על פי הנכתב בתלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה, דף ט' עמוד א', יצאנו ממצרים ב-2448 לבריאת העולם במניין לאדם הראשון, שהיא שנת ב'תמ"ט במניין הנהוג ושנת 1312 לפני ספירת הנוצרים. אם להיות מדויקים, יצאנו ממצרים לפני 3,334 שנים.
פפירוסים ומסמכים משפטיים עתיקים שנכתבו בשפה הארמית מלמדים על חיי קהילה יהודית משגשגת במצרים כבר לפני 2,700 שנה, עוד בטרם גלות בבל. כבר לאחר רצח גדליהו בן אחיקם, שמונה על ידי בבל להנהיג את שארית העם ביהודה, היגרו לתַּחְפַּנְחֵס שבמצרים קבוצת יהודים בראשות יוחנן בן קרח. הנביא ירמיהו, שבימיו נמשכה הנוכחות היהודית במצרים, ירד מצרימה עם חורבנה של ירושלים: “הדבר אשר היה אל-ירמיהו אל כל-היהודים הישבים בארץ מצרים הישבים במגדל ובתחפנחס ובנף ובארץ פתרוס לאמר" (ירמיהו מ"ד, א').
הקהילה היהודית התחזקה עם כיבוש מצרים על ידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס. במאה השלישית לפנה"ס החל תרגום השבעים – תרגום חמשת חומשי תורה ליוונית.
עמוד מה-Codex Vaticanus - אחת הגרסאות העתיקות ביותר של תרגום השבעים | צילום: ויקיפדיה
כתובה ממצרים | אוסף הכתובות של הספריה הלאומית
שני המקדשים היהודיים במצרים
חלק מעניין מאוד בהיסטוריה היהודית נמצא באי "יֵב" שבדרום מצרים, בו נמצא אתר ארכאולוגי המלמד על יישוב יהודי במקום. לפני חורבן בית ראשון חיו במקום שכירי חרב יהודים, שהגנו על גבולה הדרומי של מצרים עבור השלטון המצרי ולאחר מכן עבור כנבוזי מלך פרס. בני הקהילה בנו את מקדש יב והדבר הוביל למתח בין הקהילה היהודית המקומית לקהילה היהודית שבארץ ישראל, עמה שמרו על קשר. הקמת המקדש היוותה עילה לסכסוך גם עם הקהילה המצרית המקומית ובאחד הסכסוכים החריבו המצרים את המקדש היהודי. ככל הנראה היהודים חיו באי עד סוף השלטון הפרסי במקום, ולאחר מכן השתלבו בקהילה היהודית באלכסנדריה.
פרט מעניין נוסף מגיע עם הקמת “מקדש חוניו" (השנוי במחלוקת בעולם ההלכתי), ככל הנראה על ידי חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי בין השנים 170 ל-154 לפנה"ס, במצרים. שושלת בניו של חוניו שימשו בבית מקדש זה ככוהנים גדולים במשך כ-300 שנות קיומו ולמעשה המשיכו את שושלת הכהנים בני צדוק. הקמתו של המקדש נעשתה על רקע חילול המקדש בירושלים. מידותיו ותבניתו של המקדש היו זהים לזה שבירושלים אך לא השתווה מבחינה רוחנית. המקדש היה מקומי לארץ חוניו ולאחר שהמקדש בירושלים טוהר, לא נפגע הקשר של יהודי מצרים עם המקדש בירושלים. בשנת 73 לספירה הרסו המצרים את בית המקדש.
יוסף בן מתתיהו כותב על קהילה יהודית פורחת במצרים, קהילה המונה כמיליון נפש בתחילת המאה הראשונה לספירה, בתקופתו של הפילוסוף היהודי פילון-ידידיה האלכסנדרוני. על שמו נקרא כיום המושב כפר ידידיה שבעמק חפר.
דעיכת קהילת יהודי מצרים
עם מרד התפוצות ("התקוממות היהודים") בשנת 117 לספירה, התרחשה דעיכה גדולה של קהילת יהודי מצרים. למרות הקשיים, ההיסטוריה מלמדת על נוכחות יהודית שנשמרה במצרים באופן רצוף.
נקפוץ כמה מאות קדימה. כיבוש האסלאם במאה השביעית הוביל לירידה נוספת בעוצמת הקהילה היהודית במצרים עד כדי מעמד של בני-חסות (ד'ימי). היהודים נחשבו כאנשי הספר (אהל אל-כתאב) הזכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הם זכו לביטחון אישי יחסי והותר להם לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, בתשלום מס הג'זיה וכן מגבלות נוספות. לעתים יהדות מצרים חוותה רדיפות אלימות מצד השלטון, בפרט על ידי הח'ליף הפאטמי אל-חאכם שכפה על יהודים להתאסלם ושרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'וואדריה. מירב האלימות כלפי היהודים נערכה על ידי ההמונים בתקופות שונות של חוסר יציבות.
בתקופה הממלוכית, המאה ה-13, חוקי עומר (חוקים לתושבים שאינם מוסלמים) נאכפו באדיקות והיהודים היו נתונים תחת איום תמידי לחייהם ורכושם. המס שהוטל על היהודים עקב מעמדם כבני חסות הוכפל תחת חלק מהסולטאנים הממלוכים. השליט הממלוכי בַּיְבַּרְס, אסף יהודים ונוצרים רבים, והורה על חפירת בור עבורם ועל שריפתם בעודם בחיים. עם זאת, בתמורה לממון רב, הוא הסכים לשחררם. בשנת 1301 פרצו פרעות נגד נוצרים ויהודים ברחבי מצרים, רבים נהרגו, ורבים אחרים נאלצו להתאסלם.
בתקופות מאוחרות יותר ניתן למצוא מספר דמויות בולטות: רב סעדיה גאון נולד במצרים במאה התשיעית לספירה, יעקב אבן-כיליס (יהודי שהתאסלם במהלך חייו) התמנה לווזיר וייסד בקהיר את אוניברסיטת אל-אזהר במאה העשירית. בדרכו לארץ ישראל שהה המשורר יהודה הלוי במצרים. הרמב"ם היה כידוע רופאו של שליט מצרים ונגיד הקהילה היהודית במאה ה-13. הרדב"ז ירד מצרימה במאה ה-15 והאר"י הקדוש הגיע לשם במאה ה-16.
בשנת 1896 התגלתה בחדר בית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט "הגניזה הקהירית". מדובר בספרים, חיבורים ותעודות שנכתבו החל מהמאה התשיעית ועד למאה ה-19. לאור האקלים היבש של מצרים הם נשארו שלמים ופיענוחם לא הסתיים עד היום. דוגמה למסמך שנמצא בגניזת קהיר: מכתבו של היהודי שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת 1025 דיווח על גובה המס השנתי שהוטל עליו.
בגירוש ספרד, 1492, הגיעו למצרים אלפי פליטים יהודים שם מצאו את מקום מושבם החדש, אותם יהודים חיזקו את המיעוט היהודי הוותיק במצרים.
במאות ה-19 וה-20, מצרים נפתחה לארצות הים התיכון. הדבר משך משקיעים ומהגרים יהודים רבים ממזרח וממערב, ואלה עזרו בפיתוחה של מצרים במגוון תחומים רחב.
מקהלת ילדים בבית כנסת באלכסנדריה | צילום: Nebi Daniel Association public photo collection, ויקיפדיה
למשל הרב חיים נחום אפנדי, היה דיין, פוסק, בלשן, היסטוריון ומלומד יהודי יליד טורקיה, ששימש כרב הראשי ("חכם באשי") של יהודי האימפריה העות'מאנית בשנים 1906-1920, והרב הראשי של יהודי מצרים, 1925-1960. הרב התמנה כחבר בסנאט בתקופת ממשלת המלך פואד. יוסף קטאווי פאשה שהיה נשיא הקהילה היהודית בקהיר נעשה לשר האוצר בממשלת המלך פארוק.
עלייתה של הלאומנות וירידתה של היהדות במצרים במאה ה-20
רעיון אחדות האומה הערבית ועלייתה של הלאומנות המצרית-ערבית, בתקופה שלאחר הצהרת בלפור בה תמכה ממשלת מצרים, היו למרכיב בסיסי בסכסוך היהודי-ערבי והובילו לשינוי התדמית היהודית בקרב הרחוב המצרי והממשלה. עליית הלאומנות במצרים לוותה בקסנופוביה (פחד מהזר) והקמת המדינה היהודית ב-1948 הביאו לכך שיהודי מצרים נעשו לזרים אשר צריכים להתרחק מהמדינה המצרית.
משכילים מצריים בראשית המאה ה-20 סירבו תחילה להזדהות עם ערביי ארצות ערב השונות, הם אחזו בתרבות בת אלפי שנים המגיעה עד לפרעונים שכמובן קדמו לאסלאם.
עם הקמתה של תנועת ה"וואפד" שקראה לשחרור מצרים מהבריטים בשנת 1913 בהנהגתו של סעד זע'לול – היו יהודים, כולל בכירים בקהילה היהודית, שנטלו חלק בתנועה ובראשם עורך הדין ליאון קסטרו, נשיא הארגון הציוני במצרים. בשנת 1928 הוקמה תנועת ״האחים המוסלמים״ בראשותו של חסן אל־בַּנָא, שחרטה על דגלה את האסלאם הפוליטי. במאמר מוסגר – תנועת האחים המוסלמים העלתה לראשונה לסדר היום את נושא פלשתינה והצורך בג'יהאד. בשנת 1933, הוקמה תנועת ״מִיסר אל-פתאת'״ (מצרים הצעירה) של המעמד הבינוני המשכיל וקבוצות סטודנטים. אנשי התנועה ביקשו לראשונה לדחוק מחוץ להגדרת האומה המצרית את הזרים ובני המיעוטים הלא-ערביים ששלטו, כך לטענתם, בכלכלה הבורגנית מסחרית במצרים.
הופעת הלאומנות במצרים יחד עם השפעת התעמולה הנאצית בארצות ערב, הובילו להפגנות רחוב אנטי-יהודיות בקהיר ביוזמת צעירים וסטודנטים בשנים 1939-1938. יהודי מצרים ראו בהפגנות כעניין חולף ותו לא.
תחילת הסוף: פרעות, שלילת אזרחות, מעצרים וגירוש יהודים
2 בנובמבר 1945 –שריפת בתי כנסת וביזת נכסי הקהילה בקהיר ואלכסנדריה – פרעות בקהיר ואלכסנדריה. לאחר אותו יום חזר השקט והחיים שבו למסלולם, אך לא לתקופה ארוכה.
כ"ט בנובמבר 1947 – החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל – חוסיין הייכל פאשה, נציג מצרים בליגה הערבית, הצהיר בפני האסיפה הכללית של האו"ם ב-24 בנובמבר 1947: "אם תוקם מדינה יהודית , חייהם של מיליון יהודים במדינות מוסלמיות יהיו בסכנה "
15 במאי 1948 – מעצרים של מאות יהודים במצרים, החרמת רכושם וגירושם – בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי, בעקבות הכרזתו של דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, פשטו שלטונות מצרים על 600 בתי אב של יהודים בקהיר ובאלכסנדריה ועצרו מאות יהודים. עד למחצית יוני 1948 נעצרו כ-1,300 יהודים באשמת ציונות, מתוכם גם 50 נשים. השליחים מארץ ישראל נמלטו והקהילה היהודית הופקרה. המלך פארוק הודיע כי רוב היהודים בארצו נאמנים למצרים וכי המעצרים הופעלו נגד הציונים בלבד אך בין העצורים היו גם לא ציונים.
רוב העצורים היהודים גורשו ישירות מהכלא לאנייה לאחר שהות של כשנה וחצי במחנות מעצר. העצורים הותירו מאחור את נכסיהם לאחר שחתמו על מסמך שבו נכתב כי הם תרמו את רכושם למדינה. משפחותיהם עודכנו בעוד מועד על יום הגירוש ופרטי האנייה שבה ייאלצו יקיריהן לעזוב את מצרים.
יוני, יולי וספטמבר 1948 – פרעות ופצצות ברובע היהודי בקהיר – בלילה שבין 19 ל-20 ליוני 1948 התפוצץ מטען נפץ ברובע היהודי בקהיר. מעוצמת הפיצוץ 12 בניינים נפלו על תושביהם הישנים. 22 יהודים נרצחו בפיצוץ ו-41 נפצעו.
יולי 1948 – הגל האנטי-יהודי בשיאו. פרעות פרצו במרכז קהיר ומאות בתי מסחר של יהודים נשדדו ונהרסו. המון הפורעים תקף ברחובות יהודים וזרים לאור היום. למעלה מ-100 יהודים נהרגו באותו חודש ועשרות נפצעו.
ב-22 בספטמבר 1948 הוחדרה עגלת גלידה מלאה בחומר נפץ לרובע היהודי בקהיר. שני בניינים קרסו על יושביהם ועל פי הדיווחים 19 יהודים נרצחו ו-65 נוספים נרצחו.
יום שבת השחור בקהיר – 26 בינואר 1952 – פורעים הבעירו 500 בתי עסק ובתי כלבו, בתי מסחר ובתי קולנוע של יהודים. הפורעים שברו חנויות ובזזו רכוש. כמו כן, דירות ובתים נפרצו, נהרסו ונבזזו.
גירוש. יציאת היהודים מנובמבר 1956 עד מארס 1957 – נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר הובס במבצע סיני, וכתגובה הוציא לפועל ארבעה צעדים נגד זכויות היהודים שפגעו במעמדם ובעצם קיומם במצרים: 1. מעצרי בית משטרתיים של כמעט כל יהודי קהיר ואלכסנדריה. 2. עיקול בתי עסק ורכוש יהודי. 3. מעצרים המוניים ולאחר מכן גם גירושים. 4. ביטול האזרחות המצרית ליהודים ציונים. בהצהרת שר הדתות המצרי, נכתב: "כל היהודים הם ציונים ואויבי מצרים. כולם יגורשו בקרוב".
ב-7 בנובמבר 1956 למעלה מ-900 יהודים נעצרו והושלכו לכלא המצרי. בסוף נובמבר 1956 מלבד אלפי מגורשים יהודים שהיו בעלי אזרחות זרה, גורשו כ-500 יהודים, מחציתם היו בעלי אזרחות מצרית כאשר החצי השני היה חסר נתינות.
גירוש היהודים נמשך בדצמבר 1956. בהמשך הואט קצב הגירוש שנמשך עד לחודש אפריל 1957. במהלך חודשים אלה החלו התנכלויות ושלילת זכויות אדם אלמנטריות. אלפי יהודים פוטרו ממשרתם בחברות ציבוריות והן בחברות פרטיות. סוחרים יהודים נפגעו כלכלית בשל מספר החלטות נגדם. עוקל רכוש יהודי רב, לדוגמה – עוקלו 500 בתי עסק ומפעלים בבעלות יהודית ועוקלו חשבונותיהם בבנק. כמו כן הוחרמו 800 בתי עסק נוספים השייכים ליהודים.
בשנים 1960-1957 גורשו ונאלצו לעזוב את מצרים כ-36,000 יהודים. גם בשנים אלה היו אלפי עצורים ביניהם בעלי אזרחות מצרית ששחרורם הובטח רק לאחר שחתמו על הצהרה שהם רוצים לעזוב את מצרים וכי הם מעניקים את רכושם לממשלת מצרים.
השפעת הפושעים הנאצים ב-1956 וב-1967 ויחסו של גמאל עבד אל-נאצר ליהודים בשנים אלה
לאחר מלחמת העולם השניה, מצאו פושעים נאצים רבים מקלט במצרים בעזרת שמות ערביים, והשפיעו על מדיניותו של נאצר. כבר בשנים 1935-1934 פעלה התעמולה הנאצית במצרים והחדירה רעיונות אנטי יהודיים, פשיסטיים ונאציים. במחצית שנות החמישים של המאה הקודמת, הזהיר הקונגרס היהודי העולמי שהמשטר ה"נאצריסטי" עושה שימוש בשיטות נאציות לתעמולה נגד יהודים במצרים, והתריע על הקמתה של "יחידה לענייני יהודים" במשרד הפנים המצרי. באותן שנים נמצאו עלונים שהיו בעיקר תרגומים מ"דר שטירמר" הנאצי מתקופת הרייך השלישי. במהלך מבצע סיני באוקטובר 1956 דרש אחד העלונים להביא לכך שיהודי מצרים יענדו טלאי צהוב.
הסוף: יוני 1967 – מעצר כלל הגברים היהודים במצרים
בעקבות מלחמת ששת הימים נכלאו כלל הגברים היהודים במצרים מגיל 16 ועד גיל 70, לתקופה של עד שלוש שנים. היהודים בבתי המאסר עברו השפלות, עינויים ומעשי סדום – לעתים לעיני בני משפחותיהם שנאסרו גם כן. עם סיום תקופת המאסר גורשו היהודים ממצרים דרך האוויר והים כשהם מותירים את רכושם מאחור. אלה מהם שהגיעו ארצה, הוכרו כאסירי ציון.
כך באה לקצה קהילת יהודי מצרים. 3,000 שנה של מורשת בלתי רגילה, כאשר 1,400 שנה עשו היהודים במצרים לפני בוא האסלאם. כל שנותר מהקהילה המפוארת נכון לשנת 2009 הוא גבר אחד וחמש אלמנות יהודיות שהיו נשואות לגויים. על פי הנכתב בוויקיפדיה, נכון לשנת 2017 הקהילה היהודית במצרים מונה 18 יהודים.
בכתבה זו התבססתי על מאמרה של החוקרת וההיסטוריונית לבנה זמיר, "בדרך אל קצה של יהדות מצרים במחצית המאה ה-20", שמופיע בספר "סוף היהדות בארצות האסלאם", 2009 ובוויקיפדיה.
