01
שבת בר מצווה למלחמה. החורף הופיע בגדול. ויולך ה׳ רוח קדים ורוח ים עזה כל הלילה וישם את ירושלים לאיים. ארובות השמים נפתחו, גשמי ברכה הירוו את הרי ארץ יהודה. ארץ יהודה נקראת ע״ש יהודה בן יעקב, שגילה הנהגה וגבורה גדולה, בנאומו לפני יוסף ועשה תשובה ביחס של לקיחת אחריות על אחיו.
טרם צאתי, פתחתי את החלון כדי לאמוד את עוצמת הסופה. שריקת משבי הרוח בצמרות העצים ממש קראה לי להישאר בבית החם. התלבטתי אם לצאת לצעידה הארוכה לכותל, ברוח העזה ובגשם הזלעפות. הרי יש לי אחריות לא להצטנן, ניסיתי לשכנע את יצר הטוב שלי. כל אדם מצווה להיזהר ולשמור על בריאותו, כדברי הברייתא בכתובות – ׳הכול בידי שמים חוץ מצינים פחים׳ (רש״י מסביר ׳צינים פחים׳ – קור וחום)…
התעשתי. תפסתי את יצר הרע ושאלתי אותו נחרצות: ׳אם היו מחלקים פרס כספי גדול למתפללים בכותל, האם היית יוצא בגשם וברוח כדי לאוספו?׳
שאלה רטורית….
לבשתי מיד את מעיל הגשם. את התרמיל, שבו ספונים טלית, עלוני שבת ומנטוסים, כיסיתי במגן אטום למים ויצאתי להתמודד עם סערת הרוחות בנץ הגשום.
ירושלים נמה עדין את שנת השבת. אין יוצא ואין בא. עלטה עטפה את הסמטאות. רוח אימתנית חוללה ברחובות. הפריחה באוויר, סחור סחור, תוך שריקה צווחנית, נחילים של עלים ושאר ירקות, בקבוקים, מוצרי חד״פ ושקיות בשלל צבעים. הרוח השובבה ניפחה את מעילי ואיימה להשליכני לעת זקנה. בכל פסיעה חשתי שאני מרחף אל הצעד הבא. צעדתי במהירות בין הטיפות, תוך שאני נזהר לא לצלול לשלוליות.
כעבור כשעה של הליכה נחושה, הגעתי שמח ורטוב לרחבת הכותל, שהייתה ריקה מאדם ובוהקת מגשם. אבני הכותל הטיפו דמעותיהן למכביר, מצטערות על חיילים, גיבורי ישראל, שנהרגו בקרבות ומתפללות על חיילים יקרים שנפצעו בחזית.
בעקבות הגשמים, מניין הותיקין האשכנזי של ר׳ אפרים הולצברג ור׳ ברוך גליס, אנשי הרובע, התקיים השבת בבית כנסת ׳שערי תשובה׳, שבמנהרות הכותל. מניין הותיקין בנוסח ע״מ של הגבאי חכם שאול נקדיין והרב שמואל מורנו, הי״ו, התקיים מתחת למסדרון העמודים בכניסה לרחבה. יתר המניינים הצטופפו במנהרה הגדולה של קשת וילסון. המניין שלנו אימץ את האמיצים שצעדו למניינו של ד״ר פרי נוסן, כולל את ד״ר פרי, ידידי האהוב, בעצמו. מצאנו מחסה זמני במנהרה צרה, ארוכה ומוארת, שמסתעפת מהמנהרה הגדולה. התפללנו כמו עולי הרגל, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים…
הפוך בה והפוך בה – דמיינתי לרגע, כאילו אני מתפלל באחת המבואות של בית המקדש…
02
בחודשי החורף המניין שלנו בכותל מתחיל בשעת סיום תפילת שחרית של מניין ותיקין. כשחברינו במניין הותיקין מגיעים לברכת כוהנים של מוסף, אני קופץ מהמניין שלנו ושם ראשי תחת ידי הכוהנים המונפות במניין הסמוך. תוך כדי הברכות אני שולף את רשימת החיילים והפצועים כדי לפורטם, כי רבים הם.
בימים קשים של מלחמת מצווה, אני זקוק לכמה סבבים של ׳ברכת כוהנים׳ כדי לפרט את החיילים הרבים והחטופים הזקוקים לברכת ה׳. לכן אני תר סביבי אחר כוהנים העומדים בתפילתם ופורסים ידיהם אל-על, בברכתם – ברכת ה׳ כדאוריתא – ׳ושמו שמי על בני ישראל ואני אברכם׳. ואכן, לעיתים, אני זוכה להתברך ולברך ב- 6-8 ׳ברכות כוהנים׳ בבוקר אחד מקודש, של שבת קודש מבורכת.
03
כבונוס מיוחד, אני זוכה לפגוש בכותל חברים יקרים, שמתפללים במנייני הותיקין, כמו הצדיק ואיש החסד המופלא, ר׳ אפרים הולצברג הי״ו.
כבר ציינתי שהכותל מקשר, מתווך ומחבר בין יהודים יקרים ומגוונים העוסקים בחסד, בנתינה ובמצוות.
ר׳ אפרים הוא בנו של ר׳ שמחה הולצברג, זצ״ל, ׳אבי הפצועים׳ האגדי. שמחה היה מקפיד לבקר וללוות חיילים פצועים ונפגעי טרור, במסירות, יום יום, במשך עשרות שנים, בכל מחלקות בתי החולים ברחבי הארץ. שמחה ידע איך להקשיב לחיילים הפצועים ולמשפחותיהם, לשמח ולחזק אותם. שמחה דאג למחסורם ועודד את רוחם. ר׳ אפרים הולצברג יבדל״א, הולך בדרכי החסד של אביו.
בהמלצת ברוך גליס, ׳מתווך החסדים של הכותל׳, פניתי לאפרים וסיפרתי לו על פציעתו הקשה של קצין המילואים, יצחק שוורץ, בן דבורה סלבי, מ״פ גבעתי האמיץ והנערץ.
סיפרתי לו כיצד יצחק הכריז בקול, שהוא מבקש לקום על רגליו המשותקות, מפגיעת צלף, ולהוציא את חייליו מעזה – ׳אני הכנסתי את חיילי לעזה ואני אוציא אותם, בע״ה, בריאים, שלמים ומנצחים!׳.
ר׳ אפרים הקשיב לתיאורי הגבורה שסיפרתי לו על המ״פ הפצוע והתרגש עד דמעות. ׳השבוע בע״ה, אני אצלו׳. כך הבטיח.
אומר ועושה. אפרים התייצב כעבור יום בתל השומר, מלווה בצוות הכליזמרים המוכשרים, שמלווים אותו תדיר, לשמח חיילים ובראשם ידידי המסור, המוזיקאי המחונן, הרב דוד כוכב, איש התורה, הניגון והחסד.
הולצברג צירף גם את ׳הנשק הסודי שלו׳, הגאון הנסתר, הרב מרדכי דוד לוין, נינו של ר׳ אריה לוין, שהולך בדרכי סבותיו, הרב רפאל לוין והרב אריה לוין – זכר צדיקי הל״ו, לברכה.
החבורה המיוחדת, של ר׳ אפרים, נכנסה לחדרו של יצחק שוורץ והקיפה את מיטתו בשירה, בניגונים, בדברי חיזוק, בתפילות קורעות רקיעים ובברכות חמות מלב אוהב.
היה זה מעמד מרגש ומחזק.
למחרת הודיעו הרופאים ליצחק, שהזיהום פסק ושהוא יכול להשתחרר סוף סוף מהמחלקה האורתופדית ולשוב לחדרו במחלקת השיקום.
חיילים שנפגעו בגפיים לומדים במחלקות השיקום, כיצד לחזור לחיים ולתפקד במציאות חדשה ומאתגרת.
כל זיהום או סיבוך במחלה אחרת, מעכבים את תהליך השיקום, וגורמים לסבל ולהתמודדות בלתי מתוכננת.
יצחק הוא גיבור. גיבור בקרב. גיבור במנהיגות, באמונה, בנחישות, ברוח גבוהה וברצון לנצח בכל המשימות.
בכל עת שאבוא לחזקו, אצא מחוזק. ואני לא היחיד.
רפואה שלמה ליצחק בן דבורה סלבי.
04
במלחמת המצווה שמתנהלת בדרום ובצפון מתגלים סיפורי גבורה רבים. עוד ידובר בהם רבות. חיילים שחרפו נפשם להציל את חבריהם. נשים בהריון, שמסרו נפשן להחזיק את משפחותיהן שבעורף, תוך שהן מטפלות במסירות בילדיהן הרכים, בלי לוותר על עבודה במשרה מלאה, כמיילדות בבית חולים, או כמחנכות בבית ספר או כגננות בגן ילדים.
בין סיפורי הגבורה וההקרבה, אל לנו לפסוח על סיפורם של גיבורי ׳כיתת הכוננות׳ היישובית והמרחבית, ביישובי הגבול, וגם ביישובי יו״ש והגולן.
חיילים אלמונים, רובם אנשי מילואים מסורים, ממשך כשלושה חודשים, מחזיקים את קו ההגנה האחרון על היישובים הנטושים, מנרה, בארי, כפר מימון ועוד, בלי אומר ובלי צלצולים. חלקם משתתפים בהגנה המרחבית על יישובי יו״ש, גוש עציון ועוד. גיבורים אלו מהווים בגופם ׳גדר הצלה חיה׳ כנגד התקפות של מחבלים שפלים.
הלוחמים הגיבורים הללו, צדיקים נסתרים, מסיירים לאורך הגדרות והצירים ביום ובליל, מתצפתים למרחוק ולקרוב. שומרים בשוחות במשמרות צפופות, בשבתות ובימי החול. שרועים על אדמת הטרשים הרטובה, במערבים ליליים, בחום, בקור ובגשם.
משפחותיהם, נשותיהם וילדיהם פזורים בבתי הארחה בכל רחבי הארץ. בתי היישובים ריקים, השבילים שוממים, המפעלים ושטחי החקלאות נטושים. בני המשפחות השסועות שוהים הרחק מבתיהם ומתמודדים בגבורה, יום יום, עם אתגרי השעה – מיעוט מסגרות לימוד, פרנסה בהקפאה, רחוקים ממקומות העבודה, רחוקים ממכונת כביסה, רחוקים וקרועים מהבעלים, מתגעגעים לבנים ולבעלים שבחזיתות ומתפללים שישובו הביתה לשלום.
אז כשאתם מתפללים על החיילים היקרים שלנו, אל תשכחו להתפלל גם על ׳לוחמי כיתות הכוננות׳ וחיילי ׳מערך האבטחה המרחבי׳ וגם על משפחותיהם – כולם הם גיבורי החיל.
05
זכיתי להצטרף השבוע ליום צילום מחזק ומשמח, בבתים החדשים, שבונה עכשיו החברה לפיתוח בנימין, בשכונת אדם מזרח.
יצאתי מביתי בשעת בוקר סואנת. תוך כ-7 דקות ניצבתי ביישוב הוותיק ׳אדם׳, מול נוף קדומים עוצר נשימה.
בזכות השבת הגשומה, שעליה כבר סיפרתי, האוויר היה צלול והראות הייתה בהירה עד אין סופית. לא הייתי צריך להתאמץ כדי להבחין בנצנוצי המים התכולים של ים המלח, המשתקפים ממזרח, בין פסגות הרי מדבר יהודה.
חיוך התושבים, צחוקם של הילדים, הגינות הירוקות, פינות החמד, כיכרות מטופחות, בריכות השחייה המפנקות שבחצרות הבתים, שבו את ליבי.
כשהרמתי את עיני לכיוון צפון מערב הבחנתי בבתים של שכונת פסגת זאב, ממש במרחק נגיעה. ׳אדם׳ הצטיירה לי כשכונה בעיר ירושלים…
השקט והאווירה הפסטוראלית, שעוטפים את היישוב המקסים הזה לא הותירו לי מקום לטעות – לחיות ב׳אדם-גבע בנימין׳ זה כמו לגור בתוך חלום.
משפחתה של גלית גולן, האדריכלית המוכשרת, שגרה בבית מקסים באדם מזרח, הזמינה אותנו לשתות קפה ליד הבריכה בחצר המטופחת הצופה אל נוף הרי יהודה וים המלח המצטיירים בזריחה כגלויה מרהיבה.
הכנסת האורחים הלבבית, הגינות הצבעוניות והמטופחות, עצי ההדר העמוסים בפירות והשקדיות הפורחות בחצרות, השלימו לי תמונה של תקווה ואמונה – ארץ ישראל מחבקת את בניה ונותנת פירותיה בעין יפה.
מראות השקיעה הקסומה והמוזהבת על גגות ירושלים, הזכירו לנו למהר לתפילת מנחה. בתי הכנסת הרבים, ביישוב המעורב והחם, מעטרים כל פינה. התפללנו ב׳היכל סימה׳ המרשים. קהילת המתפללים טרחה להעניק לנו תחושה נעימה, שאנו רצויים ואהובים.
מספר תושבים הזמינו אותנו, בחום ובלבביות להתארח בביתם. התנצלנו על הביקור הקצר והבטחנו לשוב במהרה.
עם ישראל חי.
שבת שלום של רפואה לפצועים – יצחק שוורץ בן דבורה סלבי ואברהם, דוד קוסטינר בן זיוה והרב צבי, בתוך שאר פצועי ישראל. שבת של ניצחון לעם הנצח. שבת של חיים ארוכים לחיילים ולכוחות הביטחון. שבת של חיסול מחבלי הצפון ומחבלי החמאס. שבת של שחרור החטופים, בעוז ובגבורה. ■
לתגובות: manager@pisrael.com
