ט"ו בשבט מיוחד בשנה השמינית: מה מיוחד השנה?
לט"ו שבט של שנה זו, מוצאי השמיטה, ישנן משמעויות הלכתיות מעבר לכל שנה רגילה. רגע לפני שיוצאים לנטיעות, החלטנו להזכיר את הדברים החשובים שיש לוודא לפני שיוצאים לטבע.
ט"ו בשבט מסיים במידה מסוימת את השנה הקודמת. הוא לא חג עצמאי, אלא חכמים העריכו שעד לתאריך הזה הפירות שגדלים על העצים, עדיין יונקים את כוחותיהם מהשנה הקודמת. בתאריך זה כבר 'כלו רוב גשמי שנה', ורוב הכוחות שמקבלים העצים מעתה ואילך – שייכים לשנה הבאה. לכך ישנה השלכה על פירות הגדלים על עצים שסיימו את שנות הערלה בראש השנה, או לעניין קביעת שנת המעשר של הפירות.
כך זה עובד בכל שנה, שנת מעשרות מתחילה בט"ו בשבט ומסתיימת בט"ו בשבט שלאחריה. אך שנת השמיטה, שהסתיימה בראשית השנה, מכניסה למשוואה 'שובר שוויון' – השמיטה מתחילה בא' בתשרי ומסתיימת בא' בתשרי, וכך נוצרת מציאות מעניינת: שנת המעשרות השישית היא בפועל רק חצי שנה (מט"ו בשבט עד ראש השנה), ואילו במוצאי שביעית ישנה חצי שנה שאינה מאופיינת, מצד אחד השמיטה כבר נגמרה בראש השנה, מצד שני שנת המעשרות הראשונה תתחיל רק בט"ו בשבט.
הפוסקים נחלקו מה מעמדם של פירות שגדלו בחצי השנה הזו, האם יש עליהם חיוב מעשרות? ואם כן, האם הם חייבים במעשר עני (כמו בשמיטה) או מעשר שני (כמו בשמינית). למעשה, מספק יש להפריש מפירות שחנטו בין ראש השנה לבין ט"ו בשבט תרומות ומעשרות ללא ברכה, ולהפריש את שני המעשרות: מעשר שני ומעשר עני. בהקשר זה, ט"ו בשבט של השנה הזו מיוחד בכך שהוא נותן לנו ודאות חדשה. פירות שיתחילו לגדול מט"ו בשבט הזה, שייכים בוודאות כבר לשנה השמינית, שנת מעשר שני.
הלכות ייחודיות נוספות בשנה זו נוגעות לנטיעות שאותן מקובל לבצע בט"ו בשבט. בשנה זו, מוצאי השמיטה, עלינו לוודא שלא מדובר בצמחים שנשתלו בשמיטה. בפרחים חשש זה פחות שייך כיום, משום שרוב הפרחים שנמכרים בחנויות כעת נשתלו בשמינית, אבל לגבי עצים סוגיה זו משמעותית. ההלכה קובעת ש'הנוטע בשביעית ייעקר'. ולכן עלינו לקנות עצים דווקא ממשתלות ששמרו שמיטה, בהשבתה או לכל הפחות במסגרת היתר המכירה.
כאן המקום להזכיר, שעצי פרי צריך לקנות בכל שנה ממשתלות שיש להן פיקוח הלכתי. במשתלות אחרות עלולים למכור עצים שמורכבים באיסור, ונטיעתם אסורה באיסור כלאים. כמו כן, ישנם עצים שנמכרים כ'בוגרים' ובמשתלות הם לא תמיד עומדים בתנאים הנדרשים למניין שנות הערלה, במקרה כזה הרוכש עלול לחשוב שאפשר לאכול מן הפירות בשנות העץ הראשונות, בשעה שהמצב אינו כזה. ברכישה ממשתלות מפוקחות הלקוח יודע בוודאות שהעץ אינו מורכב באיסור, ועל העץ מופיעה תווית המעידה בן כמה העץ ומתי מסתיימות שנות הערלה.
שנזכה בעז"ה להמשיך ולקיים את מצוות שנת השמיטה כהלכתן, להמשיך להתחבר לקרקע ומכך לכל המצוות התלויות בארץ. מתוך תקווה וציפייה שנזכה בקרוב לשומרן כהלכתן, ולקיים את מצוות המעשרות והשמיטה בצורה מלאה.
הכותב הוא: הרב יצחק דביר מכון התורה והארץ.
מעמדו ההלכתי וההיסטורי של ט"ו בשבט
ט"ו בשבט כיום ייחודי אין לו זכר במקרא, אבל יש לו זכר ומעמד במשנה כראש השנה לאילנות 'ארבעה ראשי שנים הם… באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו' (רה"ש א, א). מכאן נקבע מעמדו ההלכתי של ט"ו בשבט לעניין הפרשת תרומות ומעשרות: 'אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו… וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן' (רמב"ם, הלכות תרומות ה,יא).
מעמדו של ט"ו בשבט כיום ייחודי: אילו נפסקה ההלכה כבית שמאי שראש השנה לאילנות הוא באחד בשבט, הרי נעשה שווה לשאר ראשי שנים, שחלים בראש חודש ובלאו הכי אין אומרים בו תחנון, ואף אומרים בו הלל, אולם ההלכה נפסקה כבית הלל, בט"ו בשבט, דבר המצריך בירור מעמדו לפחות מבחינת אמירת תחנון.
גרעין ראשוני לתשובה זו משתמע מנוסח רמב"ם, שייחודו של ט"ו בשבט הוא הלכתי בלבד לתאריך חישוב הפרשת מעשרות 'ט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן', שיש הדק מזה: למעשרות האילן, ולא לאילן, משמע שאין הוא חג.
בתקופת הגאונים נקבע, שאין אומרים תחנון בט"ו בשבט, לפי שהוא נכלל עם ארבעה ראשי שנים במשנה. בימי המהרי"ל (ר' יעקב הלוי בן משה מולין, 1427-1355) הנחשב אבי המנהגים באשכנז, נהגו בו יום פגרא לתשב"ר, אבל אמרו בו תחנון.
כשנשאל רבנו גרשום מאור הגולה מן המאה ה-11 אם לגזור בט"ו בשבט תענית, השיב בשלילה, כיוון שקרוי ראש השנה. בספרד לא נודע מנהג ט"ו בשבט ולא נזכר לא בספר 'המנהיג' של ר' נתן הירחי (1215-1155), לא 'בשבלי הלקט' לר' צדקיהו בן אברהם הרופא מן המאה ה-13 ולא במנהגי אבודרהם מן המאה ה-14. גם בכתבי האריז"ל אין זכר לט"ו בשבט. מרן ר' יוסף קארו פסק, שאין לומר תחנון בט"ו בשבט (שו"ע או"ח סימן תקע"ב).
מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט ומקורו: לכבוד מנהג זה שהיה ידוע למקובלי צפת הקדיש מחבר 'חמדת ימים' חוברת 'פרי עץ הדר' המהווה מקור לסדר ט"ו בשבט, שהודפס בתפ"ח, אך לפי מחקרים מאוחרים מסתבר, שהמנהג קדום יותר, והיה מקובל במשך 200 שנה ויותר באשכנז לפני פרסום "חמדת ימים' (דב רפל). מבחינת מניין הפירות שיש לאכול יש המסתפקים בשבעת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל; יש האוכלים ט"ו מיני פירות, ויש הממליצים על 30 מינים: 10 הנאכלים פנים וחוץ (ענבים, תאנים), 10 שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (תמרים, אפרסקים) ו-10 שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (רימונים, בננה). שלושת הסוגים הנ"ל הם כנגד שלושת העולמות: בריאה, יצירה, עשייה (חמדת ימים).
מנהג הנטיעות ושמירת הטבע
עם ראשית התנועה הציונית נתווסף לט"ו בשבט מנהג הנטיעות. טקס הנטיעות הראשון התקיים בשנת ה'תרמ"ד/1884 ב'ייסוד המעלה', וב-1908 נתמסד ט"ו בשבט לחג הנטיעות על ידי הסתדרות המורים בארץ ישראל.
הכותב הוא: ד"ר מאיר נזרי עמית, מחקר באוניברסיטת אריאל
