חומות של אמונה לא יפלו לעולם

בליל יום שני האחרון, נר שמיני של חנוכה, ניצחו אראלים את המצוקים והתבשרנו על פטירתו של זקן רבני הציונות הדתית, הרב חיים מאיר דרוקמן זצ״ל. הרב נדבק בנגיף הקורונה בפעם השנייה, מצבו הבריאותי לא היה טוב וכחודש לאחר שחגגו לו יום הולדת 90, הרב נלקח מאיתנו ושב לעולם שכולו טוב. למוחרת יום הפטירה, בעיצומו של ׳זאת חנוכה׳, רבבות מעם ישראל יצאו למרכז שפירא ללוות את הרב למנוחת עולמים. נכחו בה רבים מעם ישראל: תלמידים, בוגרים, חברי כנסת, רבנים ועוד. ההלוויה שודרה כמובן גם בכלי התקשורת השונים לטובת אלו שלא הגיעו.
הרב דרוקמן זצ״ל שימש במספר תפקידים ציבוריים חשובים, ביניהם – ראש ישיבת אור עציון, רב היישוב מרכז שפירא, נשיא איגוד ישיבות ההסדר, ויושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בעברו, בין היתר, כיהן כחבר כנסת ולאחר מכן כיהן כראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה. מי שהכיר את הרב ידע שמדובר באישיות רבת פעלים, מלאה באהבת ישראל, שכל כולה למען העם והמדינה.
וכדי להמחיש דבר זה סיפר הרב שמואל אליהו שפעם שאלו את הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "איך אפשר לאהוב את כל עם ישראל?", והרב ענה: "זה באמת קשה ולא פשוט. אבל אני מצאתי פתרון: אני אוהב את הרב דרוקמן והוא אוהב את כל ישראל".
״סימניות בכל ספר״
הרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקווה וראש ישיבת ׳עטרת נחמיה׳ בתל אביב, הוא אחד מהאנשים שהכירו את הרב ושראה מקרוב את גדולתו. הרב מיכה כיהן כר״מ בישיבת ההסדר אור עציון וזכה לעבוד עם הרב דרוקמן כתשע שנים. שוחחנו עם הרב הלוי כאשר היה בדרכו ללוויית הרב זצ״ל, והרב שיתף אותנו במעט מגדולת הרב רגע לפני שנפרד ממנו במסע הלוויה.
״הקשר שלי עם הרב דרוקמן החל עוד כשהייתי נער, לפני כ-45 שנים, בתל אביב״, משתף הרב מיכה. ״הרב דרוקמן היה מגיע לשלוחה של מכון מאיר בתל אביב להעביר שיעורים. היו מגיעים מספר לא קטן של נערים, ביניהם אני, ואפשר לומר בפה מלא שהרב עיצב את האישיות שלנו. הוא הפיח רוח של תורה ושל אמונה גדולה. אני זוכר שבשיעורים הרב היה עם הרבה מאוד ספרים, ועם סימניות בכל ספר. הוא היה קורא פסקאות מספרים שונים החל מהתנ״ך, דרך מדרשים וכלה בכל ספרי הרב (קוק) זצ״ל, מדייק במילים הכתובות. היה מדהים לראות תלמיד חכם שמוסר שיעורי תורה בכל רחבי הארץ ומפיץ את התורה הגואלת – תורת הרב צבי יהודה זצ״ל״.
כאמור, הרב מיכה הלוי היה ר״מ בישיבת אור עציון, בזמן שהרב דרוקמן היה במקביל גם ראש הישיבה וגם חבר כנסת: ״אפילו בימים עמוסים שהיו לרב מחוץ לישיבה, הוא לא ויתר והיה מגיע להעביר שיעורים רבים בשעות הלילה המאוחרות לכלל תלמידי הישיבה – החל משיעור א ועד שיעורי ח ובוגרי הישיבה שבאו לשיעור פעם בשבוע. לעניות דעתי הרב העביר עשרות שיעורים בשבוע על אף היותו עסוק בצורכי ציבור, ולכן הוא דמות מרכזית בלימוד התורה של התלמידים ולא רק בעיצוב אישיותם״.

ההסכמים הקואליציוניים הולכים ונסגרים, והממשלה צפויה לקום בעוד פחות משבועיים, בין אם המפלגות השונות הגיעו להסכמות, ובין אם לאו. בכל מקרה, אחת הנקודות השנויות במחלוקות שעליה עוד נשמע במהלך השנים הקרובות היא סעיף הנכד בחוק השבות.
"תוצאות הבחירות בישראל וחזרתן של מפלגות הימין להרכיב את הקואליציה מייצרות רחשים ורעשים בקרב יהדות התפוצות. תלוי כמובן באלו מדינות, למשל בקהילות הגדולות כמו צפון אמריקה או אנגליה – מנהיגי הקהילות הם בעלי עמדות ליברליות יותר מאשר בישראל, וזה מייצר מצד אחד חשש ומצד שני ציפייה ורצון ללמוד לאן תלך הממשלה הקרובה", כך מסביר במבט רחב עו"ד נריה מאיר, יו"ר המחלקה לתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, את העניין סביב סעיף הנכד שבימים אלה תופס חלק לא קטן בסדר היום הציבורי.
תחילה צריך להבין מהו סעיף הנכד – על פי סעיף 4א(א) לחוק השבות תש"י-1950, "הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות… מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". בעוד שעל פי ההלכה כדי להיחשב יהודי אדם צריך להיוולד לאם יהודייה או להתגייר, חוק השבות מקנה זכויות גם למי שאביו הוא יהודי, למי שסבו יהודי, ואפילו לבני זוגם. נתונים שפורסמו על ידי הכנסת רק לאחרונה, מגלים כי בשנת 2020 כ-72% מהעולים מכוח סעיף זה שנוסף לחוק בשנת 1970 – אינם יהודים.
ביהדות התפוצות מנסים להבין מה קורה
נריה אומר כי תפקידם במוסדות הלאומיים להתמקד בשני כיוונים. "בצד הפנימי, חשוב שהממשלה שלנו, המפלגה שלי – הליכוד, תאייש גם את משרד התפוצות. לעבוד יותר על חיזוק הקשרים עם יהדות התפוצות ולהיות בקשר מתמיד. אבל, אנחנו אומרים את זה גם החוצה – התפקיד שלנו במוסדות הלאומיים להגיד ליהדות התפוצות: "הדעות בישראל יכולות להתחלף, גם הממשלות – אבל חשוב מאוד שהקשר לישראל ולציונות יהיה מעל השאלה מי מכהן ובאיזה תפקיד׳.
לגבי חוק השבות – אין ספק שאם ממשלת בנט-לפיד הייתה עושה את זה לפני חצי שנה-שנה זה היה עובר קל יותר מהבחינה הזאת. המציאות היא שהחוק עולה ומתפרסם עכשיו, יחד עם הדרישות של המפלגות הדתיות והחרדיות, ולא מהצד של הליכוד – אז מבחינת האווירה זה מייצר ביהדות התפוצות שאלות בניסיון להבין מה קורה".
לא בטוח שהנושא הזה הטריד פחות את ממשלת בנט-לפיד, אלא שמבחינתם עדיף היה לא לגעת בו כי המפלגות שהרכיבו את הממשלה לא הסכימו בנושא הזה. דווקא עכשיו בקואליציה החדשה יכולה להיות לכאורה הסכמה רחבה יותר.
"צריך להגיד ביושר שזה לא עלה ב-30 השנים האחרונות. קרו פה שני דברים: קודם כול, הקואליציה החדשה הומוגנית, דתית ושמרנית יותר. אז בין המרכיבים שלה יש הסכמה רחבה יותר בנושא הזה וזהות משותפת, למעט חלקים מסוימים בליכוד, כאשר חלק מאותם חלקים הוא ראש הממשלה".
"מה שקרה פה בעצם ב-20 השנים האחרונות זה שאנחנו רואים ש-70% מהעולים שמגיעים מחבר העמים, שזה המרכיב המשמעותי בעלייה לישראל – לא יהודים לפי ההלכה".
אין מדובר רק בנוגע ליהודים שלא על פי ההלכה, ועל כך מרחיב נריה: "קו ההגנה נפרץ. גם היום לפי הזרמים הליברליים ביותר שאנחנו בקשר איתם, התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית בארצות הברית, על פי העקרונות שלהן מי שהוא דור ראשון ושני נחשב ליהודי. זאת אומרת, גם מי שנשואים ליהודים יכולים להגיע לישראל על פי חוק השבות, כך לפי אותן תנועות. בנוסף לכך, גם אם אתה בן לאב או לאם יהודייה, שזה כמובן רחב יותר מהתפיסה האורתודוכסית, גם אצלם יהודי לא נחשב מי שהוא נכד לסבא יהודי. וכאן מדינת ישראל מכוח חוק השבות והתיקון שנעשה, ובעיקר מכוח המציאות של 20 השנים האחרונות, בעצם מעלה לפה הרבה מאוד אנשים ונותנת להם זכויות מלאות של עולים, למרות שהם במעגל הרבה יותר רחוק מאשר כל הזרמים הכי ליברליים שקיימים בעם היהודי".

"הם מגיעים כטרמפיסטים"

בסוף השבוע שעבר פורסם על ידי עיתונאי ynet, קובי נחשוני, כי בליכוד פועלים לפשרה בנושא חוק השבות. מאיר: "ההצעה שלנו הייתה להתיישר לקו ההגנה הכי שמאלי. בסעיף הנכד צריך לייצר תיקונים, לבטל אותו בצורה מעודנת יותר".

"מצד אחד מי שדואג לזהות היהודית של המדינה לא יכול להשאיר את המצב כפי שהוא. אנחנו מביאים הרבה מאוד אנשים שאין להם שום קשר לזהות הציונית ובוודאי שלא לזהות היהודית, ההלכתית. הם מגיעים כטרמפיסטים, לוקחים זכויות עולים, סל קליטה, ואז עוברים למדינות אחרות או נשארים פה בישראל. לכן את המציאות הזאת צריך לשנות. מצד שני אנחנו כן קשובים לדאגה שנשמעת בקרב ארגונים מקהילות יהודיות ברחבי העולם, כאילו יש פה הורדת מסך". 

לכן, ההצעה של עו"ד נריה מאיר מבקשת לאפשר לאותו נכד מהמעגל שלישי, להגיע לישראל כתושב ולא כעולה. "המשמעות של ההצעה הזאת היא שהוא יכול לחיות כאן בישראל, ומנגד הוא לא זכאי להטבות עלִייה. זה משמעותי, כי לכל אדם זו הוצאה של עשרות אלפי שקלים, ולמשפחה זה יכול להגיע גם ל-80-90 אלף שקלים. בנוסף הוא לא יכול להצביע בבחירות – כמו שמופיע בחוק בהבדל שבין תושב לבין עולה. זה אמור לצמצם את הבעיה, זה לא יסגור אותה הרמטית, לא יעצור אותה בבת אחת, אבל זאת פשרה שבעצם נותנת מקום לכל הקולות". 

"יחד עם זה", ממשיך ומסביר עו"ד מאיר, "אנחנו חושבים שמי שיגיע לפה ויראה מחויבות וירצה להתגייר בבוא היום, אז צריך להקל עליו בגיור כמה שאפשר, בגבולות ההלכה כמובן. ולאפשר לו אחרי כמה שנים שהוא תושב ורוצה להיות חלק מעם ישראל ולהתגייר – אז לקבל הטבות של עולה". 

מה בעצם מפריע כל כך ליהדות התפוצות בסעיף הנכד? אם ההתבוללות לא מטרידה, למה סעיף הנכד הוביל אותם להזדעק?

"אני אוסיף על השאלה שלך – מי שמשמיע על זה את קול הזעקה לכאורה זו יהדות ארצות הברית שזה לא רלוונטי אליה. אין נכד של יהודי ארצות הברית שרוצה לעלות לישראל, רק 5%, זה משפיע בעיקר על מי שמגיע מחבר העמים". 

כי טוב להם שם ב׳סיר הבשר׳?

"אני רוצה ללמד זכות על הנקודה הזאת. הסיבה שסעיף הנכד מפריע ליהדות הברית למרות שזה נוגע בה פחות, היא משני חששות מרכזיים: אחד, שקשור גם לחשש פנימי פה בארץ – חוק השבות היה בטאבו עד עכשיו, לא נגעו בו כי שאלת ׳מיהו יהודי׳ היא השאלה הכי נפיצה פה והיא נוגעת בנימים הכי רגישים של החברה הישראלית ובקשר שלנו עם יהדות התפוצות. החשש שלהם הוא שברגע שיגעו בדבר הזה הוא ייפתח ויגיע לתיקון. למשל, השוואה של חוק השבות לפי ההלכה שאומרת שזכאי לעלות לישראל רק מי שאימו יהודייה. נניח שזה החשש שלהם – זה ממש מייצר עליהם כליה, הם לא נמצאים במקום הזה ולכן זה משמעותי עבור הרפורמים והקונסרבטיביים".

"דבר שני, הם אומרים, ׳אנחנו רואים את זה הצעד הזה כחלק ממהלך שבו אתם מצרים את רגלינו׳, כי גם סוגית הגיור קשורה לחוק השבות. מבחינתם האש מתקרבת לתפיסות העולם שלהם, ולכן הם מבקשים שלא לגעת בחוק. יש הרבה חששות. העניין הוא שעד שמוקמת ממשלה יש הרבה דעות באוויר. מבחוץ נראה שהכול יתקיים, בדינמיקה הפנימית אנחנו יודעים שלא כל סעיף שמדברים עליו בחדשות במסגרת ההסכמים הקואליציוניים יקרה גם בפועל".

בהילולת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון שהתקיימה אור לי"ח באייר ה'תשפ"א, קיפחו את חייהם 45 בני אדם ונפצעו יותר מ-150 אחרים. האירוע הקשה הפך לאסון האזרחי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז נוסדה. כחודשיים לאחר מכן הכריזה ממשלת ישראל ה-36 על הקמת ועדת נאור – ועדת חקירה ממלכתית לחקירת האסון.
אסון מירון התרחש בשל ליקויי בטיחות של שנים, בשל הזנחה של תשתיות ובשל לחצים פוליטיים כאלה ואחרים, אבל לא רק ועל כך בכתבה שלפניכם. לפני מספר ימים חשף בחדשות הערב עיתונאי כאן 11, משה שטיינמץ, הקלטות מהאירוע עצמו, ובהן נשמעים שוטרים בשטח שזיהו את העומס הרב ובמשך חצי שעה ביקשו תגבורת מספר רב של פעמים, אולם, לא קיבלו מענה. מההקלטות עולה כי להתנהלות המשטרה באותן דקות היה חלק מסוים באסון ובממדיו.
נחום (28) מגיע למירון בכל שנה ושנה, וכך הוא נוהג עוד בטרם הגיע לגיל מצוות. שוחחנו איתו השבוע ודיברנו על שהתרחש שם באותו לילה נוראי. כפי שתקראו בהמשך, ההקלטות החדשות לא הפתיעו את נחום שהיה עד לאירועים ואף ראה את אותם השוטרים שנשמעו בההקלטות.
כשאתה הגעת למירון שמת לב למשהו חריג?
״היה מלא ומפוצץ כמו בכל שנה. הדבר היחיד שהיה שונה זה שההדלקות מתבצעות בדרך כלל במוצאי ל״ג בעומר, אבל באותה השנה בגלל שבת הקדימו לחמישי בערב. יכול להיות שבגלל זה היה ציבור קצת יותר גדול במירון״.

אמנון ודניאלה וייס הם זוג מוכר – בשומרון בפרט וברחבי ההתיישבות ביהודה ושומרון בכלל. הוא היה מזכיר גוש אמונים, היא הייתה ראש מועצת היישוב קדומים וכיום משמשת כיו״ר תנועת ‘נחלה׳ להתיישבות. אך לא רבים היודעים כי אמנון הוא אלוף עולם בהטלת כידון ובהדיפת כדור ברזל במסגרת אולימפיאדת הנכים, וכי זכה במדליות גם בזריקת דיסקוס ובכדורסל.
אמנון, הנושק לגיל 80, מגדיר את עצמו כ׳פנסיונר תיאורטי׳. בפועל הוא ממשיך לנהל את עסקיו ולסייע לרעייתו דניאלה בתפקידה כיו״ר תנועת נחלה להתיישבות. כיום נעזר אמנון בכיסא גלגלים ממונע, אולם הוא נולד כתינוק בריא ורגיל, עד שמגפת הפוליו פגעה בו.
השבוע ציינו ברחבי העולם את היום הבינלאומי לזכויות אנשים בעלי מוגבלות, שמוקדש לקידום ההבנה כלפי בעלי מוגבלויות ולעידוד התמיכה בזכויותיהם. בין היתר עוסק היום בהגברת המודעות להעסקת בעלי מוגבלויות והכללתם בכל תחומי החברה. לרגל התאריך המיוחד בחרנו לראיין את אמנון ודניאלה וייס על החיים לצד הנכות, תחרויות הספורט, יישוב הארץ וכל מה שביניהם.
ילדות בצל הפוליו
אמנון נולד בשנת 1943 ברמת גן, ונפגע ממגפת הפוליו כשהיה בן שלוש בלבד. ״חטפתי שיתוק ברגל וחצי״, הוא מתאר, ״רגל ימין עם 100 אחוזי נכות, ורגל שמאל עם נכות חלקית. אתה חי עם זה כל הזמן, אתה לא יודע איך ההרגשה בלי הנכות. בשלב ההוא עוד הלכתי רגיל – עם מכשיר מיוחד״.
מחלת הפוליו, המוכרת בשם ‘שיתוק ילדים׳, היא מחלה של מערכת העצבים הגורמת לחולשה ולשיתוק במערכת השרירים. רק באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת נמצא החיסון למחלה, אולם עד אז נפגעו ילדים רבים. אמנון, כאמור, הוא אחד מהם.
כיום סובל אמנון מתופעה פחות ידועה בשם ‘פוסט פוליו׳, הגורמת לחולשה גם בכתפיים ובידיים, ונאלץ להתנייד בכיסא גלגלים. ״זו תופעה שלא כל כך מכירים. בשנות ה-50 כבר נמצא החיסון למחלה, וכיוון שהיא הודברה המחקר סביבה והטיפול בה נזנחו. זה לא מעניין כבר. אני ובני גילי היינו הנפגעים האחרונים מהמחלה, וכיום רבים מאיתנו מתמודדים עם פוסט פוליו. אחרי עשרות שנים המחלה ממשיכה להשפיע״.