הרב אריה שיינברג, רב קהילת ׳רודפי שלום׳ בטקסס, נפטר לאחרונה. הייתה לי הזכות להתארח אצלו בקהילה כחזן לפני כמה שנים. האיש היה רב פעלים גם בקהילתו בארה״ב, וגם למען מדינת ישראל, יישוב הארץ וגאולת ירושלים. הוא עמד מאחורי דברים משמעותיים שקרו במדינת ישראל, מהם ידועים, מהם שאינם ידועים, ומהם שהשתיקה עדיין יפה להם. זכיתי לכמה שיחות עימו בענייני מסורת והנהגת ציבור, ועוד חזון למועד.
בשיחה על נושאי פסיקה שאלתיו מיהו הפוסק שאיתו מתייעצים רבני ארה״ב אחרי פטירת ר׳ משה פיינשטיין. הוא נקב בשם לא ידוע כאן בארץ, רבי נטע גרינבלט. ״הוא הגדול ביותר בדיני גיטין. מידי פעם הוא מגיע אלינו לבדוק את העירוב ולהשיב על ספיקות. בעל אישיות מיוחדת״. גם הוא נפטר לאחרונה, בגיל 96. בריאיון לסיון רהב מאיר, סיפר לה הרב נטע גרינבלט שחלה קשה בילדותו. אביו לקחו לרב קוק לקבל ברכה, היה זה בערוב ימי הרב זצ״ל. עטור בטלית ובתפילין, כדרכו כל היום, החזיק הרב בילד, פרש עליו טליתו והתפלל במשך כ- 15 דקות. הוא לא יודע מה הוא אמר, רק זוכר שבסוף בירכו שיהיה תלמיד חכם ושיאריך ימים. הוא הבריא, וטען שהברכה השנייה התקיימה…
מוכר יותר ממנו היה אחיינו, הרב אפרים גרינבלט, בעל שו״ת ׳רבבות אפרים׳, שבו השיב לאלפי שואליו מרחבי ארה״ב והעולם. מתמיד ירושלמי (ע״פ הנהגותיו אני מנחש שלמד אצל ר׳ אריה לוין, לא מידיעה), פעיל בלח״י, שברח מהכלא הבריטי, ותלמיד של הרב שך. הוא נאלץ לנסוע לפרנסתו לארה״ב, כשר׳ איסר זלמן מלצר מייעצו ומברכו שייסע ושיחזור. שם הוא נעשה לתלמידו הגדול של ר׳ משה פיינשטיין, והוא שלח אותו להיות רב בממפיס, ובה שימש במשך 60 שנה. הוא דאג לכל ענייני הקהילה, מתפילות וכשרות, שלום בית ודיינות, דרשות, שחיטה, פסיקה והרבצת תורה, ועד חינוך והעמדת תלמידים, ועוד נותר לו פנאי להשיב לאלפי שואלים. התפרנס מעסקים, עשה צדקה, וגם תמך במשפחתו שבארץ ביד רחבה. הרב שלמה אבינר יבלח״א סיפר, שכשהפסיד הרב גרינבלט את כל הונו ברמיית מיידוף, ראה בזה סימן לחזור לירושלים, ואכן חי בה בחמש שנותיו האחרונות. בקהילת סוואנה בג׳ורגי׳ה פגשתי את גב׳ דבורה גוטליב, תלמידה שלו מ…כיתה ג׳, וכך היא סיפרה:
״כילדה בכיתה ג׳ לא הבנתי את המשמעות של היות המחנך שלי, בעל ה׳רבבות אפרים׳, אחד מגדולי הפוסקים. חיצונית לא היה לכך שום סימן. אילו ראית אותו ברחוב לא יכולת להעלות בדעתך שמדובר בתלמיד חכם. הוא שידר פשטות גמורה, התלבש בפשטות, דיבר עם כל אדם בחביבות רבה. בדיעבד אני שמה לב לסימנים נוספים שרק היום אני מבינה את הקשר שלהם לגדלותו. למשל, מי שיכול היה לשמש כראש ישיבה בכל מקום הרגיש אחראי לקהילתו, ואם צריך, הוא ילמד בכיתה ג׳. אני לא זוכרת שאי פעם הוא אמר ביקורת! הוא מעולם לא הרים את קולו! דרכי ההוראה שלו היו מאוד מקוריות והילדים אהבו את הלימוד איתו. הלימוד היה תמיד מותאם אלינו, עם דוגמאות מחיינו. הכיתה הייתה רגילה לגמרי. אני זוכרת שפעם היה רעש איום בכיתה, המון דיבורים והפרעות, והוא רצה להשתיק אותנו. ללא ביקורת, הוא פנה למזגן, דפק עליו, ואמר לו, כביכול: ׳ אתה עושה הרבה רעש וקשה לנו ללמוד כך. מייד השתרר שקט״׳.
