כולנו מכירים את התופעה שנקראת זאב זאב – תופעה שבה אדם מרבה בהתרעות שווא ולכן חדלים מלהאמין לו. בדרך כלל ההתרעות השגויות ניתנות בזדון מתוך רצון להשתעשע – בסביבות גיל 18 למדתי לקח חשוב שכמעט ועלה לי ולעוד אנשים בחיים, בגלל שהדרך שלי להתקבל בחברה הייתה קצת דרך ליצנות, וגם שימוש לפעמים בהתרעות שווא כדי להצחיק את החבר׳ה.
התופעה נקראת כך בעקבות המשל של הרועה המשועמם שנכנס ליער וקורא לעזרה מול הזאב התוקף את עדרו. כל אנשי הכפר מתחמשים ורצים לעזור לו, אך כאשר הם מגיעים למקום הרועה צוחק עליהם ואומר שסתם שיעמם לו. לאחר מספר ימים הרועה נכנס שנית ליער וקורא שוב לעזרה מפני הזאב, אנשי הכפר מתחמשים במהירות ורצים לעזרתו, ואילו הרועה לועג להם שוב. לאחר זמן מה הרועה נכנס ליער ואכן נתקל בזאב. הרועה מתחיל לצעוק לעזרה, אך הפעם האנשים לא מתייחסים אליו, והזאב טורף את הצאן. המשל מלמד שאל לנו להגיד לאנשים שאנחנו בסכנה אלא אם זה באמת כך. אחרת, כאשר באמת נהיה בסכנה – אף אחד לא יאמין לנו.
אני משתף אתכם בסיפור כזה שכמעט כזה שכמעט נגמר באסון ומציע לכל אלו שמשתמשים בסגנון הזה להיות זהירים, כי זה לעיתים יכול להיות מסוכן.
הסיפור שלי התרחש בקיץ שנת 1987. בתקופה זו ריכזנו מחנה קיץ של תנועת ׳בני עקיבא׳ ביער עופר כמה עשרות בנים ובנות, היינו אז בני 18. באחד הלילות יצאנו קבוצה של חברים לעשות קומזיץ בחוף ׳הבונים׳. במהלך הקומזיץ זוג מתוק שהיו כבר חברים לא מעט זמן, ניגשו לכיוון הים ואנחנו המשכנו לדבר, לשיר ולצחוק מסביב למדורה. בשלב מסוים אמרתי לשאר החבר׳ה שנראה לי שעבר כבר יותר מידי זמן מאז שהזוג הלך. החבר׳ה אמרו לי: ״עזוב אותם הכול בסדר״. על אף דברי ההרגעה של חבריי חשתי בחוסר שקט, קמתי ממקומי וביקשתי מאחד מחבריי שיבוא איתי לבדוק מה קורה איתם.
ניגשנו יחד לכיוון החוף. הים היה סוער מאוד. ראינו את הסנדלים שלהם מונחים על חוף הים, אך את הזוג לא ראינו. לא יודע מנין היה לנו את האומץ, אך החלטנו להיכנס למים ולחפשם. קפצנו למים והתחלנו לשחות בים הסוער. שחינו ובשלב מסוים מבעד למעטה החשכה, ראינו אותם צפים באפיסת כוחות במרחק רב מהחוף, כשהם ממש מתקשים להחזיק את ראשם מעל המים, אפילו כוח לצעוק לא היה להם. התחלנו לשחות לכיוונם במהירות, כשתוך כדי שחייה אני צועק לכיוון החוף: ״הצילו״, ״הצילו״, ״הצילו״, על מנת שהחבורה היושבת בחוף תבין שאנחנו במצוקה.
הגענו אל הזוג, אני לקחתי את הבחור על גבי וחברי לקח את הבחורה, והתחלנו לשחות איתם בחזרה לכיוון החוף. השחייה הייתה קשה, היינו עייפים, ועתה היה משא כבד על גבנו. הים היה סוער מאוד ומלא בסלעים. הרגשתי איך לאט-לאט אני מאבד את כוחותיי ומתעייף. הייאוש התגנב לליבי ועימו המחשבה המפחידה שאולי לא אצליח להגיע אל החוף.
מה שהחזיק אותי ונתן לי את הכוח להמשיך הייתה המחשבה שחייו של הבחור תלויים בי.
בסופו של דבר אני זוכר שהגענו ממש סמוך לחוף והצלחתי לדחוף אותו מחוץ למים.
בכוחותיי האחרונים ניסיתי להתרומם, אך אז הגיע גל חזק ומשך אותי חזרה לים. חשתי שכוחותיי אזלו, אך למזלי החבר׳ה הגיעו לחוף ומשכו אותי החוצה. בדיעבד הסתבר לי כי בתחילה כאשר שמעו את קריאותיי לעזרה הם לא האמינו לי וחשבו שאני מתבדח, משום שלעיתים נהגתי לעשות מעשי קונדס. אחד מהחבר׳ה אמר: ״זה שוב אורי עם השטויות שלו״, אך למזלי בסופו של דבר חבר אחר שכנע את החבר׳ה שאולי בכל זאת קורה שם משהו לא טוב ואז הם קמו כדי לבדוק אם שלום לכולנו, הגיעו לחוף וראו אותנו מנסים בכוחותינו האחרונים להגיע לחוף יחד עם חברינו, ישר רצו במהירות לתוך המים והוציאו אותנו לחוף.
קשה היה לתאר את החוויה הזאת שמבחינתי האישית הייתה מעורבת מצד אחד בתחושה נפלאה שזכינו להציל חברים יקרים שזכו בהמשך להתחתן ולהקים משפחה לתפארת, אך מצד שני תחושה של: ״אורי הצחוקים שלך כמעט עלו לך בחיים״.
״ר׳ שמעון אומר: כך עונשו של בדאי, שאפילו דובר אמת – אין שומעין לו. שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן בתחלה, האמין להם, שנאמר: ״וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים״ (בראשית, ל״ז, ל״א), וכתיב ״וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי״ (בראשית, ל״ז, ל״ג). אבל באחרונה, אף על פי שדברו אמת לפניו, לא האמין להם שנאמר: ״וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם״ (בראשית, מ״ה, כ״ו)״. – אבות דרבי נתן, פרק ל, פסקה ד.
