01
האויבים שלנו, לאורך הדורות, ידעו לעקוב בצורה מדויקת אחרי החגים והמועדים שלנו ולהחליט האם לפגוע בנו דווקא בימים האלה בצורות שונות ומשונות, או לחכות לימי חול באופן מחושב מראש. מסופר על המן הרשע, שכשהפיל פור, גילה שהזמן שנפל בו רצח היהודים ההמוני שתכנן, נופל על ימים טובים לישראל ומתוך חשש שבזכות ימים אלו נינצל, המשיך להפיל את הפור עד שהוא נפל על סתם יום של חול. לצערו, כמובן, לימים הפך גם יום-של-חול הזה ליום טוב, ולכזה שמתהפכות שם הגזרות לטובה.
בשואה, מצד שני, סיפרו שהיו מקומות שבכל השנה היהודים, שהיו במחנה ההשמדה לא יותר מעור ומעצמות, קיבלו לאכול מעט תפוחי אדמה ומרק דלוח, ודווקא ביום הכיפורים. הנאצים ימח שמם הניחו לפני אותם היהודים המעונים צלחות מחאות כל טוב, ארוחות חמות וטעימות במיוחד ובשפע, אפשר לאכול כמה שרוצים. ומסופר שהיהודים עמדו בגבורה מול האוכל הזה, גם אלה שלא הקפידו על קלה כבחמורה, והמשיכו לצום ביום הכיפורים.
02
בשמחת תורה אשתקד, דווקא ביום השמח, אחרי שבוע של חג, נאצים מעזה באו לטבוח בנו. הם עוקבים באדיקות אחרי הזמנים שלנו ומנסים לפגוע בנו. לכן עלינו לזכור שחלק מהמלחמה והחיים שלנו הוא להרים את הראש ולחגוג את החגים. בכל חג יש עצב על אכזריות הגויים בזמן כזה או אחר ושמורים לנו בלוח ימים של צום ומספד, כי אי אפשר להתעלם מהשבר, אבל את החגים היהודיים צריך לחגוג, בטח כשישראל יצאה למלחמה ומכסחת את האויב העזתי, חיסלה לא מעט מהבכירים של חיזבאללה, ומתחילה להרים ראש.
03
באינתיפאדה השנייה זעמתי כשאמרו לי ש"הניצחון האמיתי הוא להמשיך את החיים כרגיל", כנערה שגדלה בירושלים ואוטובוסים התפוצצו בכל עבר הרגשתי שלא אכפת מספיק שאספו עוד חלקי גופות יהודים מהכביש, כאילו אמרו לעצמם ש2,000 שנות גלות יהודים נרצחו, אז יירצחו עוד קצת, מה כבר משנה? במשך שנתיים של אינתיפאדה נרצחו מאות רבות של יהודים. יהודים תמימים, עד שיצאה מדינת ישראל למבצע "חומת מגן" בשנת 2002. לעומת האינתיפאדה השנייה, מלחמת "חרבות ברזל" יצאה לדרך מיד. היום ברור שאכפת מהדם היהודי שנרצח ונאנס ונחתך וזועק אלינו מן האדמה, השנה יצאנו למלחמת קיום על חרותנו. כאשר אנחנו לא מבליגים אלא יוצאים למלחמה, וכשאנחנו כאן, בלב קרוע על כל חייל שנופל, על משפחה שמחמד עיניה נקבר, אנחנו יודעים שלמרות הכל קום נקום ונחיה, כאן, בארץ הטובה הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ויבואו ימים טובים ושמחים. על בסיס העתיד שנראה באופק, כשכבר רגל אחת ממנו בהווה, אנחנו חייבים להרים את הראש ולשמוח ולחגוג בשמחת תורה עם ספרי התורה, במעגלים רחבים, כאלה שמרימים על הכתפיים גם את הילד של השכן שבמילואים, שמחבקים את ההורים שרואים עכשיו רק חושך כי בנם נלחם בגבורה, ונפל. מעגלים מלאי שירה עוצמתית שישלימו את המעגלים גם של השנה שעברה שאויבי ישראל הנאציים ניסו להחריב. נרקוד ונשמח ונחגוג, ונזכור את ההולכים, כי כנראה עד הגאולה השלמה כך נראים חיי העם היהודי: שמחה לצד אבל, כשהשמחה היא הבולטת יותר. אפשר לראות את זה בשפה העברית הנפלאה שלנו. לשמחה יש מילים נרדפות רבות יותר: גילה, דיצה, רינה, חדווה, עליזות, עליצות, ששון, צהלה, משוש ואורה.
לעצב יש פחות מלים.
השמחה בסוף תנצח, כהחלטה, כדרך חיים, כיהודים שחזרו לארצם ומתכוונים להישאר בה עד סוף כל הדורות, כעם הנצח. ■
