משה רבנו לימד והדריך את עם ישראל לגבי דברים הנוגעים להתנהגות היחיד. בפרשתנו הוא מתמקד בנושאים הקשורים לכלל ישראל: מערכת המשפט, סמכויות בית הדין הגדול, פרשת מינוי מלך, ומצוות השייכות לניהול מערכות המלחמה של צבא ישראל.
הפרשה פותחת במינוי שופטים, באכיפת החוקים ובעשיית משפט צדק. כל אדם מישראל שמופיע לפני בית דין צריך לדעת נאמנה שיזכה למשפט צדק, ולא יחשוש לעיוות דין ועשיית עוול. מערכת משפטי התורה מבוססת על חוקים קבועים שאינם משתנים במשך הזמן, ואשר מגמתם היא להוציא את הצדק והיושר לאור העולם.
בהמשך הפרשה מופיעים חוקי המלוכה. התורה נתנה סמכות למלך לחוקק חוקים לצורך הזמן בהתאם לנסיבות, על מנת לארגן את סדרי החיים לטובת הציבור ושלומו באותו זמן. במידה מסוימת, משפטי המלוכה משלימים את החסר מבחינה חוקית באותו דור.
בתפילת 'שמונה עשרה' שאנו מתפללים כל יום, תקנו חז"ל את ברכת 'השיבה שופטינו', אשר בה אנו מבקשים 'והסר ממנו יגון ואנחה'. זוהי התפילה היחידה אשר בה מופיעה בקשה כזאת להסרת יגון ואנחה. ביטוי זה לא נאמר אפילו בתפילה ל החזרת מלכות ישראל ובניין המקדש.
הסיבה לכך היא, שבמדינה שבה מערכת המשפט מעוותת ומושחתת, אזי האזרח הפשוט מרגיש על כל צעד ושעל, ובכל אורחות חייו, את העיוות והשחיתות, ומציאות כזאת ממלאת אותו ביגון ואנחה. לעומת זאת, גם בזמן שאין לנו שלטון משלנו, אך מערכת המשפט פועלת בהגינות, החיים השוטפים מתנהלים כתקנם, כפי שהיה בימי רבי יהודה הנשיא ידידו של אנטונינוס השליט הרומאי.
בפרשת עגלה ערופה, כשנמצא הרוג שאין ידוע מי הרגו, זקני בית הדין צריכים לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. שואלים חז"ל : וכי יעלה על הדעת שזקני בית הדין שופכי דמים הם? בגמרא מסבירים, שהכוונה בכך היא לומר שהם לא מנעו מהנהרג אוכל וליווי , וממילא הם אינם אשמים במה שנגרם לו. התלמוד הירושלמי מבאר שהכוונה כאן היא, שבית הדין מכריזים שהם לא עיוותו את הדין ולא הביאו לשחרורו של האיש שאולי ביצע את הרצח הזה.
מכאן אנו לומדים שמערכת המשפט צריכה להפעיל את סמכותה ולהרתיע רוצחים פוטנציאלים. בשום פנים ואופן אסור לה לשחרר מחבלים מתוך שיקולים צדדיים, ובודאי לא לשם 'מחווה'. הפתרון היחיד לבעיית המחבלים הוא יישובם בארצות מוצאם!
יהי רצון שנזכה שעוד בימינו יתקיימו דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה … אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה…"
