אקטואליה

כשהמשטרה עושה תג מחיר

סגן ראש עיריית רהט הגיע למקום והתחיל במהומה. רק באמצעות שימוש בהרבה כח הצליחו השוטרים להרחיק אותו מאיתנו. האיום שעבר למשטרה היה ברור. אם לא תעיפו את היהודים בתוך שעה נעיף אותם אנחנו. בינתיים התאספו עוד ועוד בני המגזר במטרה לאיים על המשטרה. מפקד המשטרה נכנס להתקף חרדה.

אף אחד לא אוהב שמפריעים לו בעבודה, במיוחד לא קציני משטרה.
כשתכננו להקים את מצפה פולה בנגב ידענו שבמשטרה לא מאוד יאהבו את העניין. למה להם? כל דגל ישראל במקום חדש בנגב עלול חלילה להסתיים בהתפרעויות של בני המגזר הבדואי מהסוג בהן יוצאת המשטרה תמיד וידה על התחתונה. את זה הם כבר ממש לא סובלים מה שבהחלט הזכיר לי משחקי כדורסל מהם אני נוהג להתחמק בקביעות. ערב האירוע קיבלנו מסרים ברורים ממערכת הביטחון לפיהם במשטרה “מאוד” לא אוהבים את הרעיון. מה זה “מאוד” לפי מה שהבנו הם מתכננים לעצור את כולנו כבר בדרך ולא להמתין עד שנעלה כמה מבני עראי מצ’וקמקים עם דגל ישראל חלילה. מה אני אגיד לכם? מעט ניסיון יש, ובקבוצות הווצאפ השונות פורסם כי התכנון הוא לעלות לנקודה ליד הישוב נבטים. ואכן, ידידנו במשטרה לא אכזבו ובכוח כמוהו לא ראו השבטים הבדואיים באזור במשך שנים המתינו לנו כוחות רבים סמוך לנבטים. כמה רכבים התנדבו להגיע לזרועותיהם, השוטרים הנלהבים סגרו עליהם כמוצאי שלל רב אלא שבינתיים שאר הפעילים בנו בדממה את מעלה פולה סמוך לעיר רהט שבצפון הנגב. המקום נבחר בקפידה, אדמות מדינה מוכרזות עליהן משתלטים ללא היתר הבדואים באזור, בצמוד לכביש הראשי ובשטח בו עיריית רהט מתכננת להרחיב את העיר בהמשך. הכול ללא שום אישור כמובן.
שעה וחצי לקח לשוטרים הראשונים להגיע לזירה. הבדואים שחלפו לא הבינו מה קורה, חברי הכנסת שמחה רוטמן, איתמר בן גביר, אורית סטרוק ושלמה קרעי כבר הגיעו למקום ובמשטרה לא ידעו מה לעשות. מבחינתם האירוע היה אמור להסתיים כמה שעות קודם. הבדואים גם הם התחילו להבין מה קרה, להתקהל בסמוך ולאיים על השוטרים, כוח נוסף שהוזעק נפרס כדי לחצוץ בינינו לבדואים ואז ניגש אלי קצין משטרה ומבקש ממני לדבר אתו בצד. באירועים כאלו ל”שיחות בצד” תמיד יש את אותה משמעות. הוא שאל אם אני האחראי במקום עניתי שכמובן לא אבל מלדבר אף פעם לא מפסידים. היה לי חשוב שבמשטרה יבינו שלא באנו לריב עם הבדואים או עם שוטרים חלילה. רק להפגין נוכחות יהודית בחבל ארץ ריבוני שהולך ונכבש.
סגן ראש עיריית רהט הגיע למקום והתחיל במהומה. רק באמצעות שימוש בהרבה כח הצליחו השוטרים להרחיק אותו מאיתנו. האיום שעבר למשטרה היה ברור. אם לא תעיפו את היהודים בתוך שעה נעיף אותם אנחנו. בינתיים התאספו עוד ועוד בני המגזר במטרה לאיים על המשטרה. מפקד המשטרה נכנס להתקף חרדה. להעיף אותנו אין לו אפשרות מספיק כוחות, לעמוד מול האיום הבדואי לא הייתה אפילו אופציה. האיש שהיה בעיצומו של התקף חרדה כבד שלח קצינים לאיים עלי שאם לא אעזור להם לפנות את הנערים מהמקום הם יעצרו אותי, כמובן שסירבתי לבקש ממישהו לעזוב את המקום. מה שכן, בגלל שבאמת לא רציתי שאף אחד יתקוף שוטרים הסכמתי להבהיר לנערים הצדיקים בשטח שלא באנו לריב מכות עם אף אחד. זה עבד. במהלך הפינוי לא הותקף אף שוטר גם לא מילולית. נערים צדיקים. מלח הארץ. עם סיום הפינוי מורה הקצין לשוטרים לקחת אותי לתחנה. שם אחרי יבוש כהוגן והחרמת חפצי האישיים נחקרתי בסעיף עליו כנראה לא נחקר אף אחד מקום המדינה. “חשד להסגת גבול בכך ששהיתי באדמות המדינה ללא היתר”. עזבו את זה שככל הנראה כל אחד בכל טיול יכול להיחקר על הסעיף ההזוי והמומצא הזה. עזבו את זה שבפועל יש אנשים שאשכרה גוזלים מידי יום בדיוק את אותן אדמות המדינה ומעולם לא חשבו לחקור אותם.
הדבר ההזוי ביותר היה שבסיום החקירה, לאחר שנלקחו ממני טביעות אצבע ותמונת פרופיל כיאה לפושע מדופלם הודיעה לי החוקרת כי הם החליטו להחרים לי את האקדח אותו אני נושא להגנה אישית כתושב יהודה ושומרון.
למה? כי הם יכולים. רק כי הם יכולים ורק כי הם כנראה חשבו שיש לי חלק בעובדה שהם לא שתו קפה בתחנה בנחת כמו כל בוקר. בעזרת ידידי עורך הדין נתי רום מארגון חננו הגשתי בקשה לבית המשפט שיורה למשטרה להחזיר את הנשק. 7 ימים נתן בית המשפט למשטרה להגיב על מה ולמה הנשק שלי אצלם. עורך הדין נתי רום גם דאג שהחלטת בית המשפט תגיע פיזית לידי תחנת רהט, במשטרה אבל לא טרחו להגיב. עם תום 7 הימים נתן להם בית המשפט עוד 3 ימים להגיב ולנמק מדוע נמנעו מלהגיב. הימים נגמרו ובמשטרה דממה. השופט רון סולקין הוציא פסק דין בו הוא מורה למשטרה להשיב לי את הנשק לאלתר. כשפנה עורך הדין רום למשטרה בבקשה לתאם זמן בו אגיע לאסוף את הנשק נאמר לו על ידי קצין החקירות שהם היו שמחים להחזיר אבל רישיון הנשק שלי בכלל נשלל אז שאפנה למשרד הפנים לחידוש הרישיון. הרמתי מיד טלפון למוקד משרד הבט”פ שם אמרו שמה פתאום והכל טוב עם הרישיון. כשעורך הדין שלי חזר למשטרה נאמר לו שהם בכלל מגישים לבית המשפט בקשה לעיון חוזר אותה הם אכן הגישו למחרת.
בבקשה הם טענו שהחל מהרגע בו מופקד הנשק במשטרה הרישיון להחזיק בו נשלל. כך שגם אם בית המשפט מחליט להורות להם להחזיר הם יוכלו להחזיר רק אם אעשה מחדש את הליך הבקשה להוצאת נשק.
נכון לעכשיו הדיון בבית המשפט נקבע לתענית אסתר. מבטיח לעדכן.

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■