חיים ומוות ביד הלשון

אומרים שאתה הכי מכאיב למי שאתה הכי אוהב, וגם הכי נפגע ממנו. את יהונתן גפן באמת אהבתי, ואת היצירה שלו תמיד אוהב, אבל ביום פטירתו התנהגתי כמו שמעולם לא התנהגתי. וכתבתי כמו שמעולם לא כתבתי.
מעולם לא כתבתי ביום פטירתו של אדם משהו שעשוי או עלול להיות פוגעני, עשרים שנה של כתיבה ספונטנית אמוציונלית ברשתות החברתיות והמנהג היהודי הזה שאימצתי לעצמי נשמר. בשנים האלו הלכו לעולמם יריבים פוליטיים מרים ואנשים שהתבטאו פוליטית בסגנון של יהונתן גפן, ומעולם לא חרגתי ממנהגי.
אז מה קרה ביום פטירתו הפתאומית של המשורר? כמו תמיד, כמה דברים. אבל מעל כולם וכמו שאנחנו חווים לא מעט לאחרונה – צץ לו קמפיין. ״למה נתניהו לא מספיד את יהונתן גפן?״ או ״איך יכול להיות שעברו ארבע שעות ונתניהו לא התפנה להספיד?״. ואז נזכרתי במשורר הנערץ עלי, בקטע שבו ישב עם גורי אלפי, חייך למצלמה ואמר ״ביבי נתניהו, האח הלא נכון שנשאר בחיים״. אלפי שמע ופרץ בצחוק אדיר.
אז כמה שעות אחרי פטירת היהודי האהוב עלי בתחום הכתיבה לילדים כתבתי את זה: ״אל תחכו להספד של נתניהו על יהונתן גפן ז״ל, בעיני הוא לא צריך להגיע. אף פעם. גפן ידע להתנצל על השוואה שעשה בין עאהד תמימי לאנה פרנק, אבל לא ידע להתנצל על האמירה של גפן שהאח הלא נכון נהרג. אמירה שפלה כזו מתהומות הנפש והשנאה – אף אדם לא צריך להחליק. שלא נדע עוד צער ואמירות כאלו״.
להגיד לכם שהרגשתי בנוח לכתוב על ענק תרבות שכזה, עוד בטרם נערכה הלווייתו, את הדברים האלו? לא. התגובות האלימות לא איחרו לבוא כמו שאתם מתארים לעצמיכם, הקללות והגידופים – לכתוב נגד האדמו״ר החילוני ביום פטירתו ועוד מסיבה הקשורה לביבי?
חייב לומר שזה לא היה פשוט לחרוג מהכלל שאימצתי, אבל החלטתי שעל הדבר הזה אני נלחם: אדם לא יאחל מוות לאדם אחר, לא יעשה שימוש בשכול של אח צעיר, יעשה מזה הון תרבותי בשביל מחיאות כפיים – ואני אשכח את זה.
אז חיזקתי בעוד ציוץ: ״אני אפילו אחדד: לאף אדם אין זכות להגיד על אדם אחר ׳האח הלא נכון נהרג׳. זה לא קשור לביבי, זו אנושיות בסיסית. זה להכתים באמירה הקשה ביותר אדם אחר. להסתובב אח״כ עם חיוך ולא להתחרט ולהתנצל זה רק מעצים את העניין. מי שזוכר כזו אמירה של ׳ענק תרבות׳ כלפי אדם אחר מוזמן למצוא לי. לא תמצאו״.
התגובות האלימות המשיכו. כאן כבר חרג עבדכם הנאמן מבחינתם מציוץ אחד נגטיבי באוויר, יש כבר שניים שמכתימים את היום הקדוש ומעכירים את האווירה. אבל לי היה חשוב לחדד. אז הוספתי אחרי כמה שעות עוד ציוץ: ״יהונתן גפן ריגש בכבש ה-16, אבל קרא לליכודניקים ׳קופים, וסליחה אם פגעתי בקופים׳. גרם לי לבכות כל שנה ב׳הנסיך הקטן מפלוגה ב׳ אבל אז להגיד על אח קטן שכול האח הלא נכון נהרג. גפן היה פריבילג שאמר מה שבא לו, גם לנו מותר. שבר שיאים של רגש ושיאים של גועל נפש. החיים מורכבים. יהי זכרו ברוך״.
חדי העין שביניכם כבר יכולים לזהות יום לא קל שעברתי גם מבחינת היחסים שלי עם המנוח, יממה שלמה של השמעות ודוגמאות מהיצירה הנפלאה שיצר הפכו לי את הבטן. האם שברתי את המסורת מול היוצר שאני כל כך אוהב? מול מי שמגיע לו ביום שכזה שיחכו גם עם האמירות הבזויות ביותר שאמר? כמות הפעמים שהמחשבות הטורדניות עברו לי בראש דומה לכמות הדקות שעברתי בשמיעה של ״יהונתן סע הביתה״, ״הנסיך הקטן״ ויצירות מ״הכבש השישה עשר״.
אז מה בכל זאת גרם לי לנהל דיאלוג לא נעים עם יהונתן ביום הזה ולהשניא לא מעט אנשים? הרצון שהתופעה הזו תיפסק. שביום שאדם נפטר, באמצעות ההתבטאויות שלו נייצר מציאות אחרת של שיח סביב נפטרים אחרים. בלי נדר לא אפר שוב את ההתחייבות הזו לא לכתוב על המת ביום מותו.
במקרה החריג של גפן היתה חשיבות לנושא, לאף אדם אין זכות להגיד לאח שכול שהוא היה מעדיף שימות במקום אחיו, וזה לא משנה כמה הוא ידע לכתוב על כבשים.
יהונתן גפן, יהי זכרו ברוך.