ביום שלישי הקרוב, יום הבחירות, נעמוד שוב מול עשרות פתקי הצבעה ונבחר את עתיד המדינה לשנים הקרובות או כפי שהתרגלנו זה, מכבר לחודשים הקרובים. מערכת הבחירות הזו החלה בתוך הכאוס העצום של נגיף הקורונה, המשיכה בסגר ממושך והבאת מיליוני חיסונים שנחתו פה ברוך ה’ וכעת נכנסת לישורת האחרונה שלה. כבר מזמן לא זכורה מערכת בחירות שבה כולם רוצים לדבר על ערכי ימין אך מעטים עושים זאת באמת.
כמו שכבר כתבתי פה בשבועות האחרונים, המפתח העיקרי להצלחה בבחירות יהיה בשני מישורים עיקרים, הראשון הוא כמות המפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה והשני הוא אחוזי ההצבעה. על פי הסקרים, בשמאל היום, יש 4 מפלגות שמתנדנדות סביב אחוז החסימה, בעוד שבימין יש רק אחת כזו. נפילה של מי מהן תכריע את הבחירות. משכך, הבחירות הפעם צריכות להיות מושכלות הרבה יותר. מי שבאמת מתלבט למי לתת את הקול שלו, צריך להסתכל בראייה אסטרטגית על גודל הגוש שאמור לייצג אותו.
לא בהכרח הצבעה למפלגה גדולה יותר היא הנכונה. לא בכדי הודיע ראש ההמשלה נתניהו השבוע בכנס ירושלים כי אין לו בעיה שיצביעו למפלגת “הציונות הדתית”. הוא מבין היטב כי אם “הציונות הדתית” לא תעבור את אחוז החסימה הרי שהוא יכול לחלום על ממשלה בראשותו. מן המחנה השני ברור ללפיד כי עד כמה שישמע סוריאליסטי, הוא לא יוכל להיכנס לבלפור אם מפלגת “כחול לבן” תישאר מחוץ לכנסת.
גובה אחוז ההצבעה הוא ה-סיפור במערכת הבחירות הזו. במערכת הבחירות האחרונה, חלה ירידה דרסטית במוקדי ההצבעה למחנה הלאומי ברחבי יהודה ושומרון, דבר שהוביל אותנו לממשלה לא מתפקדת. הפעם המשחק הוא פשוט. הניצחון טמון במחנות האידיאולוגיים שיביאו יותר אנשים לקלפי. קשה לנבא איך מערכת הבחירות הזו תיגמר, הסקרים הרי אף פעם לא חזו את התוצאות במדויק אף על פי שהמגמה די ברורה. יש רוב מובהק של אנשי ימין בכנסת הבאה, רק שמתוכם יש כאלה שאומרים שהם ימין ומבקשים להיבחר על ידי הקולות הללו, אך בפועל יהיו מוכנים לחבור אל מחנה השמאל-מרכז.
לפני שבועיים התייחסנו פה לליברמן שחצה את הקווים ולעוד אחד שבדרך לשם, גדעון סער. את קמפיין הבחירות שלו הוא פתח באמירות שהוא איש ימין מובהק מנתניהו, מה שכמובן נכון וההוכחה לכך נמצאת בהתנגדותו העיקרית לגירוש מגוש קטיף. ככל שהקמפיין התמשך, סער עמעם את מסריו והמשיך עם שיבוצם של אנשים רחוקים מאידאולוגיית הימין, כמו יפעת שאשא ביטון או בני בגין. הוא הגדיל לעשות ופרסם מצע מסודר לקהילת הלהט”ב מתוך רצון עז לקרוץ לשמאל. סער הוא אולי איש ימין, אך בשם הרצון להחליף את ביבי, הוא מקדם בפועל את ערכי השמאל והדרך היחידה שלו להישאר על המפה היא לחבור ללפיד. התוכנית לחיזוק מערכת המשפט שהצהיר עליה סער נחמדה, אך בכך שלא בחר לכלול בה את קידום פיסקת ההתגברות הוא מעיד בעיקר על השארת הסטטוס קוו המשפטי על כנו. צריך לומר את האמת, גם נתניהו בשנים האחרונות לא קידם מספיק את מדיניות הימין, ע”ע פינוי חאן אל אחמר, אך לעומת סער הוא מצהיר כי בכוונתו להקים ממשלת ימין. חתימת הסכם העודפים עם סמוטריץ’ היא עוד הוכחה לכך.
הנחת העבודה של “הליכוד”, החרדים ו”הציונות הדתית” כי אם בנט ומפלגתו יהיו האצבעות החסרות להקמת ממשלת ימין מלאה, הם לא יהיו אלה שימנעו ממנה לקום. תיקים משמעותיים שינתנו ל”ימינה” דוגמת הביטחון, המשפטים והחוץ שיובילו את מדיניות הממשלה לא יתירו את חברי הרשימה מחוץ לממשלה הבאה. הבטחה מצד נתניהו כי חברי הרשימה ישוריינו בצורה כזו או אחרת ב”ליכוד”, יקצרו את הדרך להצטרפותם לממשלה. גם בנט יודע כי חלומו להיות רוה”מ בימים שאחרי נתניהו יוכל להתקיים רק מתוך “הליכוד”.
מה שנותר לנו לעשות עד הבחירות הוא לצאת מהאדישות שלנו ולגרום לכמה שיותר אנשים לצאת להצביע ולגרום לכך שתהיה הכרעה ברורה בקלפי. על פי המסורת, יום שלישי הקרוב, י’ בניסן, הוא היום שבו נכנסו בני ישראל לארץ ישראל בהנהגתו של יהושע בן נון. רק עם סגירת הקלפיות וספירת מאות אלפי הקולות במעטפות הכפולות נדע האם גם המערכת הפוליטית תיכנס גם היא אל הארץ המובטחת.