טור אורח

יומנה של מבודדת

יהודית יפרח | בעלת משרד פרסום

בואו נתחיל מזה שחייבים להוציא את המילה 'מבודדת' מהלקסיקון הישראלי. זו מילה קשה! מה היה קורה אם במקום המילה מבודדת היינו אומרים 'פינת הרילקס'?! נכון, אני יודעת שחלקכם מצקצקים על מכבסת המילים שאני נתלית בה, אבל כזאת אני. כבר מגיל הגן אהבתי את קולה של הגננת שהייתה משלחת אותי לנוח קצת בפינת הרגיעה (היום במבט לאחור דווקא מסתדר לי שהייתי זקוקה להירגע קצת ממנה ומהמשימות הלא ברורות של לשבת, לקום). 

בואו נחזור לפינתנו השבועית שתעסוק בבידוד הנכפה עלינו על פי חוק הכנסת למשבר הקורונה. בתחילת משבר הריחוק והבידוד הייתי משתעשעת עם עצמי על הטון שבו נשלחים אנשים לבידוד. רציתי בכל מאודי לדבב את המסרונים שנשלחו למי שהיו צמודי מדד קורונה, ניסיתי לתת חיים במסרונים, אבל הם זעקו אחרת: רצינות, קשיחות, קרירות, ריחוק.

נתחיל מזה שיש רגע כזה שעל הסמארטפון מופיע אייקון של "נכנסה הודעה חדשה", ובינינו, מי היה מביט בכלל בתיבת המסרונים בעידן טרום הקורונה חוץ מאימא שלי, החברה במועדון לקוחות שמציע את סחורתו המתבגרת בהנחות סוף עונה? האייקון הזה, הנצפה ככה בלי הודעה מוקדמת, גורם לזיעה מוגברת בכפות הידיים ולרעידות לא רצוניות בזוויות הפה, ואז בלי הכנה פורץ אל חיינו איכון השב"כ המורה ללא רחמים, ללא ניסוח קליל ומרגיע, ללא הבטחה שיהיה טוב, ככה בהכי שב"כניקיות ישירה שיש: "בתאריך איקס שהית ליד חולה קורונה מאומת, עליך להיכנס לבידוד" וכו'. 

בראש רצות מחשבות על השבוע שהיה ועל השבועיים שיהיו. הכניסה לחדר הבידוד מלווה בתחושות קשות. מחד גיסא חצי מהעולם בבידוד, ומאידך גיסא תחושת ה'אני לבד' עם עצמי זועקת מבין הקירות (מעולם לא הפחיד אותי להיות עם עצמי כמו בבידוד. מתברר שמפחיד להיות אני). 

כל רעש מעבר לדלת גורם לי להצמיד את האוזן כדי לזהות את מקור הרעש, עוצמתו והשפעתו על איזון חיי מי שנמצאים בחופש. פיתחתי יכולות של ציוד טלסקופי חכם לגילוי נזילות ללא שבירת מרצפות, ולצד זה חיזקתי את שריר 'מה שלא רואים לא כואב'. לפעמים כיפית ההרגשה הזאת של נראה אותם שם בחוץ שירגישו מה אני שווה וכמה הם צריכים אותי, אבל באותה עוצמה מכה בי התחושה כמה העולם מסתדר לא רע (שלא לומר מצוין) גם בלעדיי. 

בימים הראשונים לבידוד עבד לא רע שירות הרום סרוויס, ממש כמו בעונת תיירות רגועה, אבל החל מהיום השלישי ניכרה העייפות בצוות המלצרים ובאיכות השירות והתחילה לתת את אותותיה כמו בפיצרייה שכונתית בימי בין הזמנים המתקדמים. אבל קצת מביך אותי ואולי אפילו לא נעים לי לתת לימי הבידוד להיות גשמיים וקטנוניים ולעסוק בעיקר בצורכי הגוף. מה עם צורכי הנפש? זועקת זו את זעקתה, מה עם קצת חשבון נפש עמוק? ומנגד היצר מנסה לבטל את קריאות הנפש: אולי די כבר עם העיסוק הזה? 

מאז פרוץ הקורונה אל חיינו אנו רוקדים סביב אותו חשבון לא פתור של על מה ולמה באה לנו זו המכה. אין לי תשובות לנפש ובטח לא הסברים רציונליים, אני בבידוד וגייסתי את יכולות השכנוע שלי לומר לה לנפש: "תרפי קצת, נשמה, שחררי, אני בבידוד", מבקשת בכל ליבי שתשחרר את הכאב הזה. 

בתוך הבדידות אני מנסה ליישם את חינוך ילדיי ומשננת לעצמי: שומרים על שגרה גם בימי חופשה (עוד פעם אחת שמישהו יקרא לבידוד 'שגרה' ואני לא אחראית למעשיי) ומגלה שוב ושוב שמה שעובד עלינו כמחנכים לא תמיד תופס כשאנחנו לבד בחושך. ואני שואלת בקול רם: האם כשאין צורך בדוגמה אישית אין חובת החלת החינוך?! 

באופן כללי גיליתי כי יש משהו מעניין בלשוחח עם עצמי, לשאול שאלות ולענות את התשובות שאני רוצה לשמוע. לפחות את דילמת 'מה נלבש היום' פתרה לנו מילת הקסם בידוד. ביומיים הראשונים עוד הייתי סבלנית ולייקקתי באופן אובססיבי פוסטים של חברים, אבל אף אחד לא הכין אותי למשבר היום הרביעי, שאז צפו ועלו בקבוצות וברשתות תמונות של מי שהעולם קורא להם לצאת למרחבים הפתוחים, וכל פוסט של פיסת דשא סינתטי נעשה משאת נפש אמיתית כאילו צולם במרחבי הגולן המוריק. כל תמונה שנשלחת בקבוצה של קפה דלוח בקיוסק מקבלת כאן בחדר המבודד ארומה של בית קפה פריזאי בשלהי נובמבר. 

תקתוקו של מכשיר הסמארטפון אף הוא כבר נעשה בלתי נסבל. ביום הראשון נהניתי מעודף תשומת הלב והדפתי את הפניות בנחמדות מעושה: תודה, לא חסר לי כלום, להכול דואגים לי. החל מהיום החמישי חיפשתי את הודעת ה'מה שלומך' בהיסטוריית ההודעות והרגשתי כמה היקום רוצה לומר לי שהעולם בחוץ נוהג כמנהגו.

חשבון הנפש של 'חדר הרילקס', 'פינת הרגיעון' 'שדרת יהיה טוב', 'חניית כרית החלומות' יוצרת הזדמנות חד-פעמית של הכנת רשימות אישיות שתתחיל תמיד בהבטחה כי הדבר הראשון שאעשה ביציאה מהבידוד הוא להזמין צבע לצביעת החדר בצבעים עליזים אגב תיקון החורים בקיר, ובמעבר חד ברשימה תבוא המטלה העוסקת בחדרי הלב הפנימה. ככל שנשוטט יותר בחדרי הלב נגלה כי הרשימה מתארכת, ונדמה כי עד לתום שנת 2021 נהיה עסוקים במילוי משימות שנכתבו ברגעים של בדידות. ואולי בכלל מישהו בשב"כ לקח רחוק מדי את הכתוב בליקוטי מוהר"ן: "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכול".

מאמרים נוספים מטור אורח

עוד במדור זה

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

בתאריך 16.5.2020 התהפכו חייה של משפחת אקרמן. נדב, צעיר חזק ובריא לפני גיוס, בילה עם חבריו בחוף ים. הוא שיחק במטקות ואז נכנס להתרעננות קצרה במים, קיבל מכה חזקה בים, ופתאום מצא את עצמו צף עם הפנים במים. הוא הובהל לניתוח חירום, ומאז חייו השתנו ללא הכר. אמו סלבי מספרת: "אני עובדת בעצמי בבית חולים במשך קרוב ל-30 שנה. אני מכירה את המבטים של הרופאים, והמבט שלהם אמר שהם לא יודעים אם הילד שלי ישרוד. הוא שרד, אבל נותר משותק מהכתפיים ומטה, ומרותק לכיסא גלגלים". נדב נזכר: "בהתחלה זה היה נשמע כמו גזר דין מוות".
בפעם הראשונה שאקרמן חזר לביתו, אמו קיבלה הודעת אס אם אס ולפיה בית החולים אינו מספק שירותי אמבולנסים. סלבי: "לא הבנתי מאיפה אני אביא אמבולנס, המצוקה הייתה מאוד קשה".
היא יצרה קשר עם עזר מציון. "פתאום, כמו מלאכים, נכנסו אלינו לחדר בבית החולים ושאלו 'מי זה נדב?'. לראות פתאום בתוך הכאוס שאתה נמצא מישהו ידידותי, עם מאור פנים, נתן לי תחושה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לי". הנהג ביקש מנדב ומאימו לבחור שירים שהם אוהבים, ולקח אותם בבטחה לביתם. נדב נזכר "כשנתקלתי בכל העזרה הזו, בנכונות לסייע ולהיות שם בשבילי, הרגשתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולנסות לעשות הכול כדי לחזור ולתפקד. עזר מציון היו שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים הסעה לטיפולים ובחזרה. עבורנו הם חבורת מלאכים".
נדב ומשפחתו הם משפחה אחת של נעזרים במערך האמבולנסים של עזר מציון. בראש המערך עומד ישראל טיירי. "לפני זמן מה קיבלתי טלפון שיש נערה בת 16 שמאושפזת בהדסה עין כרם, חולה סופנית אונקולוגית. יש לה משאלת לב להגיע לים. אני עובר על האמבולנסים, ביקשו מעכשיו לעכשיו כאשר האמבולנסים כבר מלאים. מנסה ומנסה ולא מוצא פתרון. חזרתי לאותה אחת שפנתה אליי, עובדת עזר מציון מירושלים. אמרתי לה 'בואי נעשה את זה בצורה מסודרת מחר. עם ליווי רפואי כמו שצריך', כי המצב שלה היה ממש קשה.
"היא אומרת לי 'אם תחכה למחר לא יודעת מה יהיה, המצב לא טוב'. הבנתי מה המצב והפכנו עולמות ומצאנו אמבולנס שהגיע עם המתנדבות והצוות הרפואי. הגיעו עם אמבולנס מקושט, שטיח אדום ובלונים. הגיע נהג ולקח אותה לחוף בראשון, היה איתה ועם המשפחה שעה בחוץ. למחרת בתשע בבוקר התקשרו אליי שהיא נפטרה.

לפעמים מחר זה מאוחר מידי".
טיירי, בן ה-42 ממודיעין עילית, נשוי פלוס שלושה ילדים, חש בשליחות 24/6 למען כל מי שזקוק לסיוע בנסיעות והעברות. האמבולנסים של עזר מציון הפועלים בכל רחבי הארץ מבוקר ועד ערב מספקים סיפורים מרגשים ומרתקים, שמחים וגם עצובים.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל בקשה דחופה בהתראה קצרה, בשעה שהלו"ז של הנהגים כבר מסודר ומלא ונדרשת עבודה על מנת למצוא פתרון. זה מורכב מאוד וגורם לשנות לו"ז של כל הנהגים. זאת עבודה תחת לחץ, דינאמית, ומשתנה לפי הצורך שעולה".
"לפני כמה ימים קיבלנו בקשה לקחת ילדה בת חמש מהדסה עין כרם. היא הבינה שהיא הולכת למות ואמרה שהיא רוצה להגיע לבית שלה במושב, היא רצתה להיפרד מהאחים שלה. היא רצתה להיות שעה, שעה וחצי, לא היה אפשר יותר כי המצב הרפואי לא מאפשר. דאגנו למה שצריך ואחרי שהנהג הגיע איתה הביתה הוא התקשר ואמר שהמשפחה מבקשת עוד שעתיים כי קשה להם להיפרד ממנה. כמובן שלמרות שהיו נסיעות אחרות דאגתי לכך שיישאר שם, למרות שזה יצר לנו בעיה. המשפחה ממש הייתה נפעמת ונרגשת ממה שעשינו למענה".
ההזמנות מתקבלות יום קודם. 23 אמבולנסים עומדים לרשות עזר מציון. משבצים את הנסיעות השונות במדויק ולפי הצורך. העיקר שאמבולנס לא ייסע ריק. חולי אונקולוגיה ודיאליזה, כימותרפיה ומושתלים, כאלה שצריכים לנסוע באלונקה או כאלה שצריכים כיסא גלגלים, אנשים שצריכים להגיע לאשפוז או שזקוקים לליווי רפואי צמוד בכל נסיעה. העיקר לעזור למקסימום אנשים. דתיים, חרדים, חילוניים. אין הבדל.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל כאלה דברים מהרגע להרגע", אומר טיירי, "זה לא עניין של כמה דקות אלא דורש עבודה. למצוא פתרון לא פעם זה דבר מורכב, אבל ברוך השם שאנחנו מצליחים".
וישנם גם ימים בהם מערך האמבולנסים של עזר מציון מתגייס עם עשרות אמבולנסים למטרה מסוימת. כך קורה מידי שנה בל"ג בעומר מירון, כאשר צוות של נהגים מסייע בשינוע אנשים עם מוגבלות בתנועה אל ציון קבר הרשב"י. השנה, שנה אחרי האסון הנורא במירון, ביקשו מאות אנשים לעלות לציון הקדוש במהלך ימי ההילולה. מערך האמבולנסים של העמותה שכלל כ-20 כלי רכב, העלה ילדים, קשישים וחולים עם מוגבלות בתנועה וחולים. "לאורך ימי ההילולה היו לנו לא מעט מקרים מרגשים של אנשים שהיו באסון שנה שעברה" אומר טיירי. "אחד מהם הוא יהודי שהגיע על כיסא גלגלים ובשנה שעברה ניצל בנס מהאסון, והוא התקשה להסתיר את התרגשותו. זו זכות עבורנו לאפשר לכל אחד, למרות הקושי, לעלות להר ולהתפלל".
"אתה הכותל המערבי שלהם"
אב"י חלא בן ה-62 מקרני שומרון הוא אחד מהנהגים של 'עזר מציון'. במהלך השנים חלא מילא שלל תפקידים ציבוריים ביישוב שבו הוא מתגורר לאורך השנים. את האמבולנס של עזר מציון הוא מסיע כבר 20 שנה, מקבל את השיבוצים ויוצא לדרך כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא יסיים את יום עבודתו בשעות הערב. קשה לתפוס אותו לשיחה, סדר יומו עמוס וגדוש, כשהוא יתפנה הוא ישתף אותנו בחלק מהנסיעות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו.
"אתן לך הצצה ליום עבודה שגרתי. את הבוקר פתחתי אצל חולה ניוון שרירים. אני משתדל לצחוק ולדבר עם כל אחד, להקל מעליהם במה שאפשר. הנסיעה שלאחר מכן הייתה של חולה קטוע רגל. מדובר בחולה דיאליזה עם כיסא גלגלים שצריך להגיע לטיפולים. אנחנו עוזרים לו בנסיעות ומקלים על המשפחה. החולה האחרון היה ילד חולה סרטן שאין לו עוד שלוש עשרה. לקחתי אותו משניידר לבית שלו. ילד ממש נחמד שצוחקים איתו, עלם חמד למרות הטיפולים. בדרך הוא מספר לי 'עוד ארבעה חודשים יש לי בר מצווה. אני מזמין אותך אבל אני לא בטוח שאני אצליח לחיות עד אז'. אימא שלו בכתה במושב מאחור".
יום כזה לדבריו, נותן לו פרופורציות לחיים. ״כל שעה שאתה לוקח חולה אחר ורואה מה המשפחה שלו עוברת 24/7 אתה מקבל פרופורציות. אתה גם הפסיכולוג שלו ולא רק נהג האמבולנס. אתה שואל אותם מה הם מרגישים והם מוציאים הכול, פורקים. אתה הכותל המערבי שלהם, וזה שווה. זו בשבילי תרפיה. חולים לא מעניין אותם אם יש מינוס או אין מינוס בבנק. לבן אדם אין מחיר. גם את הבית והמכונית הוא ימכור בשביל החיים, כשאתה בעבודה הזאת וכל בוקר זה אנשים חולים במצבים קשים אתה אומר לעצמך, החיים שלנו יפים ואנחנו לא יודעים להעריך אותם. זה גורם לעשות חושבים. לכל משפחה אתה נותן תמיכה ומרגיש טוב עם עצמך לא פחות ממה שאתה עושה טוב לחולה עצמו״.
"המקום שלי שאני נמצא בו זה לא פשוט", משתף גם טיירי, "אני הרבה שנים במערכת, 13 שנה פה. זה לא פשוט. אבל העשייה הזאת והסיפוק שאתה מצליח להגשים עוד משאלה ועוד משאלה זה נותן כוח להמשיך. אנשים שבמצב שלהם אתה מגשים להם חלום". טיירי גם מודה כי "עם הזמן גם יש קהות חושים מסוימת. אי אפשר להמשיך הלאה בלי להתנתק טיפה מהסיפורים".
והסיפורים של טיירי זורמים בלי הפסקה. "יש לנו ניצול שואה בשנות התשעים שלא היה בכותל בחיים שלו. לא יודע איך נראה הכותל. הנהג לקח אותו, הגיע לשם וקרא קצת תהילים. חזר מאושר ובכה. במקרה אחר הייתה לנו בקשה לקחת אישה מאוד מבוגרת לפני חצי שנה. במשך שנתיים וחצי היא לא יצאה מהבית בגלל הקורונה. הייתה חתונה של נינה והיא מאוד רצתה לצאת לחתונה. לקחנו אותה מהצפון לעמק חפר לגן אירועים. הנהג נשאר בחתונה במשך שעתיים ולאחר מכן החזיר אותה הביתה. היא הרגישה שקמה לתחייה".
טיירי ממשיך ומספר. על תינוק חולה, על נער שנפצע בתאונת דרכים, על קטוע רגל שהיה צריך הסעה, הסיפורים אין להם סוף והעבודה אף פעם לא נגמרת. עוד חסד ועוד עזרה. כמו שעזר מציון יודעים לתת.
"אנחנו עובדים 24/6 אבל המשפחה מבינה את המקום שלי, שזה החסד שאנחנו עושים והעזרה שאנחנו נותנים. כל הזמן אנחנו גם מקבלים ד"שים ומכתבים מאנשים. מכתבי תודה שמחזקים אותנו. לא חסר".

עזר מציון נקודת אור

עזר מציון נקודת אור

"באשפוז הראשון של רוני בבית החולים היה לה קשה לקחת…
חברים לרפואה

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע…