רגעים מהחיים

חלום שהוא לא בהקיץ

מוריה אופיר

מוריה אופיר

הדור הזה, הדור הכל כך מבולבל הזה, וטרוד. הדור שיש לו הכל אבל גם אין לו כלום. הדור עם מעשי הערבות ההדדית המדהימים ביותר וזה שעם מעשי פשע נתעבים. הדור הזה שנלחם ומקריב את חייו, ועם זאת כל כך אגואיסטי ומלא בעצמו.
הדור הזה.

בהיותי בת 17 נכחתי באיזו הופעה. באמצע ההופעה הקהל נשאל מי מאמין בכך שהמשיח יבוא. חלק מהקהל הרים את ידו, וחלק לא. אני משתפת אתכם שבאותו הרגע נקלעתי לסערת רגשות. רציתי בכל מאודי להרים את היד, רציתי שגם אצבעותיי שלי יתנופפו למעלה באויר, אבל לא יכולתי לספר לעצמי כזבים. נאלצתי לפרוט בפניי את האמת, והאמת הייתה שמעולם כנראה עד אז לא ממש חשבתי על הנושא הזה, על המשיח, על הגאולה. והאמת הזו כאבה לי. בזמן שההופעה נמשכה התחלתי לשאול את עצמי שאלות, שמתי מראה מול פרצופי ואימתתי את עצמי עם עצמי כדי ללבן ולהבין ולדעת: אני מאמינה בכך שהמשיח יבוא?
***
הדור הזה, הדור הכל כך מבולבל הזה, וטרוד. הדור שיש לו הכל אבל גם אין לו כלום. הדור עם מעשי הערבות ההדדית המדהימים ביותר וזה שעם מעשי פשע נתעבים. הדור הזה שנלחם ומקריב את חייו, ועם זאת כל כך אגואיסטי ומלא בעצמו.
הדור הזה.
האנשים האלו שמחליפים מקצוע כל שלוש שנים, שמחפשים את המסעדה הכי טעימה, שטסים כל חודשיים לחו”ל לחוות עוד איזו פיסת עולם, שמחפשים את בן או בת הזוג המושלמים.
האנשים האלו.
זה דור של חוצפה עזה ועומק אדיר. אלו אנשים עם כאב גדול וכמיהה שמתפרצת.
דיוק.
זה זמן של דיוק. הוא עוד לא מצא את אשתו, כי הוא מחפש את האישה הכי מדויקת לו. היא החליפה שוב מקצוע כי היא רוצה את התחום שהכי מדויק לה. זו לא התפנקות וגם לא בלבול. זה לא נסיון לטעום מהכל וגם לא בעיטה בערכים עליהם גדלו בני הדורות האחרים.
זה רצון לדיוק. זהו רצון לתחשה הפנימית הזו שיודעת שהדברים נכונים. שהפאזל הסתדר ומשלים כעת משהו שגדול מסך חלקיו. זוהי תקווה להגשמת החלום הטבוע בנו.
אלו אנשים של מהות. זה דור של גאולה.
***
אנחנו חיים את החיים ואז מגיעה תשעה באב. פתאום, תמיד זה פתאום, למרות שלושת השבועות שלפניו. הוא נוחת ומאלץ אותנו להתעמת עם עצמנו ולהבין עד כמה אנחנו לא מבינים. אלפיים שנות גלות, תהליך ארוך ומייסר. זמן שגרם לנו לשכוח מהי התמונה הגדולה שאמורה להשתקף אלינו מבעד לחלקי הפאזל.
אז החיים שוטפים, זורמים, עפים לנו מול העיניים. ואנחנו מתלוננים שהזדקנו כששוב אנחנו אומרים, “איך שהזמן טס”. אבל הוא טס, כי עובדה שעבר כבר כל כך הרבה זמן בלי מקדש. כל כך הרבה חוסר בלי גאולה. ההתקדמות הייתה איטית ונדמה לי שבתקופה האחרונה משהו שם זז, השעון בשמיים מתקתק, הגיע זמן להתחיל להריץ עניינים.
תקראו לי חולמת, זה לא אכפת לי. לפעמים זה מרגיש מוזר לדבר על משיח וגאולה ובית מקדש בלי שהסביבה תסתכל עליך בעין עקומה או בחוסר הבנה מסויים. במקרה הטוב יתקבל מבט חומל או חיוך מבולבל. אבל אני מאמינה שהגאולה כבר פה. אני מאמינה שהמשיח כבר ממש קרוב. אני מאמינה שבית המקדש השלישי והנצחי כבר עתיד להיגלות.
אני מאמינה.
אולי זה העניין – האמונה.
אולי הגיע הזמן פשוט להאמין בפשטות. הדיוק הזה שכולנו מחפשים בנרות נובע מהגאולה ששיפולי שמלתה כבר כאן, המשיח נושף בעורפנו. בית המקדש כבר כאן.
הדור הזה, האנשים האלו, התקופה המיוחדת הזו, הם הם הגאולה.
אני מאמינה.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה