הייתי ילד קטן מתוך עשרה ילדים, אני זוכר ארוחות שבת עם אחיי ואחיותיי הנשואים. כל פעם שהיה מתחיל איזה ריב בין בני הזוג, שלפעמים כמו בהרבה בתים היה נגמר בפיצוץ, אבי היה מסתכל על אימי ואומר לה: “יפה לכי אליהם ועשי שלום בית, גירושין זה מדבק”. ובאמת, אמי הייתה קופצת לבני הזוג ומשתדלת לפשר ביניהם. אני שואל את עצמי מדי פעם, האם אנחנו עושים מספיק בביתנו, במשפחתנו ובסביבתנו לצמצם את כמות הגירושין?
מובן שכמה מהקוראים יגידו לי שלפעמים גירושין זו האופציה הטובה ביותר. זה נכון, אבל רק לפעמים, בחלק גדול מהמקרים, באמצעות עבודה נכונה ועקבית על הזוגיות ניתן למנוע את הגירושין.
לפני כמה שנים פנה אלי מכר וסיפר לי שהוא ואשתו נמצאים בכיוון מאוד לא טוב בנישואין שלהם, ויש מצב שייפרדו (יש להם שלושה ילדים). אמרתי לו שאני מוכן לפגוש אותם בכל שעה ובכל מקום כדי לנסות לעזור. באחד הערבים הגעתי לביתם בשעה 23:00 והוא כבר עשה לי הכנה כשליווה אותי מהרכב. הוא סיפר כמה אשתו בעייתית וחשוב שאני יעשה כך וכך כדי להצדיק אותו.
כשנכנסתי לבית הוא ביקש שאשב באמצע השולחן, היא מימיני והוא משמאלי. ושהוא יגיד מה מפריע לו אצלה והיא תגיד מה מפריע לה אצלו. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה מהבית והוא שאל אותי: “מה קרה?”
עניתי לו שאם הגעתי בשעה כזאת כדי לעזור להם, אני קובע את כללי השיחה ואף אחד לא יגיד לי מה לשאול ומה לא לשאול. ואז חזרתי וביקשתי שכל אחד בתורו יספר לי כמה דברים שהוא אוהב בבן/ת הזוג שלו. למרות הדברים היפים שנאמרו, הוא מדי פעם סינן דברים קשים נגד אשתו. בלב כל הזמן ביקשתי מבורא עולם שייתן לי את השכל ובעיקר את הדעת להגיד את הדברים הנכונים.
שאלתי אותם לפני כמה זמן הם נישאו והם ענו שלפני שמונה שנים. ביקשתי שיביאו את אלבום הנישואין שלהם, התחלתי לעיין בו ובתמונה השלישית באלבום ראיתי אותם מסתכלים אחד על השני במבט מלא אהבה כשדמעות מבצבצות בעיניהם. אמרתי, “ואוו תיראו כמה אהבה יש בתמונה הזאת”.
שניהם התחילו לבכות והוא אמר “בחיים לא ראיתי את התמונה הזאת”.
מאז אני בקשר איתו אחת לתקופה, וניתן לומר שעל אף העליות והירידות כמו אצל כל בני זוג, בסה”כ המגמה הכללית חיובית וטובה והם ממש גילו את האהבה ביניהם מחדש. אני הקטן בכוחותיי הדלים הרגשתי כמה חשוב, ונכון להתאמץ כדי שהמשפחה הזאת לא תתפרק לגורמים.
נראה שרוב הזוגות התחתנו מתוך אהבה ובחלק גדול מהמקרים לא מספיק תיחזקו את האהבה הזאת והתעוררו לאחר כמה שנים לנתק, שלעיתים כבר לא היה ניתן לאחות אותו.
חשוב לציין, שבנושא הזה של העבודה על הזוגיות, אין הנחות לאף אחד, כולנו, אבל כולנו, צריכים לעבוד קשה מאוד כדי לשמר את הזוגיות שלנו.
אספר שני סיפורי זוגיות של זוגות מקסימים שחיו ביננו…
לפני כמה שנים אשתי, כנה, ואני קפצנו לנחם את שכנתנו, שישבה שבעה על אביה, ששימש כרב בקהילה בדרום הארץ. לא אשכח את אביה מגיע אלינו לראש צורים, ונכדיו היו מובילים אותו באהבה ובכבוד ראויים להערכה מהבית לבית הכנסת (מכיוון שהיה עיוור). כשהיינו לוחצים את ידו הוא היה שואל “מי לוחץ את ידי?”, ולאחר שהיה שומע את השם, היה לוחץ את היד בשמחה ובאהבה גדולה, שואל את האדם לשלומו ולשלום משפחתו בחביבות רבה.
כשהגענו לאוהל של השבעה התיישבנו ליד שכנתנו ושאלתי אותה: “לפני כמה שנים התעוור אביך?” והיא ענתה לי: “לפני שתיים עשרה שנים- כשהבנים שלי, התאומים, היו בני שנתיים”. המשכתי ושאלתי: “אבא שלך היה איש גדול ויקר, רב קהילה גדולה, הוא היה גם תלמיד חכם גדול שהעביר הרבה מאוד שיעורים לאנשי קהילתו. איך הוא יכול היה ללמוד מהספרים כדי להכין את השיעורים שהעביר, הרי הוא לא ראה?”
והיא ענתה לי: “שאלה טובה, תיגש לאמא שלי והיא תיתן לך תשובה”.
ניגשתי לאמא שלה ושאלתי אותה את אותה השאלה.
היא ענתה לי תשובה מדהימה ומרגשת: “מכיוון שראיתי את אהבתו הגדולה לתורה וראיתי כמה כאב לו שהוא התעוור ולא יוכל לעיין בספרים הקדושים, אז אני הייתי יושבת ומקליטה את ספרי הלימוד כולל כל המפרשים, ומשמיעה לו לפי בקשתו איזה ספר ואיזה מפרש שרצה לשמוע”.
ואסיים בסיפור על הורי היקרים: שלושה שבועות לפני שאבי נפטר, חל יום הנישואין השישים שלהם. אבי שכב בביתו כשהוא מחובר לצינורות, חלש וכואב. אמי היתה באותה עת מאושפזת בבית-החולים לטיפולים בעקבות מחלת הסרטן שבה לקתה. למרות המאמץ הרב הנדרש ממנו, התעקש אבא לנסוע לבית-החולים, לבקר אותה ולחגוג איתה את שישים שנות נישואיהם.
נתמך באחי, הוא נכנס לחדרה עם זר פרחים גדול, ובהתרגשות רבה העניק לאמי את הפרחים. כשחזר אבי הביתה, מותש מהשקעתו הרבה, הטריד משהו את מנוחתו. הוא ביקש מאחי להתקשר בדחיפות לאמי. ואז, כשדמעות זולגות מעיניו, אחז בידו באפרכסת הטלפון ואמר לה: “יפהל’ה, שכחתי לומר לך משהו כשנפגשנו: את יפה כל כך. יפה כמו ביום שהכרתי אותך”.
יהי זכרם של האנשים היקרים האלה ברוך, ושנזכה לאהוב ולהיות מסורים לאהבתנו עד מאה ועשרים.
