01
שאלה שאני שואל את עצמי לא מעט ולא רק לפני פסח: מהי חירות? מכיוון שאף אחד מאיתנו לא נמצא בבית הסוהר או באיזה שהוא מקום שהוא מרגיש בו כלוא מבחינה פיזית, אז מהי חירות בזמננו?
אני חושב שזה קשור ליציאת מצרים. כתוב שחמושים יצאו בני ישראל ממצרים. רש״י במקום כותב שחמושים הכוונה לחמישית, כלומר 20% מעם ישראל יצאו ממצרים. השאר נשארו תקועים בשעבוד. אז מהי חירות? חירות זוהי חירות מחשבתית שמקרינה כמובן גם על החירות הפיזית.
מכיוון שהייתי שנים רבות בצבא, אשתף אתכם בשני סיפורים שמבחינתי מחדדים את נקודת החירות המחשבתית, במיוחד במערכת שהיא מאוד מאוד היררכית וברורה.
בתקופה של הסכמי אוסלו הייתי סגן מפקד גדוד חי״ר במילואים, בחטיבה שהייתה בין חטיבות החי״ר המובילות בצה״ל. בחלק גדול מהצבא באותה תקופה הייתה תחושה של הנה הגענו ל-״וגר זאב עם כבש״ ועוד מעט ונגיע ל-״וכתתו חרבותם לאתים״. מפקד החטיבה שלנו, שהיה בעל מחשבה חירותית, אמר ״אני לא רץ עם הזרם ואני חושב שכדאי שנתארגן ליום שאחרי, כשהכול יתפוצץ״. כולם הסתכלו עליו כאילו הוא נפל מהירח, בעיקר המפקדים שמעליו אבל גם מפקדים שמתחתיו. הוא התחיל לאמן את החטיבה במקצועיות ובמכוונות מטרה, שהייתה רשומה בתוכניות האופרטיביות שלנו, והיא כיבוש העיר רמאללה. רבים כבר הסתכלו על התוכנית הזאת כתוכנית לא רלוונטית.
האימונים של הגדודים היו מכווני שטח בנוי, באחד האימונים שלנו הוא ביקש ממח״ט מילואים אחר את שבוע האימונים שלו בשטח בנוי, מכיוון שמפקד החטיבה המקביל אליו באותה חטיבה טען שהאימון הזה פחות רלוונטי, וכך התאמנו שבועיים בשטח בנוי. הוא לקח אותנו, המפקדים, לתצפיות על העיר רמאללה ואף נסענו בסיורים המשותפים של לוחמי מג״ב ושוטרי הרשות הפלשתינית. במהלך הסיורים הוא היה מצביע על בניינים שנצטרך לכבוש כדי לשלוט בשטח ומהיכן המסוקים יחפו עלינו בכניסתנו לעיר.
האמת שאני לא הייתי בצד של המזלזלים אבל עדיין הסתכלתי עליו קצת בצורה מוזרה. ואז הגיעו הפיגועים הקשים, ויצאנו למבצע חומת מגן שבמהלכו בדיוק כפי שהוא חזה ותכנן נכנסנו לרמאללה במבצע חטיבתי. אני זוכר את עצמי כמפקד בחטיבה, כמה ביטחון נתנו לי ההכנות האלו כשהובלנו את חיילינו לתוך העיר רמאללה. במהלך המבצע עצרנו יותר מ-700 מחבלים והחטיבה סיימה את המבצע ללא נפגעים. להערכתי היה קשר ישיר להצלחת החטיבה ולמחשבה החופשית והחירותית של המח״ט.
02
יש מצב שהאירוע הזה מחומת מגן השפיע גם על המחשבה החירותית שלי. בצוק איתן שימשתי כסגן מפקד חטיבת הנח״ל. אחד מהתפקידים המרכזיים שלי בתור סמח״ט המילואים היה התעסקות בפינוי הנפגעים של החטיבה. ביום בהיר אחד בהתארגנויות למבצע קיבלתי שיחת טלפון ממפקד טייסת באחד מבסיסי חיל האוויר. הוא אמר לי ״שלום, קוראים לי ד׳ והטייסת שלי אחראית על פינוי הנפגעים של חטיבת הנח״ל במבצע, אני מעוניין שניפגש על מנת שנתאם ביננו את הנושא״.
לאחר כמה שעות נפגשנו וישבנו על כל נקודות הנחיתה המיועדות, ועל כל הדברים שהוא צריך מאיתנו כדי שיוכל לבצע את הפינויים בצורה המיטבית, ובמקביל את כל הדברים שאנחנו צריכים ממנו. לאחר שישבנו שעה ארוכה וממש לפני שנפרדנו צץ לי רעיון. שאלתי אותו כמה זמן לוקח להניע מסוק. הוא ענה ופירט כמה זמן זה לוקח בדיוק. ואז אמרתי לו את המשפט הבא: ״בא נסגור שבכל פעם שאני שומע שיש היתקלות של כוח של החטיבה ולא משנה מתי, אני מתקשר אליך בטלפון הנייד ואתה מניע את המסוקים״. הוא השיב בחיוב.
כך אכן קרה. בכל פעם ששמעתי על היתקלות של החטיבה התקשרתי ישירות לטלפון של מפקד הטייסת, וכך יצא שבממוצע 174 חיילי חטיבת הנח״ל שנפצעו פונו והגיעו לבית חולים בזמן של 28 דקות. בעקבות כך קיבלתי צעקות מאנשי רפואה בכל הרמות איך אני מעז לשבור את שרשרת הפיקוד. ממש לא התרגשתי מהצעקות כי ידעתי שבזכות המעשה הזה ניצלו חייהם של לא מעט לוחמים. בהמשך קיבלתי בסיום צוק איתן תעודת הצטיינות ממפקד חטיבת הנח״ל על התפקוד שלי במבצע צוק איתן.
והיום, כבר מעבר להרצאות הרגילות שלי בצבא למפקדים ולחיילים, מזמינים אותי להרצות על חשיבה מחוץ לקופסה. כולנו צריכים להיות ב-חירות, חירות המחשבה שאף אחד לא יכתיב לנו מה לחשוב וגם שלא נלך עם העדר, בעיקר כשהעדר לא הולך בכיוון הנכון.
חג חירות שמח. ■
