בחנוכה השנה תמלאנה 35 שנה להקמת יישוב הקבע אלון מורה, הצופה על שכם ממזרח. אלון מורה הוא המקום הראשון אליו הגיע אברהם אבינו בלכתו מאור כשדים לארץ כנען, כנאמר בפרשת לך לך: "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה…" רש"י במקום אומר, שאברהם נכנס לשכם, כדי להתפלל על בני יעקב כשיבואו להילחם שם. עוד אומר רש"י, שהקב"ה הראה לאברהם את הר גריזים ואת הר עיבל, הסמוכים לשכם, שם יקבלו ישראל את שבועת התורה. דבר נוסף אומר רש"י, שהקב"ה הבטיח לאברהם, ששכם תוחזר לעם ישראל מידי הכנעני.
בפרשת וישלח מגיע יעקב שלם עיר שכם וקונה את חלקת השדה מאנשי העיר. כותב על כך אבן עזרא, שהתורה רצתה להודיענו כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל ו'מי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא'. העיר שכם כולה נכבשה על ידי שמעון ולוי בעקבות מעשה דינה, דבר שגרם ל'חיתת א-לוקים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב". בפרשת וישב מתחיל הסיבוך הנורא של מכירת יוסף בשכם. המעגל נסגר, כאשר בני ישראל מעלים את עצמות יוסף ממצרים וקוברים אותו באותה חלקת שדה שקנה יעקב, בשכם.
גם בימינו, המקום הראשון בו התיישבנו אחרי מלחמת ששת הימים, היה אלון-מורה. גם אנו הגענו לכך רק אחרי סיבוכים רבים. בחורף תשל"ג הוקם גרעין בראשות הרב מנחם פליקס, ר' בני קצובר ואנשים נוספים. הגרעין, שמנה עשרים משפחות, נקרא בתחילה 'מתנחלי שכם', אך מאחר שהבינו שהשם מרתיע, שינו את שמו לגרעין 'אלון מורה'. כל הניסיונות של אנשי הגרעין ושל רבנו לקבל אישור ממשלתי להתיישב בסביבות שכם עלו בתוהו.
בסיוון תשל"ד הגיע הגרעין ליישוב 'מחולה' עם הציוד הדרוש להתיישבות, במטרה לעלות לסביבת שכם בדרכים עוקפות. רבנו הזמין אליו את שר הביטחון, מר שמעון פרס, ודרש ממנו לאשר את ההתיישבות ללא דיחוי. פרס אמר, שגם דעתו היא שיש ליישב את יהודה ושומרון, אבל אין בסמכותו לאשר. בתגובה הודיע לו רבנו, שהגרעין יעלה, ושהוא ישתתף אישית בעלייה לקרקע. בבוקר המחרת עלו המשפחות לנקודה שנקבעה, והחלו בפעולות להכשיר את השטח להקמת היישוב. כעבור שעות אחדות, הופתעו לראות את רבנו מגיע בליווי אריאל שרון, שהשתחרר אז מצה"ל. לשמחתם לא היה גבול. באווירה של התרגשות והתרוממות רוח שתו 'לחיים', נטעו עצים, ורבנו בירך בשם ובמלכות על הקמת היישוב. עד מהרה הגיע למקום יונה אפרת, אלוף פיקוד המרכז, ודרש מאנשי המזכירות להורות לחברים 'להתקפל'. כששמע רבנו את הפקודה, הגיב בחריפות: "שיגעון, רשעות ושטות. אנחנו מצווים להתיישב מבורא עולם… מתוך קטנות לא מנהיגים מדינה, מדינה מנהיגים מתוך גדלות". עוד אמר: "זה לא ילך, הכו אותי, הכניסו אותי לבית הסוהר, את כולנו, אנו מצווים מהתורה למסירות נפש – 'ייהרג ואל יעבור!'". בדברו פתח רבנו את מעילו וקרא: "גם אם תירו בי, אנחנו לא נזוז מכאן!"
אלוף הפיקוד הציע בשם ראש הממשלה רבין, שהמתיישבים יעברו ללינת לילה למחנה קדום ולמחרת היום יגיעו נציגי הגרעין לפגישה עמו. אנשי המזכירות שקלו את ההצעה בחיוב. הם ראו בה הישג – הנה גם בלינת לילה אחד, אנו קובעים עובדה: אנחנו מתיישבים בשומרון. אך רבנו לא ראה את הדבר כך, הוא היה נחוש: "האם כאן זה לא ארץ ישראל?", שאל, "לנו יש עקרונות המחייבים אותנו להתיישב בכל ארץ-ישראל, אנחנו לא נזוז מפה!"
אריאל שרון התפעל לשמוע את הדברים הנחרצים של רבנו. "חשבתי שאנחנו הצעירים והרב הוא הזקן", אמר שרון "עכשיו אני רואה שההיפך הוא הנכון". רבנו היה אז בן 84…
מיד אחרי כן החל פינוי אלים. הרב צבי יהודה נאחז בגדר והודיע שלא יזוז מהמקום. כולם נאחזו בקרקע ונלקחו בכח לאוטובוס. איש מהמתיישבים לא הרים ידו על חייל. כאשר הרב צבי יהודה נשאר אחרון במקום, לקחו שרון במכוניתו, תוך הבטחה לחזור ולהתיישב באזור בהקדם.
האירוע עורר הד ציבורי נרחב. אנשים התרשמו מאוד מעמידתו האיתנה של רבנו. התברר, שדווקא סירובו להצעת הממשלה, הביא לכך שבערב תשעה באב, כאשר הגרעין ניסה שוב להתנחל באזור (בסבסטיה – צפונית-מערבית לשכם) היינו כבר כמה אלפי איש.
לבסוף, בעקבות פסיקת בג"ץ, הוקם היישוב אלון מורה במקום הקבע שלו. ביישוב הפורח גרות כיום כ-300 משפחות כן ירבו. אין ספק, שעמידתו הנחרצת של רבנו בראשית התהליך, היא שהביאה במשך השנים למפעל העצום של ההתיישבות ביש"ע.
בחנוכה תשל"ו ובחנוכה תשל"ז כתב רבנו מכתבי ברכה לאנשי היישוב בהם נאמר בין השאר: "כל עצמותי תאמרנה היותי אתכם. אחי, רעי, חמודי, מתיישבי אלון מורה-קדום, לחגיגת הולדת יישובכם, כן תגדילו, תאדירו, תצליחו בעזרת ה' יתברך…"
