01
חבר שמכיר את אהבתי לעם ישראל ולחיבור לזהות היהודית שלו, שלח לי סרטון של יובל שם טוב. יובל, המוכר בשל עיסוקו כמבדר ילדים תחת השם "יובל המבולבל", שיתף בסרטון אישי מרגש במיוחד.
יובל נשוי, אב לשבעה ילדים, ואף שירת כלוחם וקצין בחטיבת הנח"ל. בסרטון הוא מספר על החיבור העמוק שלו לבורא עולם, על נפילה קשה שחווה במהלך חייו, ועל ההבנה שהכול מגיע מאת ה'. לדבריו, בגלל שהיה שקוע בגאווה והרגיש שכל העולם שלו, הקב"ה – מתוך אהבה אליו – נתן לו "סטירה מצלצלת", כדי להחזיר אותו למסלול הנכון.
ואז יובל אמר משפט עוצמתי: ראיתי שכתוב "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" – כלומר, אדם צריך כל הזמן להרגיש ולראות שבורא עולם נמצא איתו בכל מעשיו, ולשאול את עצמו: מה בורא עולם היה רוצה שאעשה עכשיו?
הוא הביא כמה דוגמאות כדי להמחיש את הגישה הזאת:
יובל מקפיד תמיד להביא איתו צידנית קטנה שבה כמה פחיות קולה זירו – המשקה האהוב עליו. אחד האנשים שהיו איתו באחת ההופעות, שידע על החיבה שלו לקולה זירו, ראה שבחדר האומנים יש פחיות כאלו, ובלי לבקש – הכניס כמה מהן לצידנית של יובל. כשיובל הבחין בכך, הוא מיד ביקש להוציא את הפחיות ואמר: "זה גזל". בעיניו, גם בפרטים הקטנים ביותר – כמו גם בגדולים – עלינו לחיות מתוך תחושת נוכחות תמידית של בורא עולם.
הוא המשיך ואמר שאם אתה רואה את בורא עולם תמיד מול עיניך, אתה מרגיש אותו הולך איתך – פשוטו כמשמעו.
02
עוד סיפור ששיתף נוגע לרכישת הבית שלהם. למרות שהם ירושלמים, הם חיפשו בית באזור המרכז, כי שם מתקיימות רוב הופעותיו. הם לא חיפשו דירה בבניין, אלא בית קרקע עם גינה. באחת הנסיעות הם נכנסו למושב במרכז, יובל הביט סביב ואמר: "נראה לי שהבית הזה מתאים לנו". הם עצרו, ניגשו אל הבית, דפקו על הדלת וזוג מבוגר פתח להם. הם שאלו אם הבית למכירה, והזוג השיב: "בדיוק היום החלטנו למכור את הבית". העסקה נסגרה, ומאז ועד היום הם מתגוררים באותו בית, מתנה מבורא עולם.
03
סיפור נוסף שהמחיש את החיבור הבלתי נתפס הזה לבורא עולם התרחש כאשר היה עם חבורה של חברים במחנה קיץ בניו ג'רזי, ארה"ב. בתום המחנה נפרד מהם מדריך הקבוצה, ניו-יורקי במקור. הוא מסר את כתובתו ומספר הטלפון שלו ואמר: "אם תגיעו לניו יורק, אשמח שתבואו, תתארחו ותישנו אצלי". אחד מהחבר'ה רשם את הפרטים על פתק והכניס לכיסו. לאחר כמה ימים הם אכן הגיעו לניו יורק – אך אז התברר שאיבדו את הפתק.
הם החליטו לטייל בעיר ברכבת התחתית, עלו וירדו בתחנות שונות, וכאשר התחיל ללחוץ עליהם הצורך להתפנות, הם עשו את מה שצעירים ישראלים רבים עושים – דפקו על דלת אקראית באחד הבתים וביקשו להשתמש בשירותים. מי שפתח להם את הדלת היה לא אחר מאשר המדריך שלהם מהמחנה! הוא קיבל את פניהם בחיוך ואמר: "שמח שהגעתם, ממש חיכיתי לכם".
• • •
כשאני מצליח להישאר בתנועה הזו – של חיבור לבורא עולם וההכרה שהוא הולך לצידי – מספר הסיפורים הבלתי הגיוניים שקורים לי פשוט גדל באופן מדהים.
04
כשכתבתי את הספר שלי, אחד החתנים שלי עבר עליו, הוריד כמעט חצי מהסיפורים ואמר לי: "אנשים פשוט לא יאמינו לך, יחשבו שאתה לא נורמלי".
ובכל זאת, אני מרגיש צורך לשתף בשתי דוגמאות מהשבוע האחרון. שתיהן לא הגיוניות בעליל:
הראשונה: פגישה שקיימתי עם חבר במסעדת מוזיאון ישראל. שוחחנו במשך כשעה על נושאים שונים, ובמהלך הפגישה עלה הצורך בגיוס מלגות לפרויקט מסוים. החבר שאל אותי אם אני מכיר מישהו שמתעסק ומבין בגיוס כספים. אמרתי לו: "יש לי חבר שהוא מהטובים בארץ בתחום, אתקשר אליו עכשיו". התקשרתי, סיפרתי לו מה אנחנו צריכים, ושאלתי איפה אפשר להיפגש. החבר ענה: "אני יושב עכשיו ברשות העתיקות – צמוד למוזיאון ישראל..."
הסיפור השני – פגישה עם אב שכול שבנו נרצח בשביעי לאוקטובר. הוא רצה להתייעץ איתי בנושא מסוים. במהלך הפגישה היו רגעים של בכי לצד רגעים של צחוק. לאחר שעה ארוכה של שיחה, רגע לפני שנפרדנו, הוא העלה שאלה נוספת – בנושא שאני פחות מבין בו, ולא ממש מחובר אליו. כשהבין את זה, הוא שאל אותי אם אני מכיר מישהו שיכול לייעץ לו. אמרתי שיש לא מעט, והוא ביקש שם של איש אחד שראוי בעיניי. אמרתי את השם, והוא חייך ואמר: "לא יאמן – אני נפגש איתו מחר ב-8:30 בבוקר".
מקרה? ממש לא.
כמו שאמר יובל "הלא מבולבל": כתוב "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" – ככל שתרגיש יותר את בורא עולם לידך, כך תזכה לראות אותו בפועל – הולך איתך, מלווה אותך, יום-יום. ■
Ori88533@gmail.com
