אני יושב וכותב את הטור הזה ואין לי מושג מה יש לי להגיד לכם לקראת יום כיפור. רב – אני לא, מחדש חידושים – אני לא, פובליציסט? לא. אז מה כבר אני יכול לכתוב לקראת היום הקדוש בשנה?
"אבא". בשמונה השנים האחרונות יש לי תואר חדש של "אבא". זה לא הולך ברגל. היו שם קשיים בדרך עד שיובל אברהם הגיח לאוויר העולם. ידענו אכזבות, ידענו נפילות והיו שם גם דמעות.
עכשיו אספר לכם למה נעשיתי רגשן קבל עם ועיתון.
לאחרונה דיברתי עם איש ניקיון מתוק שאני רואה מדי פעם. תמיד אנחנו מחליפים שלום נימוסי, באמת נימוסי. אבל לפני ראש השנה שוחחנו באמת ותוך כדי הוא שאל אם יש לי ילדים. "4 ילדים!", השבתי בגאווה. "לך יש ילדים?", שאלתי בנימוס, באמת בנימוס. ואז הוא שבר לי את הלב: "לא. אני בן 51 ואשתי לא יכולה ללדת. לפני 10 שנים אמרו לי להתגרש ממנה אבל אני פשוט לא יכול". הוא שבר לי את הלב ואני לא יכולתי לנחם אותו, כי מה כבר אגיד לו שלא נאמר.
לפתע עלה מולי הפיוט המוכר הזה.
"בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לֹא בקצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי יִשקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום".
ונתנה תוקף הוא הפיוט הכי נורא ואיום מבחינתי. וגם בו לא מצאתי את שביקשה נפשי בשביל לענות לאותו יהודי פשוט. כנראה שכאן נכנסת האמונה האמיתית, והאמונה האמיתית אין משמעה להאמין שיהיה טוב בעיניים שלנו דווקא, כי לא את הכל אנחנו מבינים ולא הכל נראה טוב בעינינו.
מרגיש לי נכון לסיים עם מילותיה של תמי לוי.
"אל נבקש הכל לדעת, אל נסתקרן לגבי המחר. יש לפעמים שסיבה לא נודעת, יש לפעמים שנסתר הדבר. יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע, נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה. לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל. אל נבקש סיבה לכל צעד, אל נבקש לדעת כל סוד, יש לפעמים שסיבה לא נודעת".
שנזכה להסתכל על המציאות באמונה אמיתית ובהבנה שלא הכל אנחנו מבינים, כי לא הכל אנחנו צריכים להבין.
אני מאחל לכולנו גמר חתימה טובה.
