במיוחד בימים אלה שלפני יום הזיכרון ויום העצמאות, לאחר עוד מערכת בחירות אני רוצה להחזיר לכולנו את התקווה הגדולה בעם שלנו.
בצוק איתן אני תפקדתי כסמח”ט מילואים של חטיבת הנח”ל. אחד התפקידים המרכזיים שלי היה התעסקות בפצועים ובהרוגים של החטיבה. יום רביעי אחד קיבלתי טלפון מאדם שסיפר לי שהוא גר במושב אביגדור ושיש לו ארבעה ילדים: אחד טייס, אחד בקורס טייס, בת קצינה ובן לוחם אצלנו בחטיבה והוא נמצא כרגע בתוך רצועת עזה. הוא ביקש לפגוש אותי מפני שאשתו לא ישנה בלילה מדאגה לבנה “שמטייל” ברצועת עזה והם גם רוצים להעביר חבילה ומכתב לבנם.
אמרתי לו שאיני פנוי, והוא אמר שהם יכולים להגיע בכל שעה. נפגשנו בשעות הקטנות של הלילה וזכיתי להכיר אנשים מדהימים שמחוברים לארצם בצורה מדהימה. נפרדתי מההורים כמעט לפנות בוקר. ביום חמישי כל הדברים הועברו לבנם ואפילו זכינו לשיחה בלילה עם האח שטס מעל אחיו ברצועת עזה.
ביום שישי אחרי הצהרים הודיעו לנו בקשר על אירוע רב נפגעים באחד הגדודים שלנו. נסענו לכיוון הגדר ופיננו בעזרת 4 מסוקים 15 פצועים. החטיבה סיימה את הלילה עם 104 פצועים ו-4 הרוגים.
בזמן פינוי הנפגעים ורישום חומרת פציעתם, רשמנו לאן פונו הפצועים כדי שבהמשך יהיה אפשר לידע את הוריהם. התקרבתי לאחד הפצועים. האנשים סביבו אמרו לי “זה הגיבור”. שאלתי במה מדובר? התברר שהמ”פ של החייל הזה נכנס עם מספר לוחמים לחצר, וכולם נפגעו ואחד נהרג. המחבלים נעו לכיוונם כדי לחטוף אותם. הלוחם הזה רץ והתחיל להילחם לבדו ממש 360 מעלות תוך כדי ירי רציף וכדורים שפוגעים בו. הוא חטף כדור בנשק ולקח מחברו הפצוע מקלע נגב. הוא נלחם במחבלים שרבים מהם נפגעו וכן דאג לחלץ את כל חבריו עד שנפצע וכבר לא הצליח לתפקד. בהמשך הוא קיבל צל”ש רמטכ”ל על תפקודו בקרב.
שאלתי את הבחור לשמו, והוא ענה: “יוגב אופיר”. כאן הבנתי שהוא הבן של שני ההורים שהיו אצלי. פנינו אותו ובשעה אחת בלילה קיבלתי טלפון מאביו. הוא שאל אותי אם אני יודע שיוגב נפצע? ועניתי: “בוודאי, אני הייתי בפינוי שלו. ואני מבקש סליחה שלא עדכנתי אותך, כי יש נהלים מסודרים בצבא איך מודיעים להורים”. אביו של יוגב אמר לי את המשפט המדהים:
“לא בשביל זה התקשרתי אליך, פשוט שמעתי שהיה לכם לילה קשה מאוד עם 104 פצועים ו-4 הרוגים. אז אני רוצה להגיע אליכם לחבק ולחזק אתכם”.
אני לא אשכח את החיבוק שלו כל החיים.
בהמשך לסיפור היה לי חלום לשלוח את יוגב, עם חברתו, שובל, לחודש בארצות הברית גם כדי שהם יירגעו מהאירוע וגם כדי שהוא ירצה שם בבתי ספר על הסיפור שלו. התקשרתי אליו יום אחד בחודש מרץ בשעה שתיים בלילה ואמרתי “יוגב החלום התגשם יש כרטיסים לך, יש כרטיסים לשובל, אתם תהיו חודש בארה”ב תתארחו אצל אנשים טובים ואתה תעביר הרצאות”.
ואז שאל יוגב: “מה התאריך של הטיסה?” ועניתי “בחודש הבא, באפריל”.
והוא המשיך לשאול: “מה התאריך המדויק? ועניתי “15 באפריל”.
יוגב אמר: “אין מצב”.
“מה אין מצב? אנחנו מחכים הרבה זמן לטיסה הזאת הכול מתואם” אמרתי.
“אין מצב, זה השבוע הכי קשה של אבא שלי במשק במושב, אין מצב שאני משאיר את אבא לבד”.
“יוגב אתם תפספסו את ארה”ב, אני לא יכול לשנות” התעקשתי.
יוגב פסק: “אז נפספס, אבא שלי יותר חשוב מכל ארה”ב”.
בסופו של דבר דחינו את הטיסה בשבוע והיה להם חודש מדהים בארה”ב.
כשלוש שנים לאחר מכן, ביום ירושלים, חבר טוב שלי עשה ועידה עסקית ל-700 אנשי עסקים. בערב הורדנו את כולם לעיר דוד שם נערך מופע מרגש ובסוף המופע העלנו לבמה את נורית ועמית אופיר וסיפרנו את הסיפור המרגש. לבסוף עלו לבמה ארבעת ילדיהם: בת אחת קצינה במילואים, שני בנים טייסים שעלו עם מדים ויוגב עלה אחרון.
כל הקהל נעמד על הרגליים, מחא כפיים ושר יחד את שירת “התקווה” ועמית, האבא מחזיק את המיקרופון בידו, מוביל את השירה בקולו הפשוט והנמוך.
נ.ב בל”ג בעומר הקרוב יוגב ושובל מתחתנים, כנה אשתי ואני זכינו להכין את הזוג המקסים הזה לחתונה ואני אזכה להנחות את החופה שלהם. ובחתונה הזאת יהיו דתיים, חילוניים, שמאלניים וימניים שיעמדו יחד מסביב לחופה ויסתכלו על הזוג המתוק הזה שמסמל את התקווה הקיימת בעם ישראל. תקווה שנדע לחיות כולנו יחד במדינה הנפלאה עם ערכים פשוטים של סובלנות, התחשבות, נתינה, מסירות, כיבוד אב ואם וחיבור לשורשים שלנו.
יום זיכרון משמעותי ויום העצמאות שמח לכל עם ישראל.
