לא ייאמן איך חג כל כך קצר קיבל כל כך הרבה שמות: שבועות, חג מתן תורה, חג הקציר, חג הביכורים. כל זאת מבלי להחשיב את חג המים וחג עוגות הגבינה, כמו שכמה אנשים מכנים אותו. אך הרשימה המכובדת הזו לא תהיה שלימה בלי שם נוסף: חג הגרים. מי שעוד יחזיק מעמד אחרי לילה ללא שינה יישמע בבוקר החג את סיפורה של הגיורת המפורסמת, הסבתא רבתא של דוד המלך – רות המואבייה.
אלא שאם בימי השופטים הצורך לגייר גוי היה זניח, כיום הוא אחד האתגרים הקריטיים שלנו כמדינה. בגלל הפרצה בחוק השבות, ׳סעיף הנכד׳ איפשר למאות אלפי אנשים שאינם יהודים לפי ההלכה לעלות לארץ. הם מדברים עברים שוטפת, משרתים בצבא ואוכלים פלאפל. הם מתערים היטב בחברה הישראלית ויוצרים קשרי אהבה וזוגיות עם יהודים. אם ברצוננו למנוע התבוללות, יש לנו אינטרס עליון לקרב אותם ליהדות ולגייר אותם.
אך העניין לא פשוט. מי שייפתח את המקורות יגלה יחס מורכב כלפי הגרים. חייבים להודות שהמשפט המפורסם ביותר שנאמר עליהם נשמע די מעליב: ״קשים גרים לישראל כספחת״ (יבמות קט, ב). רבי יצחק מתבטא בחריפות רבה אף יותר: ״רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים״. מצד שני, רבי אלעזר מציע מבט הפוך: ״לא גלו ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיתווספו אליהם גרים״ (פסחים פז,ב), וכמה מגדולי ישראל היו גרים בעצמם (אונקלוס) או מצאצאי גרים (שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ורבי מאיר).
גיור ב׳טעות׳
איך פותרים את הסתירה הזו? ובכן, אפשר לומר שמדובר בשני סוגים של גרים. יש כאלו שהם גרי אמת והופכים ליהודים כשרים המקפידים על קלה כבחמורה. לעומתם יש אחרים המתקשים להיפרד מהעבר והצהרות הגיור שלהם הן רק למראית עין. רש״י תיאר את הסכנה בכך: ״אוחזין מעשיהם הראשונים ולמדים ישראל מהם״.
תשובה מפתיעה אחרת לסתירה הזו הציע רבי אברהם הגר. הוא חי במאה ה-13 בגרמניה וערך וויכוחים דתיים עם נוצרים עד שלבסוף נהרג על קידוש השם. בעלי התוספות (קידושין ע, ב) מביאים את הסברו למה גרים מכונים ׳ספחת׳. לדבריו הם ״בקיאים במצוות ומדקדקין בהן יותר מישראל״ והדבר גורם לקטרוג על ישראל כשמתגלה שהגרים ׳עוקפים׳ אותם ושומרים ומקפידים יותר מהם. לא אשכח את שרה, בחורה בת 19, שלמדה במדרשה לבנות שירות לאומי שם העברתי שיעור קבוע. לא היה קשה להבחין שהיא ׳ליגה׳ מעל כולן. הרצינות, השאיפות הרוחנית, הדקדוק במצוות, יראת השמים. מה שהפליא עוד יותר היה לגלות שכל הגיור שלה קרה ׳בטעות׳. היא וְאִמָּהּ עלו מרוסיה יחד עם סבן היהודי. בשלב כלשהו החליטה האם להתגייר ונרשמה לאולפן לגיור. אלא שביום הראשון לתחילת הלימודים נקבע לה במפתיע תור לרופא שיניים והיא הייתה מנועה מללכת. היא חשה לא בנוח להחמיץ שיעור אליו נרשמה והציעה לבתה, שכלל לא חשבה על האופציה הזו, ללכת במקומה. סוף דבר: הבת הגיעה לשיעור והתחברה ונשארה עד סוף המסלול, וכך האם נותרה גויה והבת הפכה לגרת צדק המחוברת לה׳ בכל ליבה ונפשה.
הסביבה המרחיקה
מצד שני, חווינו גם לא מעט אכזבות עם אנשים שעברו תהליך גיור. התנדבנו להיות משפחה מלווה וכמה פעמים זכינו לארח בקביעות לאורך תקופה מתגיירים, ובעיקר מתגיירות (הידעתם ש-90% מהאנשים שעוברים תהליך גיור הן נשים?). הם הגיעו מידי שבת ולקחו חלק בתפילות ובסעודות ונראה היה שהם אכן מתעניינים ומתחברים אל דרך ה׳ והתורה. אלא שיום אחרי שעברו בהצלחה את תהליך הגיור נעלמו עקבותיהם והניסיונות לשמר את הקשר איתם נכשלו. את חלקם פגשנו לאחר זמן ולא נראה היה שהם דתיים במיוחד.
האם זה אומר שהייתה כאן תרמית? שהם הונו אותנו רק כדי לקבל תעודת מתגיירים אבל לא התכוונו לכך באמת?
לא בהכרח. ייתכן מאד שהרצון שלהם להתקרב לעם ישראל ולתורתו היה כן וברגע האמת כשניצבו בפני בית הדין וקיבלו עליהם מצוות – הם התכוונו לעשות כל שביכולתם כדי לקיימן. אלא שלאחר מכן הם חזרו אל הסביבה הישנה שלהם. בשכונה, בעבודה, במשפחה, וזו הרי סביבה חילונית. הם אינם חלק מקהילה, אין להם בית כנסת ליד הבית, אין רב קבוע שיוכלו לפנות אליו לשאלות ולשמוע את שיעוריו. ממילא, ההשפעה החיצונית החזקה סחפה אותם אחורה. מכל מקום, במקרה כזה הגיור חל והם נחשבים כיהודים לכל דבר.
להיות בהר סיני
אחת החוויות שנצרבו עמוק בליבי הייתה כשליווינו את אנה, עולה מאוקראינה, בתהליך הגיור. אחרי חודשים ארוכים של לימוד והיכרות מעמיקה עם היהדות הגיע היום המכריע בו התייצבה לפני בית הדין בפעם השלישית ועברה בהצלחה את המבחן. הרגעים המרגשים בהם קיבלה על עצמה עול תורה ומצוות וקראה ׳שמע ישראל׳ היו עוצמתיים באופן שקשה לתאר. חז״ל מגלים לנו שהנשמות של כולנו היו במעמד הר סיני. הרגעים האלו היו שיחזור בזעיר אנפין של אותו מעמד. במבט עמוק מה שהתברר באותו רגע הוא שלפנינו ניצבת מי שאולי נולדה לאם גויה, אבל יש לה נשמה יהודייה. וכמו רות המואביה היא ״שבה משדה מואב״ (רות א, כב). חוזרת הביתה, אל עמה ואל א-לוקיה.
חג השבועות – חג הגרים, מציף בכל הכוח את השאלות: האם נדע להירתם כציבור וכעם אל אתגר הגיור הגדול? האם נפתח את ביתנו וליבנו אל כל אותם מתגיירים ונאפשר להם להמשיך את מה שהתחילו? האם מאות אלפי העולים שבתוכנו, שחלקם הגדול מזרע ישראל, יהיו כמו ספחת, או שנמצא דרך לקרב ולחבר אותם אלינו? ■
