בימים האלו שכולנו במלחמה וחלקנו מגוייסים חשוב מאוד שלא נפספס את הילדים שלנו שגם הם עוברים תקופה בכלל לא פשוטה.
חשוב שנדבר איתם ובעיקר נקשיב להם , נקשיב לאיך שהם חווים את התקופה הלא פשוטה הזאת. איך הם חווים את הלחץ והמתח של ההורים.
חשוב שנקשיב לחששות ולפחדים שלהם בעקבות השבת הנוראית של שמחת תורה. והכי חשוב שנדע להכיל אותם.
במלחמה הזאת בניגוד למלחמות אחרות איבדנו לא מעט ילדים.חלקם לבד חלקם עם כל משפחתם.
ילדים קטנים נחטפו ילדים קטנים נרצחו והילדים שלנו יודעים ורואים וחשופים לכל מה שקרה לעיתים אפילו יותר מאיתנו. וחלקם מרגישים מאוד לא בטוחים. אז כן אנחנו חייבים להיות איתם באמת..
אני משתף אתכם בסיפור מתוק על ילד מעוטף עזה. ילד שאימץ מחלקה…
״זה התחיל אחרי אימון, יחידת מילואים שיחקה כדורגל במושב הקטנטן שפונה מתושביו, ליד הגבול. וכשהכדור התגלגל החוצה מהמגרש, ילד אחד בעט אותו חזרה פנימה. זה שבכלל היה שם ילד זה מפתיע, כי אין עכשיו ילדים במושב. אבל אמא ואבא של הילד לא התפנו, ואיתם עוד כמה מבוגרים שהיו חייבים להישאר ביישוב לשמור או לעבוד. והילד, שנשאר בלי חברים, ובלי כיתה, ובלי בית ספר וחוגים, ובלי אחים ואחיות, רק הוא ואמא ואבא שלו – מאז השבעה באוקטובר לא ממש רצה לצאת מהחדר שלו, ובטח שלא לשחק בחוץ. אבל כשהחיילים שאלו אם הוא נכנס לשחק איתם או מה, כל זה השתנה.
כי למחרת הילד הכריח את אמא שלו להעיר אותו מוקדם למסדר הבוקר של החיילים לפני שהם יוצאים לפעילות, ובגלל שהוא פשוט עמד שם הם כבר נתנו לו מספר ברזל. וכשכולם אמרו בקול בס את המספרים שלהם, אז פתאום הם שמעו קול ציפציף צועק "שתים עשרה!" ברצינות גמורה ובול בטיימינג. ובגלל שהיה לו מספר כבר נתנו לו אחריות: לשים לב לתיק הציוד הרפואי, שאף אחד לא ישכח אותו, כן? והחיילים ככה קרצו אחד לשני וחייכו. אבל בגלל שהילד לא זז מהתיק (אחריות זה אחריות), הפרמדיק כבר הראה לו מה יש בפנים, ואיך המכשיר הזה עובד, ולמה ההוא חשוב. והילד כבר נשאר למפגש תיאום עם צוות עוקץ. ואחרי שכולם שאלו את השאלות הצבאיות שלהם הילד הצביע. ואמרו לו כן ילד, יש'ך שאלה? והילד אמר כן. ואמרו מה השאלה. והוא אמר "מותר ללטף את הכלב?" וכל החיילים צחקו ואני די בטוחה שגם הכלבים.
ומאז כל בוקר הילד מתייצב לאימון הכושר של המחלקה וכל ערב מגיע לארוחת הערב שהמבוגרים במושב מרימים לחיילים בלארג'יות מוגזמת, למרות שהחיילים מוחים שיש להם כל מה שהם צריכים. ולפני שמישהו בכלל שם לב נכנסו אלה לחיים של אלה, החיילים והאזרחים, בני המקום והזרים. אוכלים ביחד ושרים ביחד ומתפללים ביחד ומגינים ביחד על מה שנשאר.
לפני כמה ימים, בטקס חגיגי, המחלקה העניקה לילד את סמל היחידה. ואת התמונה הזאת הבן שלי שלח לי. וכל מה שיכולתי לראות זה שהילד, שקוראים לו עידו, א' מתוק שאין דברים כאלה וב' דומה שתי טיפות מים לבן שלי כשהיה בגילו. כולל השילוב הזה בין פליאה לנחישות שרואים לו בפנים, הגפיים הגרומות והארוכות, השיער הארוך שהייתי מספרת עקום, כי הוא לא היה יושב יותר משתי דקות על כיסא.
אחרי עוד קבלת שבת משותפת של הקהילה החדשה המוזרה שקמה במושב הנטוש, אמא של עידו השכיבה אותו לישון ואמרה לו שיום אחד המלחמה תיגמר והחיילים ילכו הביתה ושהוא צריך להתכונן לזה. ועידו אמר מה נראה לך, אני יודע את זה לבד. אבל ממש לפני שהוא נרדם הוא אמר שלמרות שהוא יודע שלא, הוא ממש היה רוצה שהם יישארו פה לתמיד.
אני יודעת שזה נשמע כמו סיפור על מחלקה שאימצה ילד, ככה גם אני חשבתי בהתחלה. אבל זה לא. זה סיפור על ילד שאימץ מחלקה. וכל יום הוא מזכיר לאבות, לאחים הגדולים ולאחיות הגדולות ביחידה מי הם, בשביל מי הם נלחמים ולמי הם מתגעגעים. אני די בטוחה שבימים רגילים הייתי חושבת מה קשור ילד לצבא, שזה לא צריך להיות ככה. אבל אלה לא ימים רגילים. גאולה מגיעה מהאנשים הכי לא צפויים, שתדעו.
תודה ל-י' אמא של עידו שהרשתה לכתוב על הבן המופלא שלה״. ■
Ori88533@gmail.com
