א.
לפעמים נדמה לי, מאז שמחת תורה תשפ"ד, שאין ערך רב לסיפורים הישנים, כאשר מולנו ממש יום יום מתרחשים מעשי גבורה, מעשי חסד ומסירות נפש בקנה מידה שאולי לא ידענו מאז ימי בית שני. ובכל אופן, בכל דור הניסיונות שונים. הנה עוד כמה דברים על חיבת המצוות ומסירות הנפש לתורה ולארץ ישראל מהדור הקודם:
בשבועות האחרונים הלכה לעולמה גב' ברכה שטרנברג, שזכתה להעמיד כאן בארץ דור מבורך. פעם היא סיפרה לי שאביה, שמעון שטרן, היה למדן, חסיד ראדזין. כאדם מפוכח הוא קלט מיד את משמעות הכיבוש הנאצי של פולין. מכיוון שכך, הוא לא השתהה, ומיד למחרת הכיבוש הנאצי הוא שכר עגלה וברח עם כל המשפחה מזרחה. הוא המליץ לבני משפחתו המורחבת שיעברו גם הם את הגבול מזרחה. הוא ומשפחתו הצליחו לעבור את הגבול בשלום, ואילו העגלה עם המשפחה המורחבת השתהתה רק במעט, נתפסה בגבול, ויושביה נשלחו חזרה, אל מותם, הי"ד.
מיד אחרי שעברו, הרוסים שלחו אותם לסיביר. היא הייתה אז בת 9. אחיה, בנימין שטרן, היה בן 5. מזג האוויר בסיביר היה 45-50 מעלות מתחת לאפס. הם כרתו עצים ובנו שם צריף מגורים. היו שם 8 משפחות בצריף, עם שמיכות הפרדה בין משפחה למשפחה. בכל יום הם קיבלו מהרוסים 400 גרם לחם לאדם, תפוחי אדמה ומרגרינה. הם הכינו לוח שנה יהודי מתוך הזיכרון. האבא אמר שיתכן והחישוב מוטעה, אבל בכל מקרה, לפי ההלכה, עושים שבת אחרי ששה ימים.
לקראת חנוכה שמרה אימה בכל יום תפוח אדמה. היא ראתה, אבל היא לא רצתה לשאול מדוע, להביך. היא חששה שמא אימה רעבה במיוחד. כשהגיעו ימי החנוכה התקבצו כל המשפחות בצריף, הדליקו נר בתפוח האדמה, ושרו בשקט. בשלטון הקומוניסטי הייתה פעילות דתית עבירה חמורה על החוק. כך היה ביום הראשון וביום השני של חנוכה. ביום השלישי פרצה שריפה בצריף, ניסו לכבותה עם השלג אך ללא הועיל. היא סיפרה: "הצעתי שאלך לקרוא לעזרה לפני שהכל יישרף. בלית ברירה אבי הסכים, למרות שכך יתגלה שהם עשו פעילות דתית. הלכתי עם אחי, הזעקנו עזרה וציפינו לגרוע מכל. אחרי הכיבוי הייתה אספת הממונה. כולם ישבו מסביבו, לשיחה, ופחדו שיטיל עליהם עונש כבד. אבל הממונה הקומוניסטי הקשוח החל פתאום לבכות, ואמר: גם אני יהודי.
לאבי הייתה מסירות נפש של ממש למצוות. הוא עשה תחבולות שונות איך להינצל מעבודה בשבתות וחגים. פעם נתפס ביום כיפור על אי עבודה, ונכלא לכמה ימים ללא מים ומזון. אני הייתי מבריחה לו אוכל.
בשלב מסוים עברנו לבוכרה, והיה גר שם לידינו גם הרב מטשעבין. בביתנו היו שני חדרים, כך שאחד מהם הפך לבית כנסת. כמובן, לא היה ספר תורה. לא היו בכלל ספרי קודש. זה לא הפריע לרב מטשעבין ללמוד כל הזמן. את חידושיו הוא היה אומר לאבי". [זיכרון זה שמעתי פעם גם מפי אחיה, בנימין שטרן. כנראה שזה עשה עליהם רושם רב].
אגב, פגשתי פעם יהודי שהדפיס את החידושים הללו שנתחדשו לרב מטשעבין שם בעמק הבכא. כל מראי המקומות צוטטו מהזיכרון בלבד. מישהו אחר, שהיה גם הוא איתם בבוכרה, סיפר לי שגם הרב יצחק קופלמן התגורר שם. הוא היה בחור חזק מאד ו"חבר'המן", בלשונו. הרב קופלמן היה מאחרוני תלמידי רבי שמעון שקאפ. אחרי שהנאצים כבשו את גרודנה, ר' שמעון שקאפ אמר שהישיבה תברח, והוא נשאר שם חולה. בחור אחד מהישיבה, תלמידו ר' יצחק קופלמן נשאר לטפל בו עד מותו, ואולי בזכות זה ניצל. כמו הרב מטשעבין ועוד יהודים, כנ"ל, הוגלה גם הוא לסיביר, לעבודות פרך. בשנותיו האחרונות שימש כראש ישיבת לוצרן, והיה מדי פעם מבקר בארץ ומוסר שיעור. בכינוי "זקן ראשי הישיבות" החזיק שנים רבות, כשהאריך ימים עד גיל 106.
גם העלייה לארץ אחרי המלחמה לא באה לגב' שטרנברג בקלות. היא סיפרה לי על המאבק הקשה באונייה "אקסודוס", שעמה הגיעה לארץ, כשהפעם הבריטים משמשים בתור המצר התורן לישראל. סיפרה על הגירוש חזרה מחופי הארץ לאירופה, ע"י הבריטים, זריקת הציוד לים, ושאר אירועי "ארץ ישראל נקנית בייסורין".
ב.
סיפר לי הרב אליהו דרמר: 'בישיבת חברון למדתי עם הגרז"ן גולדברג זצ"ל. כשחיפשו מקור, גמרא מסוימת פנו אליו, כי הוא היה בקיא גדול. דרך לימודו הייתה גרסה, והוא לא היה קרוב ללימוד הישיבתי. כשהייתה קושיא הוא המשיך. בזה הוא היה דומה לחמיו, הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שהיה מהלמדנים הירושלמיים, ללא המערכות הישיבתיות. זו הייתה דרך שבה לא יושבים לתרץ קושיות, אלא ממשיכים הלאה.
פעם נכנס הפוסק הגדול, בעל שו"ת "שואל ומשיב" ר' יוסף שאול נתנזון, לישיבה, ופנה שם לשני למדנים עם קושיא. הוא הראה להם גמרא במסכת פסחים, הראה להם פירוש של המהרש"א, והקשה להם קושיא חזקה על הבנת הגמרא ע"פ המהרש"א. הוא אמר להם שבעוד כמה ימים יבוא שוב, וכל אחד יגיד לו אם מצא תירוץ. כשהגיע, פנה לראשון לשמוע אם הצליח לתרץ. הבחור אמר לו שישב על זה יום שלם, ניסה בכל דרך, ולא הגיע לתירוץ. הגמרא אכן קשה ע"פ פירוש זה. השני אמר לו שישב על זה כרבע שעה עד עשרים דקות, הגיע למסקנה שאכן הקושיא חזקה, עזב את הנושא, המשיך הלאה. אמר עליו ה"שואל ומשיב" – זה יהיה פוסק הדור הבא. זה היה המהרש"ם מברז'אן, בעל שו"ת מהרש"ם'.
[אגב, בענין זה: מבחרותי היה הגרז"ן אומר לי ללמוד בקצב של דף ליום, ולקחו לי יותר מעשר שנים להשתכנע ולעמוד בזה. אני טענתי: 'איך אפשר לעבור לדף הבא בטרם סיימתי את הדף הנוכחי? זה מלאכותי'. והוא היה אומר: 'ה"קצות החושן" הקשה את הקושיא, וזה לא מחייב אותך לתרץ אותה. אפשר להישאר בקושיא ולהמשיך, ואולי פעם גם תמצא לה תירוץ'. בערוב ימיו הוא אמר לי: 'אני שמח שהצלחתי להשפיע במשהו על חייך'… מ.ד.] ■
meirdorfman@gmail.com
