01
״את אחד המשוריינים שאתה רואה בצידי הדרך לירושלים – אני השארתי שם״. כך סיפר לי אהרון ובר מרמת אביב, שהלך לעולמו השנה בגיל 101. ״בן קבוצת יבנה הייתי כשהקימו את המבנה של ישיבת ׳כרם ביבנה׳, והייתי נוסע במשאית להביא אבנים ירושלמיות ממחצבה שהייתה בגבעת שאול׳, כך סיפר. חשבתי על הסמליות: איש עם לב גדול, מלוחמי מלחמת השחרור, מסיע אבנים ירושלמיות – ׳אבנים עם לב׳ וקדושה, ל׳יבנה וחכמיה׳ המתחדשת…
02
בילדותי שמעתי מהרב אברהם רמר, אולי בשם הרב צבי יהודה קוק, שהגר״א נהג לערוך סעודה חגיגית לתלמידיו פעמיים בשנה: אחת בה׳ באייר והשנייה בכ״ז באייר. על ה׳ באייר יש עדויות נוספות, כך גם שמעתי מהחזן אריה גולדברג שאצל הפרושים בירושלים ה׳ באייר היה נחשב כסגולה לעשייה משמעותית למען גאולת הארץ. למשל הנחת אבן הפינה לבית הכנסת בנחלת שבעה, הראשון מחוץ לחומה, נערכה בכוונה תחילה ביום זה על פי מסורת מהגר״א. אבל הסבר לכ״ז באייר? אם מי מהקוראים שמע על כך, אשמח שיעדכן אותי. אני כן יודע שב׳מגילת תענית׳ נזכר כ״ז באייר כיום שמחה האסור בתענית, משום ביטול טקסי העבודה-זרה של היוונים ע״י החשמונאים.
שמעתי מהרב אביגדור נבנצל את החשבון שכ״ח באייר היה יום המלחמה והניצחון הראשון של עם ישראל על אויביו – מלחמת עמלק. ונזכרתי בציווי של משה ליהושע שבו נאמר: ״וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה״ וגו׳. חשבתי אם כן שהציווי וההכנה היו בכ״ז באייר, ובדומה – ירושלים בשנת תשכ״ז הייתה כבר מכותרת ומוכנה לשחרורה בכ״ז באייר, והיא רק המתינה להחלטת הממשלה המתלבטת, כידוע.
03
ועוד סיפור ירושלמי אופייני ששמעתי לאחרונה מהרב מרדכי אלפרט: ״למדתי בתלמוד תורה ׳עץ חיים׳ אצל ר׳ רפאל לוין, בנו של ר׳ אריה. הייתי מגיע לתלמוד תורה מידי בוקר יחד עם חבר משכונת בית ישראל, ופעמים רבות איחרנו. ר׳ רפאל היה מתרה בי, אך הוספתי לאחר. פעם אחת הוא הודיע לי: מחר ב-10 בבוקר תיגש למשגיח (אביו) והוא ישוחח איתך. פיק ברכיים אחזני, ביקשתי עוד הזדמנות, הבטחתי לא לאחר יותר, אבל הוא לא ויתר. ר׳ אריה היה ידיד של משפחתי, והסיטואציה הייתה לי מאוד לא נעימה. ניגשתי בדחילו בזמן המיועד, ר׳ אריה לקח את ידי בידו ושאל: ״מה שלום אבא?״, ואני: ״בסדר, ב״ה״. – ״ואימא, איך היא?״ – ״גם היא בסדר, ב״ה״. – ״אכלת ארוחת בוקר?״ – ״כן״. הוא שאל, ואני כבר מחכה לסטירה ולחזור לכיתה, שייגמר הרגע המביך הזה. אבל הוא ממשיך: – ״מן הסתם זכרת לברך ברכת המזון״. – ״כן״. – ״ומה אכלת?״ – ״עגבניה, ו…״, פירטתי את המעט שהיה אז לאכול. לא הבנתי לאן חותרת השיחה, ואז כבר לא התאפקתי ואמרתי: ״הרבי שלח אותי לדבר עם המשגיח״. – ״כן, דיברנו. עכשיו תחזור לכיתה״. הוא לא אמר מילה בעניין האיחורים, ואני – מעולם לא איחרתי יותר. היה די בזה. מחנך באהבה, ללא תארים.
