לאחר הנס הגדול שארע ליהודים, אסתר עצמה נותרת במצב טרגי אישי, כאסירה לעולם בארמון מלכות פרס. עבורה, תקופת המגילה היא תקופת הסתר פנים קשה. בסיום המגילה נאמר: "ותכתוב אסתר המלכה… לקיים את ימי הפורים האלה …וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם". זו הכותרת שאסתר מעניקה למגילה, זו החוויה. ברוח זו, הזמן המתאים ביותר לקריאת המגילה הוא הלילה הקודר. וכך "אמר ר' יהושע בן לוי, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום. שנא' 'אל-הי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי'" (מגילה ד). את חובת הכפילות בקריאת המגילה לומד ריב"ל דווקא מפסוק על תפילות שלא נענו. הוא תופס את קריאת המגילה כחוויה של תפילה שלא נענית, ויש צורך לשוב ולהתפלל. אם נביט לתקופת המגילה נבין מדוע רואה בה ריב"ל תפילה לישועה. גם לאחר הישועה והניצחון נותרנו בגלות רחוקים מארצנו, נתונים בידי רודנים מושחתים, ללא בית מקדש, ללא נבואה, ללא התגלות ברורה של ה' אלינו. לא נותר לו אלא למנף אנרגיה טעונה זו, לתפילה עוצמתית לה'. אכן, לפעמים מרגישים אנו שהבחירה שבפנינו אינה בין אור לחושך. אין לנו אלא ללכת אחרי ה' אל הלא נודע. לקבל חיזוק מה' מתוך אמונה שלימה ואמון, למרות כל הקשיים.
לאותה מציאות המערבת אור וחושך, יש גם פנים שונות – פנים אופטימיות. לאחר הפחד הגדול מאיום ההשמדה ע"י הפורים של המן הגיעה הישועה, הניצחון. וכפי ששלח מרדכי ספרים "לקיים עליהם להיות עושים… כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם, והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה". המבט שמנחיל לנו מרדכי על המגילה, רואה באירועי אותם ימים כ'סיבה למסיבה'. ממבט זה, הכי מתאים לקרוא את המגילה באור היום. כשנדרש ר' חלבו לתת טעם לקריאת המגילה בלילה ולשנותה ביום, הוא נימק זאת מהפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוקי לעולם אודך". עבורו, קריאת המגילה כמוה כהלל וכזמרה. הודאה על הישועה מהאיום הנורא, הארת פנים גדולה של ה' אלינו. עצם הצלתנו והישרדותנו בגלות, זהו פלא שראוי להודות לה' עליו ואף לשתות ולשמוח.
אף הרב סולובייצ'יק עמד על שניות זו: "שני האמוראים מטים אוזן לצלילי המגילה. ריב"ל שומע ממנה זעקה מעמק הבכא. ואילו ר' חלבו שומע ממנה צלילי גאולה. ואכן שני היסודות הללו מיוצגים במגילה: זעקה של אומה מתוך חשכת יסורים, והלל לה' על פורקן עמו". בעוד שלריב"ל עיקר קריאת המגילה הוא בלילה, דומה כי עבור ר' חלבו עיקר המצווה הוא ביום. גם מדברי רבא ניכר שעיקר השמחה שייכת לאור היום: "אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא? ימי משתה ושמחה כתיב".
בפורים, אור וחושך משמשים בערבוביא, והיין עוזר לנו לטשטש בין הקטבים עד דלא ידע. יש אדם השקוע במימד החושך ופורץ בתפילה לה', ולעומתו לאדם אחר האור זורח והוא פוצח בהלל וריקוד. ה' נמצא אתנו בכל המצבים האלה. ההלכה מכריעה שקוראים את המגילה בלילה –כתפילה, וחוזרים ושונים ביום – כהודאה והלל.
בפורים, אנו שומעים את ההתגלות האלוקית שמופיעה גם בארור המן וגם בברוך מרדכי, אנחנו מצויים בעמדה של שלווה והיפתחות לכל תופעה שהיא, מתוך אמון שהקב"ה מתגלה בכל מצב, גם כשאין לנו בהירות גמורה לגבי משמעות הדברים
