01
בפרשת השבוע אנו למדים על מכת בכורות. בכורה היא הראשונית של החיים, הרגע הקסום שבו בני אדם הופכים לאבא ולאמא, הרגע בו אדם מרגיש שהוא יצר חיים חדשים. כדי לצאת משעבוד מצרים צריך להכות את הבכוריות: לא להתנות אהבה לילד רק בהתלהבות הראשונית אלא גם בגידולו המתמשך; לא להתמכר להצלחה הראשונית אלא להפנות משאבי נפש להתמדה; לחוש התחדשות לא רק ברגעי שיא אלא בדרך ארוכה ומפותלת.
02
אותו רעיון גם נמצא בהמשך הפרשה שבה אנו מצווים על פדיון פטר חמור: לפדות את הולד הראשון שנולד לחמור. אנו לוקחים את החומריות הראשונית ודואגים שלא להתבוסס בה. בפסוק האחרון בפרשה אנו מצויים להכניס את הדברים הללו לבתי התפילין "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" – בכל בוקר אנו קושרים את הרעיון הזה על הזרוע מול הלב ועל הראש, כדי להפנים גם בלב וגם במוח: גם אם הדרך תתמשך אנחנו ננצח. לא ניתן לשגרה ולכשלונות בדרך לנצח אותנו. לא מנצחים אותנו כל כך מהר.
03
כולנו מכירים את המשפט "כל ההתחלות קשות", אולם למען האמת ההתחלה היא הרבה יותר קלה מההתמדה. הדברים נכונים ביחס לדיאטה, לימוד תורה ועבודה אישיותית, ועל אחת כמה וכמה ביחס למלחמה. במדינת ישראל אנו לא רגילים למערכות צבאיות ארוכות אולם מלחמה זו היא שונה. בלי קשר לשאלה כיצד יסתיים הסבב הנוכחי, כולנו מבינים שאנו הולכים לקראת שנים של מלחמת התשה מתמשכת בכל הגזרות: דרום, צפון ומרכז.
04
בפרשיות השבוע הללו נקרא על יציאת מצרים. בתוך כל פרשיות יציאת מצרים הכתובות בלשון עבר, ישנו פסוק חריג שכתוב בלשון הווה מתמשך: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד, ח). יציאת מצרים איננה מאורע חד פעמי אלא פעולה מתמשכת שבכל רגע מתקדמים בה יותר ויותר; יוצאים מהמיצרים יותר ויותר.
05
הדרך לשרוד במסע המתמשך היא למצוא את נקודות ההישג החלקיות. כדאי לא להתמכר למשפטים כדוגמת "כל עוד יש חמאסניק אחד בחיים/ כל עוד יש טיל שנורה על ישראל/ כל עוד יש חטוף אחד שלא ניצל – זה אומר שהפסדנו". חיסול כוחו הצבאי של החמאס והרס התשתיות שלו לשנים ארוכות קדימה גם הוא שלב חשוב בדרך לניצחון. הרבה חיילים נהרגו למען הישגים חלקיים, ואין זה סותר את הלחץ שיש להפעיל על מנת שהניצחון יהיה מובהק עוד יותר.
06
בשורה התחתונה מצבנו כבר כעת טוב יותר מלפני השביעי לאוקטובר – הן בעצם ההתפכחות מהקונספציה (שאוי ואבוי לנו אם הייתה מתרחשת בעוד חמש שנים, כשהאויב היה מתואם וחמוש הרבה יותר), הן בכוחות הגבורה והאחדות שישמשו כמטעני חוסן לשנים ארוכות קדימה, והן בהקטנת האיומים הצבאיים בגזרות השונות. המחירים הם אדירים, הכאב והשכול יישארו לנצח, אולם רק בכדי להכניס לפרופורציה: במלחמת יום הכיפורים, האיומה במלחמות ישראל, נהרגו כשלשת אלפים חיילים בזמן שהאוכלוסייה במדינה מנתה כשניים וחצי מיליון יהודים. כיום אנו מונים כשבעה מיליון יהודים במדינה משגשגת ופורחת. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנו ממשיכים לצאת ביד רמה ממצרים, יקח כמה זמן שייקח. ■
