושה שרים, שלושה ח״כים הממונים על ידי הקואליציה, וכן שלושת שופטי בית המשפט העליון, כך שיהיה רוב מוצק יותר לנבחרי הציבור, אך עדיין תיוותר על כנה זכות וטו לשופטים על מינויים לבית המשפט העליון. 

תיקון זה טוב בהרבה, אך עדיין הולך סחור סחור: מדוע לא לבטל כליל את נוכחות נציגי השופטים בוועדה ולהותיר את המינוי בידי נבחרי העם? כך מקובל בכלל המדינות הדמוקרטיות במערב, שלא לדבר על ארצות הברית, שם, בחלק מהמדינות, עומדים השופטים לבחירה ישירה על ידי הציבור ונדרשים להציג, מעת לעת, כיצד פעלו למיגור הפשיעה ולשיפור הביטחון האישי (ממליץ לכולם לחפש במרשתת סרטוני בחירות של שופטים, זה פשוט מלבב לראות איך מתנהגת מערכת משפט המחויבת לציבור). 

פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה

התיקון האחרון, שמיועד לשלב השני של הרפורמה, הוא פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך קביעה בחוק כי יועצים משפטיים לא יהיו מוסמכים להורות לדרג הנבחר כיצד לפעול, וכן הסדרת בחירתם כמשרות אמון על ידי נציגי הדרג הנבחר, כך שבמקום למנוע מהשרים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו – כפי שקורה היום – יהיו מחויבים לסייע להגשמת מדיניות זו ככל הניתן, כמובן במסגרת החוק.

כפי שהוסבר לעיל, התיקונים המוצעים אינם הטובים ביותר, אך למעט פסקת ההתגברות, שעליה כדאי מאוד לוותר, הם משפרים את המצב הקיים. 

שני מסרים חשוב להעביר לנציגי המחנה הלאומי בהקשר זה: האחד: החלפת הפרסונות. בלעדי זה לא יהיה כלום. השופטים והפקידים הקיימים ימשיכו לפרש כל חוק לכיוון הפרוגרסיבי השמאלני. והרי אנו רואים כעת כיצד מסרב המנהל האזרחי לקבל מרות מהשר בצלאל סמוטריץ׳, למרות שהדבר הוסדר בחוק, וכן מסרבת המשטרה לקבל מרות מהשר איתמר בן גביר. הסיבה לכך היא שהקצונה הבכירה בגופים אלה לא הוחלפה. 

השני: את הרפורמה יש להעביר כאן ועכשיו. חקיקה חפוזה בשלוש קריאות. בדיוק כפי שנהגה ממשלת השמאל בשנה האחרונה בכל נושא שהיה חשוב מבחינתה. לא דיונים בוועדות, לא הזמנת אנשי שמאל לדיונים, לא שיח עם אנשי אקדמיה. המדובר ביוזמות בשלות, מוכנות ליישום, ויש להעבירן כאן ועכשיו. מה שלא ייעשה בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה – לא ייעשה בכלל, כשבחלוף הזמן, ימצא המחנה הנגדי את הדרך ליצור בקיעים בקואליציה ויגיע שלב שבו לא ניתן יהיה עוד להתקדם.

נכון להיום מהווה מערכת המשפט את המכשול העיקרי לקידום כל סדר יום לאומי ויהודי. ללא העברת התיקונים הנדרשים – ההגבלות תלכנה ותגברנה, עד לחנק מוחלט של המחנה הלאומי. 

להצביע על מקור תקציבי לכך, כשבעקבות החלטה זו ייתכן שבגבול הצפון יהיו מוסדות חינוך לא ממוגנים, או אולי תהיה תרופה שלא נכנסת לסל הבריאות.
חשוב לציין שמלבד עילת הסבירות קיימות עילות רבות אחרות לביקורת החלטות מנהליות, כגון אי-חוקיות, אי-קיום חובת היוועצות, שיקולים זרים, שרירותיות, הפליה. אלא שעילות אלה מוגדרות יחסית, ואילו עילת הסבירות היא ערטילאית וסובלת כל פירוש שהוא. כך שביטול עילה זו פשוט הכרחי אם רוצים להשיב את המשילות לנבחרי העם.
אך חשוב להעיר שגם פסקת ההתגברות וגם ביטול עילת הסבירות לא ישנו באמת את מצב המשילות בשטח, כל עוד לא יבין המחנה הלאומי והשמרני כי עליו להחליף את הפרסונות המפעילות את ׳מדינת העומק׳, ואשר מונעות מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים
כאן נכנס התיקון השלישי המוצע – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. ועדה זו מורכבת כיום משלושה שופטים של בית המשפט העליון שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת, כשקיימת מסורת בלתי כתובה שלפחות אחד מחברי הכנסת יהיה מהאופוזיציה. היות שנציגי לשכת עורכי הדין המופיעים בוועדה הם בעצמם עורכי דין פעילים, על פי רוב אינם מעוניינים לסמן עצמם כמעוניינים למערכת המשפטית, ובמקרי בוחן חשובים הם מתיישרים עם שופטי בית המשפט העליון, שכשלעצמם – שוב, בניגוד להבניית התודעה בתקשורת, מעולם, אפילו לא פעם אחת – לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא הם ממלאים הנחיות של נשיאת בית המשפט העליון.

באופן זה לשופטי בית המשפט העליון רוב כמעט קבוע בוועדה, ואם נוסיף את נציג האופוזיציה, שבשנים האחרונות אף פעם אינה מצביעה עניינית אלא היא מעוינת תמיד להחלטות הקואליציה – מדובר ברוב ממובה שמאפשר לסכל כל יוזמה של נבחרי העם. רוב זה מאפשר חופש מוחלט לשופטים במינוי שופטי הערכאות ה׳מבררות׳, כלומר בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 

כשמדובר במינוי לבית המשפט העליון – על פי תיקון שנעשה בחוק, יש צורך ברוב של שבעה חברים, כך שגם אז יש יתרון מובהק לשופטים, הגם שקיימת זכות וטו לנבחרי הציבור שמחייבת התחשבות מסוימת בדעתם.

על פי התיקון המוצע – יוחלפו נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציג ציבור, והם ימונו על ידי שר המשפטים, כשלפחות אחד מהם עו״ד. תיקון זה הוא אנמי ביותר, שהרי לנציגי ציבור מסוג זה נטייה מוכחת לחבור למחנה הפרוגרסיבי. הצעת תיקון אחרת שהועלתה על ידי ח״כ שמחה רוטמן, קובעת כי הוועדה תהיה מורכבת משישה נבחרי ציבור – שלושה שרים, שלושה ח״כים הממונים על ידי הקואליציה, וכן שלושת שופטי בית המשפט העליון, כך שיהיה רוב מוצק יותר לנבחרי הציבור, אך עדיין תיוותר על כנה זכות וטו לשופטים על מינויים לבית המשפט העליון. 

תיקון זה טוב בהרבה, אך עדיין הולך סחור סחור: מדוע לא לבטל כליל את נוכחות נציגי השופטים בוועדה ולהותיר את המינוי בידי נבחרי העם? כך מקובל בכלל המדינות הדמוקרטיות במערב, שלא לדבר על ארצות הברית, שם, בחלק מהמדינות, עומדים השופטים לבחירה ישירה על ידי הציבור ונדרשים להציג, מעת לעת, כיצד פעלו למיגור הפשיעה ולשיפור הביטחון האישי (ממליץ לכולם לחפש במרשתת סרטוני בחירות של שופטים, זה פשוט מלבב לראות איך מתנהגת מערכת משפט המחויבת לציבור). 

פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה

התיקון האחרון, שמיועד לשלב השני של הרפורמה, הוא פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך קביעה בחוק כי יועצים משפטיים לא יהיו מוסמכים להורות לדרג הנבחר כיצד לפעול, וכן הסדרת בחירתם כמשרות אמון על ידי נציגי הדרג הנבחר, כך שבמקום למנוע מהשרים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו – כפי שקורה היום – יהיו מחויבים לסייע להגשמת מדיניות זו ככל הניתן, כמובן במסגרת החוק.

כפי שהוסבר לעיל, התיקונים המוצעים אינם הטובים ביותר, אך למעט פסקת ההתגברות, שעליה כדאי מאוד לוותר, הם משפרים את המצב הקיים. 

שני מסרים חשוב להעביר לנציגי המחנה הלאומי בהקשר זה: האחד: החלפת הפרסונות. בלעדי זה לא יהיה כלום. השופטים והפקידים הקיימים ימשיכו לפרש כל חוק לכיוון הפרוגרסיבי השמאלני. והרי אנו רואים כעת כיצד מסרב המנהל האזרחי לקבל מרות מהשר בצלאל סמוטריץ׳, למרות שהדבר הוסדר בחוק, וכן מסרבת המשטרה לקבל מרות מהשר איתמר בן גביר. הסיבה לכך היא שהקצונה הבכירה בגופים אלה לא הוחלפה. 

השני: את הרפורמה יש להעביר כאן ועכשיו. חקיקה חפוזה בשלוש קריאות. בדיוק כפי שנהגה ממשלת השמאל בשנה האחרונה בכל נושא שהיה חשוב מבחינתה. לא דיונים בוועדות, לא הזמנת אנשי שמאל לדיונים, לא שיח עם אנשי אקדמיה. המדובר ביוזמות בשלות, מוכנות ליישום, ויש להעבירן כאן ועכשיו. מה שלא ייעשה בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה – לא ייעשה בכלל, כשבחלוף הזמן, ימצא המחנה הנגדי את הדרך ליצור בקיעים בקואליציה ויגיע שלב שבו לא ניתן יהיה עוד להתקדם.

נכון להיום מהווה מערכת המשפט את המכשול העיקרי לקידום כל סדר יום לאומי ויהודי. ללא העברת התיקונים הנדרשים – ההגבלות תלכנה ותגברנה, עד לחנק מוחלט של המחנה הלאומי. 

להצביע על מקור תקציבי לכך, כשבעקבות החלטה זו ייתכן שבגבול הצפון יהיו מוסדות חינוך לא ממוגנים, או אולי תהיה תרופה שלא נכנסת לסל הבריאות.
חשוב לציין שמלבד עילת הסבירות קיימות עילות רבות אחרות לביקורת החלטות מנהליות, כגון אי-חוקיות, אי-קיום חובת היוועצות, שיקולים זרים, שרירותיות, הפליה. אלא שעילות אלה מוגדרות יחסית, ואילו עילת הסבירות היא ערטילאית וסובלת כל פירוש שהוא. כך שביטול עילה זו פשוט הכרחי אם רוצים להשיב את המשילות לנבחרי העם.
אך חשוב להעיר שגם פסקת ההתגברות וגם ביטול עילת הסבירות לא ישנו באמת את מצב המשילות בשטח, כל עוד לא יבין המחנה הלאומי והשמרני כי עליו להחליף את הפרסונות המפעילות את ׳מדינת העומק׳, ואשר מונעות מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים
כאן נכנס התיקון השלישי המוצע – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. ועדה זו מורכבת כיום משלושה שופטים של בית המשפט העליון שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת, כשקיימת מסורת בלתי כתובה שלפחות אחד מחברי הכנסת יהיה מהאופוזיציה. היות שנציגי לשכת עורכי הדין המופיעים בוועדה הם בעצמם עורכי דין פעילים, על פי רוב אינם מעוניינים לסמן עצמם כמעוניינים למערכת המשפטית, ובמקרי בוחן חשובים הם מתיישרים עם שופטי בית המשפט העליון, שכשלעצמם – שוב, בניגוד להבניית התודעה בתקשורת, מעולם, אפילו לא פעם אחת – לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא הם ממלאים הנחיות של נשיאת בית המשפט העליון.

באופן זה לשופטי בית המשפט העליון רוב כמעט קבוע בוועדה, ואם נוסיף את נציג האופוזיציה, שבשנים האחרונות אף פעם אינה מצביעה עניינית אלא היא מעוינת תמיד להחלטות הקואליציה – מדובר ברוב ממובה שמאפשר לסכל כל יוזמה של נבחרי העם. רוב זה מאפשר חופש מוחלט לשופטים במינוי שופטי הערכאות ה׳מבררות׳, כלומר בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 

כשמדובר במינוי לבית המשפט העליון – על פי תיקון שנעשה בחוק, יש צורך ברוב של שבעה חברים, כך שגם אז יש יתרון מובהק לשופטים, הגם שקיימת זכות וטו לנבחרי הציבור שמחייבת התחשבות מסוימת בדעתם.

על פי התיקון המוצע – יוחלפו נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציג ציבור, והם ימונו על ידי שר המשפטים, כשלפחות אחד מהם עו״ד. תיקון זה הוא אנמי ביותר, שהרי לנציגי ציבור מסוג זה נטייה מוכחת לחבור למחנה הפרוגרסיבי. הצעת תיקון אחרת שהועלתה על ידי ח״כ שמחה רוטמן, קובעת כי הוועדה תהיה מורכבת משישה נבחרי ציבור – שלושה שרים, שלושה ח״כים הממונים על ידי הקואליציה, וכן שלושת שופטי בית המשפט העליון, כך שיהיה רוב מוצק יותר לנבחרי הציבור, אך עדיין תיוותר על כנה זכות וטו לשופטים על מינויים לבית המשפט העליון. 

תיקון זה טוב בהרבה, אך עדיין הולך סחור סחור: מדוע לא לבטל כליל את נוכחות נציגי השופטים בוועדה ולהותיר את המינוי בידי נבחרי העם? כך מקובל בכלל המדינות הדמוקרטיות במערב, שלא לדבר על ארצות הברית, שם, בחלק מהמדינות, עומדים השופטים לבחירה ישירה על ידי הציבור ונדרשים להציג, מעת לעת, כיצד פעלו למיגור הפשיעה ולשיפור הביטחון האישי (ממליץ לכולם לחפש במרשתת סרטוני בחירות של שופטים, זה פשוט מלבב לראות איך מתנהגת מערכת משפט המחויבת לציבור). 

פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה

התיקון האחרון, שמיועד לשלב השני של הרפורמה, הוא פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך קביעה בחוק כי יועצים משפטיים לא יהיו מוסמכים להורות לדרג הנבחר כיצד לפעול, וכן הסדרת בחירתם כמשרות אמון על ידי נציגי הדרג הנבחר, כך שבמקום למנוע מהשרים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו – כפי שקורה היום – יהיו מחויבים לסייע להגשמת מדיניות זו ככל הניתן, כמובן במסגרת החוק.

כפי שהוסבר לעיל, התיקונים המוצעים אינם הטובים ביותר, אך למעט פסקת ההתגברות, שעליה כדאי מאוד לוותר, הם משפרים את המצב הקיים. 

שני מסרים חשוב להעביר לנציגי המחנה הלאומי בהקשר זה: האחד: החלפת הפרסונות. בלעדי זה לא יהיה כלום. השופטים והפקידים הקיימים ימשיכו לפרש כל חוק לכיוון הפרוגרסיבי השמאלני. והרי אנו רואים כעת כיצד מסרב המנהל האזרחי לקבל מרות מהשר בצלאל סמוטריץ׳, למרות שהדבר הוסדר בחוק, וכן מסרבת המשטרה לקבל מרות מהשר איתמר בן גביר. הסיבה לכך היא שהקצונה הבכירה בגופים אלה לא הוחלפה. 

השני: את הרפורמה יש להעביר כאן ועכשיו. חקיקה חפוזה בשלוש קריאות. בדיוק כפי שנהגה ממשלת השמאל בשנה האחרונה בכל נושא שהיה חשוב מבחינתה. לא דיונים בוועדות, לא הזמנת אנשי שמאל לדיונים, לא שיח עם אנשי אקדמיה. המדובר ביוזמות בשלות, מוכנות ליישום, ויש להעבירן כאן ועכשיו. מה שלא ייעשה בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה – לא ייעשה בכלל, כשבחלוף הזמן, ימצא המחנה הנגדי את הדרך ליצור בקיעים בקואליציה ויגיע שלב שבו לא ניתן יהיה עוד להתקדם.

נכון להיום מהווה מערכת המשפט את המכשול העיקרי לקידום כל סדר יום לאומי ויהודי. ללא העברת התיקונים הנדרשים – ההגבלות תלכנה ותגברנה, עד לחנק מוחלט של המחנה הלאומי. 

להצביע על מקור תקציבי לכך, כשבעקבות החלטה זו ייתכן שבגבול הצפון יהיו מוסדות חינוך לא ממוגנים, או אולי תהיה תרופה שלא נכנסת לסל הבריאות.
חשוב לציין שמלבד עילת הסבירות קיימות עילות רבות אחרות לביקורת החלטות מנהליות, כגון אי-חוקיות, אי-קיום חובת היוועצות, שיקולים זרים, שרירותיות, הפליה. אלא שעילות אלה מוגדרות יחסית, ואילו עילת הסבירות היא ערטילאית וסובלת כל פירוש שהוא. כך שביטול עילה זו פשוט הכרחי אם רוצים להשיב את המשילות לנבחרי העם.
אך חשוב להעיר שגם פסקת ההתגברות וגם ביטול עילת הסבירות לא ישנו באמת את מצב המשילות בשטח, כל עוד לא יבין המחנה הלאומי והשמרני כי עליו להחליף את הפרסונות המפעילות את ׳מדינת העומק׳, ואשר מונעות מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים
כאן נכנס התיקון השלישי המוצע – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. ועדה זו מורכבת כיום משלושה שופטים של בית המשפט העליון שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת, כשקיימת מסורת בלתי כתובה שלפחות אחד מחברי הכנסת יהיה מהאופוזיציה. היות שנציגי לשכת עורכי הדין המופיעים בוועדה הם בעצמם עורכי דין פעילים, על פי רוב אינם מעוניינים לסמן עצמם כמעוניינים למערכת המשפטית, ובמקרי בוחן חשובים הם מתיישרים עם שופטי בית המשפט העליון, שכשלעצמם – שוב, בניגוד להבניית התודעה בתקשורת, מעולם, אפילו לא פעם אחת – לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא הם ממלאים הנחיות של נשיאת בית המשפט העליון.

באופן זה לשופטי בית המשפט העליון רוב כמעט קבוע בוועדה, ואם נוסיף את נציג האופוזיציה, שבשנים האחרונות אף פעם אינה מצביעה עניינית אלא היא מעוינת תמיד להחלטות הקואליציה – מדובר ברוב ממובה שמאפשר לסכל כל יוזמה של נבחרי העם. רוב זה מאפשר חופש מוחלט לשופטים במינוי שופטי הערכאות ה׳מבררות׳, כלומר בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 

כשמדובר במינוי לבית המשפט העליון – על פי תיקון שנעשה בחוק, יש צורך ברוב של שבעה חברים, כך שגם אז יש יתרון מובהק לשופטים, הגם שקיימת זכות וטו לנבחרי הציבור שמחייבת התחשבות מסוימת בדעתם.

על פי התיקון המוצע – יוחלפו נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציג ציבור, והם ימונו על ידי שר המשפטים, כשלפחות אחד מהם עו״ד. תיקון זה הוא אנמי ביותר, שהרי לנציגי ציבור מסוג זה נטייה מוכחת לחבור למחנה הפרוגרסיבי. הצעת תיקון אחרת שהועלתה על ידי ח״כ שמחה רוטמן, קובעת כי הוועדה תהיה מורכבת משישה נבחרי ציבור – שלושה שרים, שלושה ח״כים הממונים על ידי הקואליציה, וכן שלושת שופטי בית המשפט העליון, כך שיהיה רוב מוצק יותר לנבחרי הציבור, אך עדיין תיוותר על כנה זכות וטו לשופטים על מינויים לבית המשפט העליון. 

תיקון זה טוב בהרבה, אך עדיין הולך סחור סחור: מדוע לא לבטל כליל את נוכחות נציגי השופטים בוועדה ולהותיר את המינוי בידי נבחרי העם? כך מקובל בכלל המדינות הדמוקרטיות במערב, שלא לדבר על ארצות הברית, שם, בחלק מהמדינות, עומדים השופטים לבחירה ישירה על ידי הציבור ונדרשים להציג, מעת לעת, כיצד פעלו למיגור הפשיעה ולשיפור הביטחון האישי (ממליץ לכולם לחפש במרשתת סרטוני בחירות של שופטים, זה פשוט מלבב לראות איך מתנהגת מערכת משפט המחויבת לציבור). 

פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה

התיקון האחרון, שמיועד לשלב השני של הרפורמה, הוא פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך קביעה בחוק כי יועצים משפטיים לא יהיו מוסמכים להורות לדרג הנבחר כיצד לפעול, וכן הסדרת בחירתם כמשרות אמון על ידי נציגי הדרג הנבחר, כך שבמקום למנוע מהשרים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו – כפי שקורה היום – יהיו מחויבים לסייע להגשמת מדיניות זו ככל הניתן, כמובן במסגרת החוק.

כפי שהוסבר לעיל, התיקונים המוצעים אינם הטובים ביותר, אך למעט פסקת ההתגברות, שעליה כדאי מאוד לוותר, הם משפרים את המצב הקיים. 

שני מסרים חשוב להעביר לנציגי המחנה הלאומי בהקשר זה: האחד: החלפת הפרסונות. בלעדי זה לא יהיה כלום. השופטים והפקידים הקיימים ימשיכו לפרש כל חוק לכיוון הפרוגרסיבי השמאלני. והרי אנו רואים כעת כיצד מסרב המנהל האזרחי לקבל מרות מהשר בצלאל סמוטריץ׳, למרות שהדבר הוסדר בחוק, וכן מסרבת המשטרה לקבל מרות מהשר איתמר בן גביר. הסיבה לכך היא שהקצונה הבכירה בגופים אלה לא הוחלפה. 

השני: את הרפורמה יש להעביר כאן ועכשיו. חקיקה חפוזה בשלוש קריאות. בדיוק כפי שנהגה ממשלת השמאל בשנה האחרונה בכל נושא שהיה חשוב מבחינתה. לא דיונים בוועדות, לא הזמנת אנשי שמאל לדיונים, לא שיח עם אנשי אקדמיה. המדובר ביוזמות בשלות, מוכנות ליישום, ויש להעבירן כאן ועכשיו. מה שלא ייעשה בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה – לא ייעשה בכלל, כשבחלוף הזמן, ימצא המחנה הנגדי את הדרך ליצור בקיעים בקואליציה ויגיע שלב שבו לא ניתן יהיה עוד להתקדם.

נכון להיום מהווה מערכת המשפט את המכשול העיקרי לקידום כל סדר יום לאומי ויהודי. ללא העברת התיקונים הנדרשים – ההגבלות תלכנה ותגברנה, עד לחנק מוחלט של המחנה הלאומי. 

להצביע על מקור תקציבי לכך, כשבעקבות החלטה זו ייתכן שבגבול הצפון יהיו מוסדות חינוך לא ממוגנים, או אולי תהיה תרופה שלא נכנסת לסל הבריאות.
חשוב לציין שמלבד עילת הסבירות קיימות עילות רבות אחרות לביקורת החלטות מנהליות, כגון אי-חוקיות, אי-קיום חובת היוועצות, שיקולים זרים, שרירותיות, הפליה. אלא שעילות אלה מוגדרות יחסית, ואילו עילת הסבירות היא ערטילאית וסובלת כל פירוש שהוא. כך שביטול עילה זו פשוט הכרחי אם רוצים להשיב את המשילות לנבחרי העם.
אך חשוב להעיר שגם פסקת ההתגברות וגם ביטול עילת הסבירות לא ישנו באמת את מצב המשילות בשטח, כל עוד לא יבין המחנה הלאומי והשמרני כי עליו להחליף את הפרסונות המפעילות את ׳מדינת העומק׳, ואשר מונעות מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים
כאן נכנס התיקון השלישי המוצע – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. ועדה זו מורכבת כיום משלושה שופטים של בית המשפט העליון שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת, כשקיימת מסורת בלתי כתובה שלפחות אחד מחברי הכנסת יהיה מהאופוזיציה. היות שנציגי לשכת עורכי הדין המופיעים בוועדה הם בעצמם עורכי דין פעילים, על פי רוב אינם מעוניינים לסמן עצמם כמעוניינים למערכת המשפטית, ובמקרי בוחן חשובים הם מתיישרים עם שופטי בית המשפט העליון, שכשלעצמם – שוב, בניגוד להבניית התודעה בתקשורת, מעולם, אפילו לא פעם אחת – לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא הם ממלאים הנחיות של נשיאת בית המשפט העליון.

באופן זה לשופטי בית המשפט העליון רוב כמעט קבוע בוועדה, ואם נוסיף את נציג האופוזיציה, שבשנים האחרונות אף פעם אינה מצביעה עניינית אלא היא מעוינת תמיד להחלטות הקואליציה – מדובר ברוב ממובה שמאפשר לסכל כל יוזמה של נבחרי העם. רוב זה מאפשר חופש מוחלט לשופטים במינוי שופטי הערכאות ה׳מבררות׳, כלומר בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 

כשמדובר במינוי לבית המשפט העליון – על פי תיקון שנעשה בחוק, יש צורך ברוב של שבעה חברים, כך שגם אז יש יתרון מובהק לשופטים, הגם שקיימת זכות וטו לנבחרי הציבור שמחייבת התחשבות מסוימת בדעתם.

על פי התיקון המוצע – יוחלפו נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציג ציבור, והם ימונו על ידי שר המשפטים, כשלפחות אחד מהם עו״ד. תיקון זה הוא אנמי ביותר, שהרי לנציגי ציבור מסוג זה נטייה מוכחת לחבור למחנה הפרוגרסיבי. הצעת תיקון אחרת שהועלתה על ידי ח״כ שמחה רוטמן, קובעת כי הוועדה תהיה מורכבת משישה נבחרי ציבור – שלושה שרים, שלושה ח״כים הממונים על ידי הקואליציה, וכן שלושת שופטי בית המשפט העליון, כך שיהיה רוב מוצק יותר לנבחרי הציבור, אך עדיין תיוותר על כנה זכות וטו לשופטים על מינויים לבית המשפט העליון. 

תיקון זה טוב בהרבה, אך עדיין הולך סחור סחור: מדוע לא לבטל כליל את נוכחות נציגי השופטים בוועדה ולהותיר את המינוי בידי נבחרי העם? כך מקובל בכלל המדינות הדמוקרטיות במערב, שלא לדבר על ארצות הברית, שם, בחלק מהמדינות, עומדים השופטים לבחירה ישירה על ידי הציבור ונדרשים להציג, מעת לעת, כיצד פעלו למיגור הפשיעה ולשיפור הביטחון האישי (ממליץ לכולם לחפש במרשתת סרטוני בחירות של שופטים, זה פשוט מלבב לראות איך מתנהגת מערכת משפט המחויבת לציבור). 

פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה

התיקון האחרון, שמיועד לשלב השני של הרפורמה, הוא פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך קביעה בחוק כי יועצים משפטיים לא יהיו מוסמכים להורות לדרג הנבחר כיצד לפעול, וכן הסדרת בחירתם כמשרות אמון על ידי נציגי הדרג הנבחר, כך שבמקום למנוע מהשרים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו – כפי שקורה היום – יהיו מחויבים לסייע להגשמת מדיניות זו ככל הניתן, כמובן במסגרת החוק.

כפי שהוסבר לעיל, התיקונים המוצעים אינם הטובים ביותר, אך למעט פסקת ההתגברות, שעליה כדאי מאוד לוותר, הם משפרים את המצב הקיים. 

שני מסרים חשוב להעביר לנציגי המחנה הלאומי בהקשר זה: האחד: החלפת הפרסונות. בלעדי זה לא יהיה כלום. השופטים והפקידים הקיימים ימשיכו לפרש כל חוק לכיוון הפרוגרסיבי השמאלני. והרי אנו רואים כעת כיצד מסרב המנהל האזרחי לקבל מרות מהשר בצלאל סמוטריץ׳, למרות שהדבר הוסדר בחוק, וכן מסרבת המשטרה לקבל מרות מהשר איתמר בן גביר. הסיבה לכך היא שהקצונה הבכירה בגופים אלה לא הוחלפה. 

השני: את הרפורמה יש להעביר כאן ועכשיו. חקיקה חפוזה בשלוש קריאות. בדיוק כפי שנהגה ממשלת השמאל בשנה האחרונה בכל נושא שהיה חשוב מבחינתה. לא דיונים בוועדות, לא הזמנת אנשי שמאל לדיונים, לא שיח עם אנשי אקדמיה. המדובר ביוזמות בשלות, מוכנות ליישום, ויש להעבירן כאן ועכשיו. מה שלא ייעשה בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה – לא ייעשה בכלל, כשבחלוף הזמן, ימצא המחנה הנגדי את הדרך ליצור בקיעים בקואליציה ויגיע שלב שבו לא ניתן יהיה עוד להתקדם.

נכון להיום מהווה מערכת המשפט את המכשול העיקרי לקידום כל סדר יום לאומי ויהודי. ללא העברת התיקונים הנדרשים – ההגבלות תלכנה ותגברנה, עד לחנק מוחלט של המחנה הלאומי. 

להצביע על מקור תקציבי לכך, כשבעקבות החלטה זו ייתכן שבגבול הצפון יהיו מוסדות חינוך לא ממוגנים, או אולי תהיה תרופה שלא נכנסת לסל הבריאות.
חשוב לציין שמלבד עילת הסבירות קיימות עילות רבות אחרות לביקורת החלטות מנהליות, כגון אי-חוקיות, אי-קיום חובת היוועצות, שיקולים זרים, שרירותיות, הפליה. אלא שעילות אלה מוגדרות יחסית, ואילו עילת הסבירות היא ערטילאית וסובלת כל פירוש שהוא. כך שביטול עילה זו פשוט הכרחי אם רוצים להשיב את המשילות לנבחרי העם.
אך חשוב להעיר שגם פסקת ההתגברות וגם ביטול עילת הסבירות לא ישנו באמת את מצב המשילות בשטח, כל עוד לא יבין המחנה הלאומי והשמרני כי עליו להחליף את הפרסונות המפעילות את ׳מדינת העומק׳, ואשר מונעות מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים
כאן נכנס התיקון השלישי המוצע – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. ועדה זו מורכבת כיום משלושה שופטים של בית המשפט העליון שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת, כשקיימת מסורת בלתי כתובה שלפחות אחד מחברי הכנסת יהיה מהאופוזיציה. היות שנציגי לשכת עורכי הדין המופיעים בוועדה הם בעצמם עורכי דין פעילים, על פי רוב אינם מעוניינים לסמן עצמם כמעוניינים למערכת המשפטית, ובמקרי בוחן חשובים הם מתיישרים עם שופטי בית המשפט העליון, שכשלעצמם – שוב, בניגוד להבניית התודעה בתקשורת, מעולם, אפילו לא פעם אחת – לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא הם ממלאים הנחיות של נשיאת בית המשפט העליון.

באופן זה לשופטי בית המשפט העליון רוב כמעט קבוע בוועדה, ואם נוסיף את נציג האופוזיציה, שבשנים האחרונות אף פעם אינה מצביעה עניינית אלא היא מעוינת תמיד להחלטות הקואליציה – מדובר ברוב ממובה שמאפשר לסכל כל יוזמה של נבחרי העם. רוב זה מאפשר חופש מוחלט לשופטים במינוי שופטי הערכאות ה׳מבררות׳, כלומר בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 

כשמדובר במינוי לבית המשפט העליון – על פי תיקון שנעשה בחוק, יש צורך ברוב של שבעה חברים, כך שגם אז יש יתרון מובהק לשופטים, הגם שקיימת זכות וטו לנבחרי הציבור שמחייבת התחשבות מסוימת בדעתם.

על פי התיקון המוצע – יוחלפו נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציג ציבור, והם ימונו על ידי שר המשפטים, כשלפחות אחד מהם עו״ד. תיקון זה הוא אנמי ביותר, שהרי לנציגי ציבור מסוג זה נטייה מוכחת לחבור למחנה הפרוגרסיבי. הצעת תיקון אחרת שהועלתה על ידי ח״כ שמחה רוטמן, קובעת כי הוועדה תהיה מורכבת משישה נבחרי ציבור – שלושה שרים, שלושה ח״כים הממונים על ידי הקואליציה, וכן שלושת שופטי בית המשפט העליון, כך שיהיה רוב מוצק יותר לנבחרי הציבור, אך עדיין תיוותר על כנה זכות וטו לשופטים על מינויים לבית המשפט העליון. 

תיקון זה טוב בהרבה, אך עדיין הולך סחור סחור: מדוע לא לבטל כליל את נוכחות נציגי השופטים בוועדה ולהותיר את המינוי בידי נבחרי העם? כך מקובל בכלל המדינות הדמוקרטיות במערב, שלא לדבר על ארצות הברית, שם, בחלק מהמדינות, עומדים השופטים לבחירה ישירה על ידי הציבור ונדרשים להציג, מעת לעת, כיצד פעלו למיגור הפשיעה ולשיפור הביטחון האישי (ממליץ לכולם לחפש במרשתת סרטוני בחירות של שופטים, זה פשוט מלבב לראות איך מתנהגת מערכת משפט המחויבת לציבור). 

פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה

התיקון האחרון, שמיועד לשלב השני של הרפורמה, הוא פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך קביעה בחוק כי יועצים משפטיים לא יהיו מוסמכים להורות לדרג הנבחר כיצד לפעול, וכן הסדרת בחירתם כמשרות אמון על ידי נציגי הדרג הנבחר, כך שבמקום למנוע מהשרים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו – כפי שקורה היום – יהיו מחויבים לסייע להגשמת מדיניות זו ככל הניתן, כמובן במסגרת החוק.

כפי שהוסבר לעיל, התיקונים המוצעים אינם הטובים ביותר, אך למעט פסקת ההתגברות, שעליה כדאי מאוד לוותר, הם משפרים את המצב הקיים. 

שני מסרים חשוב להעביר לנציגי המחנה הלאומי בהקשר זה: האחד: החלפת הפרסונות. בלעדי זה לא יהיה כלום. השופטים והפקידים הקיימים ימשיכו לפרש כל חוק לכיוון הפרוגרסיבי השמאלני. והרי אנו רואים כעת כיצד מסרב המנהל האזרחי לקבל מרות מהשר בצלאל סמוטריץ׳, למרות שהדבר הוסדר בחוק, וכן מסרבת המשטרה לקבל מרות מהשר איתמר בן גביר. הסיבה לכך היא שהקצונה הבכירה בגופים אלה לא הוחלפה. 

השני: את הרפורמה יש להעביר כאן ועכשיו. חקיקה חפוזה בשלוש קריאות. בדיוק כפי שנהגה ממשלת השמאל בשנה האחרונה בכל נושא שהיה חשוב מבחינתה. לא דיונים בוועדות, לא הזמנת אנשי שמאל לדיונים, לא שיח עם אנשי אקדמיה. המדובר ביוזמות בשלות, מוכנות ליישום, ויש להעבירן כאן ועכשיו. מה שלא ייעשה בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה – לא ייעשה בכלל, כשבחלוף הזמן, ימצא המחנה הנגדי את הדרך ליצור בקיעים בקואליציה ויגיע שלב שבו לא ניתן יהיה עוד להתקדם.

נכון להיום מהווה מערכת המשפט את המכשול העיקרי לקידום כל סדר יום לאומי ויהודי. ללא העברת התיקונים הנדרשים – ההגבלות תלכנה ותגברנה, עד לחנק מוחלט של המחנה הלאומי. 

להצביע על מקור תקציבי לכך, כשבעקבות החלטה זו ייתכן שבגבול הצפון יהיו מוסדות חינוך לא ממוגנים, או אולי תהיה תרופה שלא נכנסת לסל הבריאות.
חשוב לציין שמלבד עילת הסבירות קיימות עילות רבות אחרות לביקורת החלטות מנהליות, כגון אי-חוקיות, אי-קיום חובת היוועצות, שיקולים זרים, שרירותיות, הפליה. אלא שעילות אלה מוגדרות יחסית, ואילו עילת הסבירות היא ערטילאית וסובלת כל פירוש שהוא. כך שביטול עילה זו פשוט הכרחי אם רוצים להשיב את המשילות לנבחרי העם.
אך חשוב להעיר שגם פסקת ההתגברות וגם ביטול עילת הסבירות לא ישנו באמת את מצב המשילות בשטח, כל עוד לא יבין המחנה הלאומי והשמרני כי עליו להחליף את הפרסונות המפעילות את ׳מדינת העומק׳, ואשר מונעות מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים
כאן נכנס התיקון השלישי המוצע – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. ועדה זו מורכבת כיום משלושה שופטים של בית המשפט העליון שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת, כשקיימת מסורת בלתי כתובה שלפחות אחד מחברי הכנסת יהיה מהאופוזיציה. היות שנציגי לשכת עורכי הדין המופיעים בוועדה הם בעצמם עורכי דין פעילים, על פי רוב אינם מעוניינים לסמן עצמם כמעוניינים למערכת המשפטית, ובמקרי בוחן חשובים הם מתיישרים עם שופטי בית המשפט העליון, שכשלעצמם – שוב, בניגוד להבניית התודעה בתקשורת, מעולם, אפילו לא פעם אחת – לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא הם ממלאים הנחיות של נשיאת בית המשפט העליון.

באופן זה לשופטי בית המשפט העליון רוב כמעט קבוע בוועדה, ואם נוסיף את נציג האופוזיציה, שבשנים האחרונות אף פעם אינה מצביעה עניינית אלא היא מעוינת תמיד להחלטות הקואליציה – מדובר ברוב ממובה שמאפשר לסכל כל יוזמה של נבחרי העם. רוב זה מאפשר חופש מוחלט לשופטים במינוי שופטי הערכאות ה׳מבררות׳, כלומר בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 

כשמדובר במינוי לבית המשפט העליון – על פי תיקון שנעשה בחוק, יש צורך ברוב של שבעה חברים, כך שגם אז יש יתרון מובהק לשופטים, הגם שקיימת זכות וטו לנבחרי הציבור שמחייבת התחשבות מסוימת בדעתם.

על פי התיקון המוצע – יוחלפו נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציג ציבור, והם ימונו על ידי שר המשפטים, כשלפחות אחד מהם עו״ד. תיקון זה הוא אנמי ביותר, שהרי לנציגי ציבור מסוג זה נטייה מוכחת לחבור למחנה הפרוגרסיבי. הצעת תיקון אחרת שהועלתה על ידי ח״כ שמחה רוטמן, קובעת כי הוועדה תהיה מורכבת משישה נבחרי ציבור – שלושה שרים, שלושה ח״כים הממונים על ידי הקואליציה, וכן שלושת שופטי בית המשפט העליון, כך שיהיה רוב מוצק יותר לנבחרי הציבור, אך עדיין תיוותר על כנה זכות וטו לשופטים על מינויים לבית המשפט העליון. 

תיקון זה טוב בהרבה, אך עדיין הולך סחור סחור: מדוע לא לבטל כליל את נוכחות נציגי השופטים בוועדה ולהותיר את המינוי בידי נבחרי העם? כך מקובל בכלל המדינות הדמוקרטיות במערב, שלא לדבר על ארצות הברית, שם, בחלק מהמדינות, עומדים השופטים לבחירה ישירה על ידי הציבור ונדרשים להציג, מעת לעת, כיצד פעלו למיגור הפשיעה ולשיפור הביטחון האישי (ממליץ לכולם לחפש במרשתת סרטוני בחירות של שופטים, זה פשוט מלבב לראות איך מתנהגת מערכת משפט המחויבת לציבור). 

פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה

התיקון האחרון, שמיועד לשלב השני של הרפורמה, הוא פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך קביעה בחוק כי יועצים משפטיים לא יהיו מוסמכים להורות לדרג הנבחר כיצד לפעול, וכן הסדרת בחירתם כמשרות אמון על ידי נציגי הדרג הנבחר, כך שבמקום למנוע מהשרים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו – כפי שקורה היום – יהיו מחויבים לסייע להגשמת מדיניות זו ככל הניתן, כמובן במסגרת החוק.

כפי שהוסבר לעיל, התיקונים המוצעים אינם הטובים ביותר, אך למעט פסקת ההתגברות, שעליה כדאי מאוד לוותר, הם משפרים את המצב הקיים. 

שני מסרים חשוב להעביר לנציגי המחנה הלאומי בהקשר זה: האחד: החלפת הפרסונות. בלעדי זה לא יהיה כלום. השופטים והפקידים הקיימים ימשיכו לפרש כל חוק לכיוון הפרוגרסיבי השמאלני. והרי אנו רואים כעת כיצד מסרב המנהל האזרחי לקבל מרות מהשר בצלאל סמוטריץ׳, למרות שהדבר הוסדר בחוק, וכן מסרבת המשטרה לקבל מרות מהשר איתמר בן גביר. הסיבה לכך היא שהקצונה הבכירה בגופים אלה לא הוחלפה. 

השני: את הרפורמה יש להעביר כאן ועכשיו. חקיקה חפוזה בשלוש קריאות. בדיוק כפי שנהגה ממשלת השמאל בשנה האחרונה בכל נושא שהיה חשוב מבחינתה. לא דיונים בוועדות, לא הזמנת אנשי שמאל לדיונים, לא שיח עם אנשי אקדמיה. המדובר ביוזמות בשלות, מוכנות ליישום, ויש להעבירן כאן ועכשיו. מה שלא ייעשה בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה – לא ייעשה בכלל, כשבחלוף הזמן, ימצא המחנה הנגדי את הדרך ליצור בקיעים בקואליציה ויגיע שלב שבו לא ניתן יהיה עוד להתקדם.

נכון להיום מהווה מערכת המשפט את המכשול העיקרי לקידום כל סדר יום לאומי ויהודי. ללא העברת התיקונים הנדרשים – ההגבלות תלכנה ותגברנה, עד לחנק מוחלט של המחנה הלאומי. 

להצביע על מקור תקציבי לכך, כשבעקבות החלטה זו ייתכן שבגבול הצפון יהיו מוסדות חינוך לא ממוגנים, או אולי תהיה תרופה שלא נכנסת לסל הבריאות.
חשוב לציין שמלבד עילת הסבירות קיימות עילות רבות אחרות לביקורת החלטות מנהליות, כגון אי-חוקיות, אי-קיום חובת היוועצות, שיקולים זרים, שרירותיות, הפליה. אלא שעילות אלה מוגדרות יחסית, ואילו עילת הסבירות היא ערטילאית וסובלת כל פירוש שהוא. כך שביטול עילה זו פשוט הכרחי אם רוצים להשיב את המשילות לנבחרי העם.
אך חשוב להעיר שגם פסקת ההתגברות וגם ביטול עילת הסבירות לא ישנו באמת את מצב המשילות בשטח, כל עוד לא יבין המחנה הלאומי והשמרני כי עליו להחליף את הפרסונות המפעילות את ׳מדינת העומק׳, ואשר מונעות מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.
שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים
כאן נכנס התיקון השלישי המוצע – שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. ועדה זו מורכבת כיום משלושה שופטים של בית המשפט העליון שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שרים ושני חברי כנסת, כשקיימת מסורת בלתי כתובה שלפחות אחד מחברי הכנסת יהיה מהאופוזיציה. היות שנציגי לשכת עורכי הדין המופיעים בוועדה הם בעצמם עורכי דין פעילים, על פי רוב אינם מעוניינים לסמן עצמם כמעוניינים למערכת המשפטית, ובמקרי בוחן חשובים הם מתיישרים עם שופטי בית המשפט העליון, שכשלעצמם – שוב, בניגוד להבניית התודעה בתקשורת, מעולם, אפילו לא פעם אחת – לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא הם ממלאים הנחיות של נשיאת בית המשפט העליון.

באופן זה לשופטי בית המשפט העליון רוב כמעט קבוע בוועדה, ואם נוסיף את נציג האופוזיציה, שבשנים האחרונות אף פעם אינה מצביעה עניינית אלא היא מעוינת תמיד להחלטות הקואליציה – מדובר ברוב ממובה שמאפשר לסכל כל יוזמה של נבחרי העם. רוב זה מאפשר חופש מוחלט לשופטים במינוי שופטי הערכאות ה׳מבררות׳, כלומר בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 

כשמדובר במינוי לבית המשפט העליון – על פי תיקון שנעשה בחוק, יש צורך ברוב של שבעה חברים, כך שגם אז יש יתרון מובהק לשופטים, הגם שקיימת זכות וטו לנבחרי הציבור שמחייבת התחשבות מסוימת בדעתם.

על פי התיקון המוצע – יוחלפו נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציג ציבור, והם ימונו על ידי שר המשפטים, כשלפחות אחד מהם עו״ד. תיקון זה הוא אנמי ביותר, שהרי לנציגי ציבור מסוג זה נטייה מוכחת לחבור למחנה הפרוגרסיבי. הצעת תיקון אחרת שהועלתה על ידי ח״כ שמחה רוטמן, קובעת כי הוועדה תהיה מורכבת משישה נבחרי ציבור – שלושה שרים, שלושה ח״כים הממונים על ידי הקואליציה, וכן שלושת שופטי בית המשפט העליון, כך שיהיה רוב מוצק יותר לנבחרי הציבור, אך עדיין תיוותר על כנה זכות וטו לשופטים על מינויים לבית המשפט העליון. 

תיקון זה טוב בהרבה, אך עדיין הולך סחור סחור: מדוע לא לבטל כליל את נוכחות נציגי השופטים בוועדה ולהותיר את המינוי בידי נבחרי העם? כך מקובל בכלל המדינות הדמוקרטיות במערב, שלא לדבר על ארצות הברית, שם, בחלק מהמדינות, עומדים השופטים לבחירה ישירה על ידי הציבור ונדרשים להציג, מעת לעת, כיצד פעלו למיגור הפשיעה ולשיפור הביטחון האישי (ממליץ לכולם לחפש במרשתת סרטוני בחירות של שופטים, זה פשוט מלבב לראות איך מתנהגת מערכת משפט המחויבת לציבור). 

פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה

התיקון האחרון, שמיועד לשלב השני של הרפורמה, הוא פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך קביעה בחוק כי יועצים משפטיים לא יהיו מוסמכים להורות לדרג הנבחר כיצד לפעול, וכן הסדרת בחירתם כמשרות אמון על ידי נציגי הדרג הנבחר, כך שבמקום למנוע מהשרים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו – כפי שקורה היום – יהיו מחויבים לסייע להגשמת מדיניות זו ככל הניתן, כמובן במסגרת החוק.

כפי שהוסבר לעיל, התיקונים המוצעים אינם הטובים ביותר, אך למעט פסקת ההתגברות, שעליה כדאי מאוד לוותר, הם משפרים את המצב הקיים. 

שני מסרים חשוב להעביר לנציגי המחנה הלאומי בהקשר זה: האחד: החלפת הפרסונות. בלעדי זה לא יהיה כלום. השופטים והפקידים הקיימים ימשיכו לפרש כל חוק לכיוון הפרוגרסיבי השמאלני. והרי אנו רואים כעת כיצד מסרב המנהל האזרחי לקבל מרות מהשר בצלאל סמוטריץ׳, למרות שהדבר הוסדר בחוק, וכן מסרבת המשטרה לקבל מרות מהשר איתמר בן גביר. הסיבה לכך היא שהקצונה הבכירה בגופים אלה לא הוחלפה. 

השני: את הרפורמה יש להעביר כאן ועכשיו. חקיקה חפוזה בשלוש קריאות. בדיוק כפי שנהגה ממשלת השמאל בשנה האחרונה בכל נושא שהיה חשוב מבחינתה. לא דיונים בוועדות, לא הזמנת אנשי שמאל לדיונים, לא שיח עם אנשי אקדמיה. המדובר ביוזמות בשלות, מוכנות ליישום, ויש להעבירן כאן ועכשיו. מה שלא ייעשה בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה – לא ייעשה בכלל, כשבחלוף הזמן, ימצא המחנה הנגדי את הדרך ליצור בקיעים בקואליציה ויגיע שלב שבו לא ניתן יהיה עוד להתקדם.

נכון להיום מהווה מערכת המשפט את המכשול העיקרי לקידום כל סדר יום לאומי ויהודי. ללא העברת התיקונים הנדרשים – ההגבלות תלכנה ותגברנה, עד לחנק מוחלט של המחנה הלאומי.