בפרשת מטות מספרת התורה על התיישבות השבטים ראובן, גד וחצי מנשה בעבר הירדן וברמת הגולן. עבר הירדן והגולן נכבשו על ידי בני ישראל בפיקודו של משה רבנו, כבר בפרשת חקת. בפרשת מסעי מפורטים גבולות ארץ ישראל המערבית, שנתחלקה לתשעה וחצי השבטים האחרים.
במדרש רבה על הפרשה (כ"ג, ג') נאמר: "אלה מסעי – למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו? על שקיבלו את ישראל, ועתיד הקב"ה ליתן שכרן, דכתיב: 'ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, פרוח תפרח ותגל'… ומנין שהמדבר עתיד להיות יישוב? שנאמר: 'אשים מדבר לאגם מים… אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן'… ונאמר: 'אף אשים במדבר דרך, בישימון נהרות'".
אחרי מלחמת ששת הימים, בה הכניע הקב"ה את אויבינו תחתנו ונתן לנו, בין היתר, את רצועת עזה ואת מדבר סיני, התחלנו לראות את התגשמות הדברים הללו – המתיישבים בחבל ימית ובגוש קטיף הוכיחו, שאפשר להפוך מדבר לגן פורח.
לצערנו, בכסלו תשל"ח, החל משא ומתן בינינו לבין המצרים, שבסופו נחתם ההסכם המחפיר – הסכם הנסיגה מסיני. בתקופה בה התנהלו הדיונים לקראת חתימת ההסכם, מחה הרב צבי יהודה נמרצות על עצם קיום הדיונים. בסדרת כרוזים יצא רבנו נגד הרעיון הנואל, שהועלה בדיונים, ליצור 'אוטונומיה' ערבית, אותה כינה בשם 'אנטומיה', ועל המחשבה לתת לערבים שטחים כלשהם משטחי ארץ-ישראל. באותם חודשים עמדה על הפרק התביעה שניסוג מסיני, ועל כן חלק גדול של הכרוזים שפרסם, עוסק בשטחים בדרום הארץ.
בספר "להלכות ציבור" מובאים בין היתר דברים שכתב הרב צבי יהודה באותם ימים. את התכנית לנסיגה אפשרית מחבלי ארץ-ישראל הוא מכנה "תכנית שגעונית", ואלה דבריו:
"נזדעזעתי לראות היום בגליון 'הצופה', שכאילו 'נסיבות מדיניות בטחוניות ריאליות' הכריחו לקבל תכנית שגעונית של חיתוך ארץ חיינו ומסירת חלקיה לנכרים, חלילה. כל זה שקר וכזב. ארץ ישראל, הכוללת כל חלקיה וצדדיה וגלילותיה היא ארץ חיוניותנו, כדברי מרן הרב בתחילת ספר אורות… וחיוניות איננה ניתנת למסחר של משא ומתן קיומי חלילה".
בין חלקי ארץ-ישראל, שרבנו קורא לה ארץ חיוניותנו, הוא כולל את: "אדמת קודש סיני". רבנו מציין, שראשית ההתגלות של הקב"ה למשה רבנו בסנה התרחשה בסיני, עליו נאמר בתורה: "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". בהמשך הכרוז קובע רבנו שסיני הוא ההתחלה של כל ארץ הקודש. את דבריו הוא מבסס על רש"י בפרשת מסעי ועל דברי 'הכוזרי' והגר"א.
עם כל זאת, ידוע שלא כל הפוסקים כוללים את כל שטח חצי האי סיני בתוך גבולות הארץ. מכל מקום, גם הפוסקים הללו מודים, שחבל ימית, רצועת עזה וגוש קטיף נכללים בגבולות הארץ, ואסור לסגת מהם בשום פנים ואופן.
רבנו עודד את תלמידיו להתנגד בכל תוקף לפינוי ימית. אף שמצבו הגופני היה כבר קשה מאוד, הוא רצה לעזוב את מיטת חוליו בבית החולים ולהשתתף בעצמו במאבק למניעת הנסיגה. פחות מחדשיים לפני פטירתו, כתב רבנו לאנשי התנועה לעצירת הנסיגה מסיני: "לכבוד כל יקירינו המתאמצים למען שמירת שלמותה של ארץ חיינו הקדושה לכל ישראל – כולי אתכם בכל פעולותיכם… חזקו ואמצו… כהחלטת רבן של ישראל הגר"א מוילנא, כי סיני היא ארץ-ישראל".
עם כל הכאב, ממשלת ישראל בסופו של דבר קבעה עובדות בניגוד לדעת תורה. אכן, פינוי ימית, ושנים אחרי כן הגירוש מגוש קטיף, לא הביאו ל'שלום' המקווה. הם גרמו דווקא תוצאות הפוכות – בעקבותיהם ספגנו פיגועים קשים, הפגזות טילים על ערי ישראל, ואף נאלצנו לצאת למלחמה. נתפלל כולנו, שהקב"ה יקיים בקרוב את דברי רבנו שכתב, שמתוך ימי בין המצרים, נזכה ל"נחלה בלי מצרים" בקרוב ממש
