פרשתנו מלאה במצוות – למעלה מ-70. המצוות מגוונות ומקיפות תחומים רבים: כלל ופרט, עשה ולא תעשה, חיוביות וקיומיות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
על כל אלה נאמר במדרש: 'כי לווית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך', כלומר שלכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך, כאשר העיקרון הוא שאין די באידיאלים ובמחשבות יפות כשאלה אינן מלוות במעשים.
ניקח לדוגמה מצווה אחת, השבת אבדה. מסגנון הכתוב אפשר ללמוד שיש כאן שתי מצוות, מצוות עשה וגם מצוות לא תעשה הכתובה בלשון 'לא תוכל להתעלם'. לכאורה הייתה התורה יכולה לכתוב 'לא תתעלם', אלא שכאשר אמרה התורה 'לא תוכל' התכוונה לצוות אותנו לעשות עבודה חינוכית ולהביא לכך שהתכונה הטבעית של האדם מישראל תהא כזו שבאמת לא יוכל להתעלם. נראה, אמנם, שיש בלשון זו גם משמעות של הוראה נוספת, והיא שצריך לנהוג לפנים משורת הדין, כך בדרך כלל אבל בפרט במצווה זו.
אכן מצינו במסכת בבא מציעא (כ"ד, ב) דיון בנושא זה, לגבי המקרים שאין חיוב מעיקר הדין להשיב את האבדה כמו למשל כשמוצא אותה בזוטו של ים וכיוצא בו. מלכתחילה נראה שיש על כך מחלוקת בגמרא, ולאחר מכן יש גם מחלוקת בין הראשונים על השאלה האם כופים על האדם שינהג לפנים משורת הדין. אמנם מסתבר שכולם מודים שאין כופים על כך באותה דרך שכופים על אדם לשלם ולהחזיר דבר שהוא מחויב בו, וכשמדובר על הצורך לנהוג לפנים משורת הדין אפשר לכפות רק בדיבורים קשים.
אולם מעניינת כאן ההלכה לפיה אע"פ שבאמת טוב וישר להחזיר את האבדה גם כאשר אין חיוב מעיקר הדין, בכל זאת יש כאן גדר מיוחד לפיו יש התחשבות בנפשות הפועלות, שאם המוצא הוא עני ויודע שבעל האבדה הוא עשיר, שוב אינו צריך לנהוג לפנים משורת הדין.
בכל אופן כדאי לתת את הדעת על מה שאומרת הגמרא בהמשך הסוגיה – שלא חרבה ירושלים אלא מפני שדנו בה לפי דין תורה ומסבירים שם, שהכוונה היא שלא נהגו לפנים משורת הדין. דברים אלה מתחברים למה שנאמר שמטרת המצוות היא גם להטמיע באדם את המידות הטובות, דבר אשר לא מתאפשר אצל מי שמקפיד ומדקדק בקיום הדין אך אינו משתדל לנהוג לפנים משורת הדין. ועל כך כבר נאמר במסכת אבות שהאומר שלי שלי ושלך שלך, זו מידת סדום
