זוכר שכשהיינו ילדים היינו מקבלים משהו מילד אחר והיינו אומרים את המשפט ״בלי חרטות״ שזה אומר שאסור להתחרט. כך גם בחיינו הבוגרים. הסתכלנו על החֲרָטָה כרגש שתוקע אותנו בעבר ולא מקדם אותנו לשום מקום.
בשנים האחרונות הבנתי שחֲרָטָה, יש לה כוח מרפא ואם יודעים לקחת אותה בצורה נכונה החֲרָטָה היא ממש מתנה, היא בריאה ויכולה לקדם אותנו להשתפרות, שלא נחזור על טעויות העבר שלנו ונתקן אותם, כך נוכל לחיות חיים מאושרים ומדוייקים יותר.
01
אז למה כתבתי את כל ההקדמה הזאת?
כי בשבוע שעבר קיבלתי מכתב של חרטה ממורה שלי שלימד אותי לפני כ – 35 שנה, שפשוט גרם לי לבכות מהתרגשות.
מצרף לכם את המכתב, כמובן לאחר אישור המורה כי לדעתי יש בו מסר חשוב :
׳בסד יב׳ אדר ראשון התשפ״ד
לאורי שלום,
לפני יותר משלושים שנה הגענו ל…….., ושם נפגשנו בישיבה התיכונית ………. כשאני מהצד הקרוב ללוח ואתה מהצד השני. אני כ׳מורה׳ ואתה ׳כתלמיד׳.
כל כך הרבה טעויות עשיתי שאני מתבייש בכלל להיזכר בתקופה הזו. ראיתי רק ׳תחת הפנס׳ את הציונים ו׳ההקשבה׳ ועוד דברים שחשובים ונכונים אך הם זווית מאד צרה ומצומצמת להסתכל דרכה על המציאות. לא זיהיתי בך (ובאחרים) את הפוטנציאל, לא ראיתי את המעלות הגדולות ואת הנטייה לתקן עולם בדרכך שלך וזו העת (עדיף מאוחר מאשר מעולם לא) לבקש את סליחתך על כך שלא השכלתי לשים לב לכוחך העצום בנתינה, בראיית צרכי הזולת, בעזרה לכל דבר אפשרי, בתרומתך הגדולה בתחומים שונים, כמה עיוור הייתי.
מדוע לא ביקשתי סליחתך עד היום? שאלה טובה, אולי כי התביישתי. מדברים לפעמים על תלמידים שעשו ׳צרות׳ למורים, אך אני חושב שמורים עושים לעיתים הרבה יותר צרות לתלמידים בכך שלא נותנים להם לצמוח כראוי ואני חטאתי בזה הרבה.
תודה לא-ל היום אני במקום אחר, קשה לתקן חטאי עבר, אפשר לפנות לדרכים אחרות שיש בהם דרך אחרת שיש בהם סוג תיקון .
בהערכה ובאהבה רבה ……………׳
החלטתי אתמול שזה מספיק חשוב לנסוע למורה המיוחד הזה ונסעתי עד לביתו המרוחק מביתי.
כשנפגשנו התחבקנו חיבוק חם כשלשנינו הדמעות עמדו בעיניים והתיישבנו בסלון.
קיימנו שיחה ארוכה ועמוקה על מה שהיה ועל התהליך שכל אחד מאיתנו עבר בדרך.
סיפרתי לו על כך שבמהלך השנים, במפגשים שונים ראיתי את הרצון שלו לדבר איתי אבל לא יצאו לו המילים אבל ראיתי גם את השינוי שהוא עבר וגם את השינוי שעברתי גם אני.
כשסיימנו את הפגישה עליתי לרכב והרגשתי שהחֲרָטָה שלו הסירה אבן גדולה שישבה על ליבי וגם על ליבו…
כי יש הרבה כוח לחֲרָטָה אמיתית וכנה…
02
ואוסיף עוד סיפור מיוחד על חרטה שסיפר לי אחד מאחייני…
׳בכיתה ז׳ למדתי בחטיבה בבית הספר…..
באחד הימים המורים הכריזו על תחרות בית ספרית של בקיאות בלימוד תורה.
התכוננתי לתחרות במשך כחצי שנה .
בהתחלה התחרות היתה של כלל בית הספר וניגשו אליה כמה עשרות תלמידים לאחר מבחנים נשרו כמה עשרות מהתלמידים מהתחרות לאחר שלא עברו את מבחני הסף.
ואז הייתה תחרות נוספת של כ – 15 תלמידים מצטיינים שהגיעו לשלב הזה ולאחר מבחנים נוספים נותרו חמישה תלמידים כשאני בתוכם לגמר הגדול.
הגמר הפך להיות ממש האירוע השנתי המשמעותי של בית הספר כשכל התלמידים יושבים בקהל ומריעים כשבן כיתתם עונה תשובה נכונה.
בסופו של דבר לקראת סוף הגמר הגדול נותרו רק שני מתמודדים אני ומתמודד נוסף.
הקרב ביננו היה צמוד מאוד ובשאלה האחרונה הוא ניצח אותי וזכה בפרס הגדול שהיה סט של ספרים גדול מאוד שהיו צרכים כמה ארגזים כדי לסחוב אותו.
כמובן שלחצתי את ידו וברכתי אותו על זכייתו וכילד היתה לי צביתה בלב על ההפסד שלי שזה טבעי לגמרי.
לפני 4 שנים שמעתי בשעות הערב דפיקות בדלת ביתי.
ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה.
בדלת עמד בחור שנראה בן גילי כשלידו מספר ארגזים.
לקח לי כמה שניות לזהות אותו לאחר שלו נפגשנו הרבה שנים.
זה היה הילד שהתמודד מולי באותו הגמר בבית הספר ונשאר איתי עד לסוף התחרות ואף זכה בתחרות.
הוא הסתכל עלי ואמר לי את המשפט המטלטל הבא : ׳הגעתי אליך לתת את הפרס שקיבלתי לפני 24 שנים בתחרות של בית הספר, אני רימיתי בתחרות ולכן זכיתי באמת אתה זכית והפרס מגיע לך׳.
הוא הכניס את ארגזי הספרים לביתי, התחבקנו דיברנו קצת ,ואז הוא הלך לכיוון הרכב שלו, אני הסתכלתי עליו במבט מעריך מאוד על החרטה האמיתית שלו אחרי כל כך הרבה שנים. ■
Ori88533@gmail.com
