שאלת השאלות בכל זמן של קושי מאתגר היא – כיצד מחזיקים מעמד?
יש לפעמים שפשוט מגיעים למבוי סתום ואין שום כיוון לפתרון, אין אופק והכול נראה קודר, בלי שום סיכוי לצאת מן המיצר. תחושה מעיקה של חוסר אונים ושל ההגה ממש לא בידינו… אז מה עושים?
בואו נלמד מבני ישראל במדבר. ישראל יוצאים ממצרים עם הבטחה אלוקית להגיע לארץ ישראל. כמה זמן? מי יודע איך? מי יודע מה נאכל? מי יודע מה נשתה? מי יודע… אז למה בני ישראל לא מקבלים תוכנית עבודה אלוקית מה הולך לקרות בכל יום בכל המסעות הארוכים שבמדבר? מתי מנוחה, מתי נסיעה, תפריט מסודר ותאריך יעד לכניסה לארץ?
נראה שתקופת המדבר אינה ׳תקופת מעבר׳ שצריך רק לעבור אותה והלוואי ויכולנו לחסוך אותה מאיתנו, אלא להליכה במדבר יש מטרה, יש יעד, כל צעד וצעד שעשו אבותינו במדבר היה בעל משמעות. כל מסע ומסע גידל אותם, הוסיף למדרגתם האישית, הלאומית והרוחנית.
דומה הדבר לאימא שהייתה אומרת: ״חבל על כל שנות הילדות של הילד… סתם בזבוז זמן״. אני לא מכיר אימא כזו! האם האוהבת מבינה שלכל שלב בחיים יש מטרה ותכלית – לתקופת הינקות, הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה, ומכל תקופה אפשר ליהנות ואי אפשר לדלג על שום תקופה, כי אחרת האדם יחסר באישיותו ובהתפתחותו וממילא לא יהיה בשל לתקופה הבאה.
כך הדבר בכל מהלך במהלך חיינו – אדם המאמין שהעולם מונהג בהשגחה אלוקית, מבין שדווקא התהליכים מחשלים, מחזקים ומקדמים אותנו ואת המציאות לקראת המשימות והתקופה הבאה. ולהיפך, ככל שהקושי הניצב לפנינו קשה יותר, כך העלייה אחריו תהיה גדולה ומשמעותית יותר. לקשיים יש תפקיד חשוב במהלך חיינו.
באמת שאלות ה״מה יהיה״ או ״כיצד מחזיקים מעמד״ נובעות מאיזה רצון לדלג על התקופה העכשווית. ראייה כזו יש בה פספוס של ׳הדרך׳, של הגדילה ושל ההתפתחות, כי מי יודע באמת מה ילד יום? לכן אנו חייבים להפיק מהמצב הנתון את המרב ולא להתייסר בשאלות תיאורטיות של מה יהיה. כי באמת מי יודע… אולי ליתר דיוק רק אחד יודע… ■
