המערכת הפוליטית מתחמקת כבר שנה ורבע מלדון בשאלת היום שאחרי, ולא בכדי. זהו תפוח אדמה לוהט.
אבל תפוח האדמה הזה מממשיך ללהוט גם מתחת לפני השטח. אם נעיין בעמדות הציבור בעניין החטופים נמצא שגם אם הדברים לעולם לא יאמרו במפורש, דעתו של כל אדם על החטופים נובעת לא מדעתו על החטופים אלא מדעתו על שאלת היום שאחרי.
מי שמאז ומעולם חלומו המשיחי המתוק היה נסיגה מעזה ומרעיון ארץ ישראל בכללותו, מי שחלם בימים ובלילות על גדר גבוהה שחוצצת בינינו לבין הערבים ולבין הרצועה, גם דעתו על החטופים תהיה בהתאם. מי שחלם מאז ומעולם על חזון נתינת עזה לשלטון ערבי, בה יגור לעולם זאב עם זאב ויחד הם יגדלו שיניים, גם דעתו על החטופים תהיה בהתאם. ומנגד: מי שמאז ומעולם חלם על גאולת עם ישראל וארץ ישראל – גם דעתו על המו"מ תהיה בהתאם.
הדבר נכון לגבי לפחות 95% מהאנשים. הייתי אף מעז ואומר 98%. וכל זה למרות שרובם הגדול מעולם לא התייחס במפורש לשאלת היום שאחרי. כל אחד מאלה, דעתו על החטופים נגזרת מהשאלה איך הוא רואה את הרצועה ביום שאחרי.
זאת המציאות.
מטה החטופים נלחם כבר שנה ורבע על עיסקה. חוץ מזה, המטה מאויש ברובו באנשים שנסיגת ישראל מרצועת עזה והותרתה מאחורי חומות היא חזון אחרית הימים שלהם. מקרי? קשה להאמין.
מנגד עומדים אנשים שרוצים לכבוש את הרצועה, לגרש ממנה את המתנחלים הערבים שהתנחלו בה בשם מוחמד, ולהחזיר אותה לעם ישראל. מקרי? אשרי המאמין.
למה האדם לא יכול להתבונן במקביל בשתי שאלות שונות? זאת שאלה טובה מאד על טבע האדם.
נתניהו נוסע עכשו כדי לדון ספציפית על החטופים. ואני באמת לא יודע מה דעתו על שאלת היום שאחרי. הוא לא רוצה לפתוח את הנושא. אבל לא נוכל לנצח לברוח מהשאלה הזאת. השאלה הזאת תלוה אותנו עוד שנים ארוכות. ולמעשה גם היא נגזרת משאלה הרבה יותר גדולה: מי אנחנו? למה הקמנו כאן מדינה? לאן פניה של המדינה ומה החזון שלנו. לא נוכל לברוח לנצח מהשאלה הזאת. הגיע הזמן להניח אותה על השלחן. ■
