כשהייתי ילד חשבתי שאלוקים נמצא בשמים ורק כשאין לו ברירה הוא יורד לארץ להשתלט על הבלגן שעשו בני האדם.
כשגדלתי הבנתי שאין מקום שאלוקים לא נמצא בו, ובעיקר בליבם של בני אדם, כולל אלו שממש מתריסים נגדו.
כשהייתי ילד חשבתי שאמונה זו מין תחושה חזקה בלב ונשענים עליה בלית ברירה במצבים שהשכל מרים ידיים והרגש מעומעם.
כשגדלתי הבנתי שהאמונה גדולה וודאית משניהם גם יחד. שהיא מגיעה ישירות מהנשמה, והשכל והרגש הם רק ניצוצות קטנים מהאור הגדול שלה.
כשהייתי ילד חשבתי שהתורה היא אוסף סיפורים נחמדים על אבותינו בתוספת כמה מצוות.
כשגדלתי הבנתי שמדובר בספר החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית ומגדלור בוהק של אמת ומוסר בתוך יַם הבלבול שמציף אותנו.
כשגדלתי עוד יותר הבנתי שכל התורה שאנחנו לומדים היא רק ה׳גוף׳ שלה, ומעבר לכך יש את ׳נשמת התורה׳ עם סודות ועומקים בלי גבול.
כשהייתי ילד חשבתי שההלכה היא אוסף כללים שחייבים לשנן כדי לדעת מה מותר ומה אסור. שלפעמים היא מעיקה ומעצבנת אבל אין ברירה אלא למצוא דרכים וטריקים להסתדר איתה.
כשגדלתי הבנתי שהלכה היא הדרך הנכונה ללכת בה.
שהיא לא ׳בעיה׳ שצריך לפתור כדי שלא תפריע לחיים, אלא היא הנחל בו הם זורמים ויש בה מַרְפֶּא להרבה מהקלקולים שבהתנהגות האנושית.
כשהייתי ילד חשבתי שתפילה זה לבוא לבית כנסת ולדקלם מתוך סידור קטעים שאנשים שאני לא מכיר חיברו לפני המון שנים.
כשגדלתי הבנתי שתפילה היא מפגש מופלא בין אלוהים לאדם. שהנשמה שלנו כל הזמן ׳מתפללת׳ – מתגעגעת ושואפת לאינסוף, ורגעי הקסם בהם אנו עוצרים את מרוץ החיים המטורף ודואים על גבי מילות התפילה אל השמים, הן הזמן היקר ביותר ביום.
כשהייתי ילד חשבתי ששבת היא היום הכי משעמם בשבוע ומילת המפתח בו היא ׳אסור׳.
כשגדלתי הבנתי ששבת היא לא סוף השבוע אלא השיא שלו, או יותר נכון הנשמה שלו. שאיסורי השבת נועדו ליצור מרחב שלתוכו יש ליצוק תוכן, רק שמרוב שהתמקדנו ב׳שָׁמוֹר׳ שכחנו את העיקר שהוא ה׳זָכוֹר׳.
כשהייתי ילד חשבתי שאישי התנ״ך וחז״ל היו אומנם צדיקים ומוכשרים אבל היו להם גם טעויות וחטאים כמו שלנו, כי מה לעשות, כולנו בני אדם.
כשגדלתי הבנתי שאנחנו והם בכלל לא נמצאים על אותה סקאלה. ש״ראשונים כמלאכים״ ומה שהתורה מספרת על הטעויות שלהם זה כדי שנביט על עצמנו בענווה ונעשה קל וחומר, כמה אנחנו צריכים להיזהר לא ליפול.
כשהייתי ילד אמרו לי שגמרא זה רק לגדולים ושאמתין בסבלנות. כשהגעתי לגיל שאפשר כבר ללמוד אותה, חשבתי שהיא ספר מסובך וטרחני ומסכנים אלה שבישיבות שחייבים להתנדנד מולה כל היום.
כשגדלתי הבנתי שמדובר ביצירת מופת מדהימה שחושפת בפנינו את ליבת הכור הגרעיני ששמו תורה שבעל פה. הבנתי שקיבלתי הזמנה להצטרף אל בית המדרש החי של כל הדורות ולהוסיף לצידם בענווה את נקודת המבט הקטנה שלי.
כשהייתי ילד חשבתי שצניעות היא עניין שקשור לבגדים ומי שאחראי עליו הן בעיקר הנשים.
כשגדלתי הבנתי שמדובר בעמדה הבסיסית של האדם מול א-לוהים. ״והצנע לכת עם ה׳ א-לוהיך״ (מיכה ו,ח).
הבנתי שהסיבה לכיסוי הגוף אינה מפני שהוא שלילי או מכוער. גופנו הוא מתנה יפהפייה שקיבלנו מריבונו של עולם, אך דווקא בגלל עוצמתו המסנוורת אנו מכסים חלקים ממנו, כך שהנפש והנשמה יוכלו להאיר מתוכו.
הצניעות היא נוסחה מנצחת לשמור על איזון נכון בין פְּנִים לְחוּץ.
כשהייתי ילד חשבתי שכשאגדל אבין דברים וגם ההתנהגות שלי תשתנה פלאים.
כשגדלתי גיליתי המון מבוגרים שהמחשבות וההתנהגויות שלהם ממש ילדותיות. שהם אולי בני שמונים אבל בתחומים רבים לא השתנו הרבה מאז הבר-מצווה.
הבנתי שֶגִיל אינו עניין של זמן שעובר, אלא של מה שאתה עובר בזמן, וְשֶאֶת מה שאתה לא תעשה עבור עצמך – השנים לא יעשו בשבילך.
הבנתי שבמקום להתאמץ להוסיף שנים לחיים שלך, עדיף שתנסה להוסיף חיים לשנים שלך.
כשהייתי ילד ידעתי שאני לא יודע הכול, אבל חשבתי שכשאגדל הכול יהיה ברור לי.
כשגדלתי גיליתי עד כמה אני לא יודע וכמה עוד יש לי עוד ללמוד.
הבנתי שלהיות גדול זו זכות שמתלווה אליה אחריות, אבל גם בבגרות אסור לוותר על התמימות והטוהר של עולם הילדות ושאף פעם לא כדאי לי לאבד את הילד הטוב והמתוק שעדיין קיים בתוכי. ■
הרב יוני לביא מראשי ארגון קהלים ומרבני ברקאי
