זה קרה בדיוק לפני 4 שנים. מגפת הקורונה השתוללה, ופסח תש"פ היה שונה מכל מה שהכרנו. ליל הסדר הפך לליל הסגר. ההנחיות אסרו על התכנסויות בכלל, ועל מפגש עם מבוגרים בפרט, ורבים מצאו את עצמם בפעם הראשונה בחיים, דווקא בחג המשפחתי ביותר – לגמרי לבד.
שעה לפני כניסת החג הרמתי טלפון אל צילה, מכרה ותיקה שהתאלמנה לפני כמה שנים מבעלה. ידעתי שהיא תהיה לבד בחג ורציתי לחזק את רוחה.
התלבטתי מאד מה לומר במצב כזה.
לאחל לה שהעתיד יהיה טוב יותר ובשנה הבאה היא תסב עם הנכדים?
נחמד להיות אופטימי, אבל זה לא עונה על הכאב הצורב של ההווה.
בחרתי ללכת בכיוון שונה ולנסות לתת משמעות דווקא למצב הנוכחי. לעזור לה לראות את הערך במצוות החג, אפילו אם היא תעשה אותן לבדה.
"ליל הסדר הוא זמן קדוש של קרבת אלוקים", אמרתי לה, "המהר"ל כותב שכל יהודי הוא בערב הזה כמו הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודש כדי להתייחד עם ריבון העולמים. כל מעשה שלו – אכילת מצה, שתיית ארבע כוסות, קריאת ההגדה – אומנם מתבצע כאן בארץ, אבל מכה גלים בשמים".
מעבר לקו שמעתי המהום. לא ידעתי האם הדיבורים שלי נכנסים אל ליבה או שהיא שקועה בכאב שלה.
ביקשתי את רשותה לספר לה סיפור. הרבי מליובביץ', האדמו"ר מחב"ד, כך אמרתי לה, היה מגדולי המנהיגים היהודיים במאה האחרונה. הוא ואשתו, חיה מושקא, היו נשואים במשך שישים שנה ושררה ביניהם אהבה גדולה, אך לפרי בטן הם לא זכו.
בשנת 1988 נפטרה הרבנית אחרי מחלה קצרה והרבי נותר לבדו…
כאשר הגיע חג הפסח השתוקקו חסידים רבים לארח את הרבי בשולחן הסדר שלהם. כמה מקורבים הפצירו, שידלו, כמעט התחננו לרבי שיואיל לכבד אותם ויסב איתם בחג.
הרבי סירב.
הוא התעקש להישאר בגפו וערך את הסדר…לבד.
האיש ששיגר אלפי שלוחים לכל העולם ובזכותו מסבים כל שנה רבבות סביב שולחן הסדר, מבנגקוק דרך מוסקבה ועד בואנוס איירס – נותר בלילה החשוב בשנה לגמרי לבד.
הוא קידש לעצמו, שאל ארבע קושיות את עצמו ושר בעצמו את "אחד אלוקינו".
"למה?", שאלתי את צילה, "איני יודע, אך אולי הוא רצה להעביר לכולנו את המסר:
כל מעשה טוב ואפילו מחשבה טובה של יהודי, פועלים גדולות ונצורות בעולם. וגם כשנדמה לאדם שהוא לבד – הקב"ה תמיד איתו ולצידו".
ﭏ ﭏ ﭏ
במוצאי חג ראשון מיהרתי להתקשר אל צילה. ליבי החסיר פעימה כששמעתי את קולה מעבר לקו אבל ה'ערב טוב' שלה היה צוהל במיוחד.
"הסדר עבר בסדר?", גיששתי בזהירות.
"בסדר? היה מ-ד-ה-י-ם!", היא עלצה, "ישבתי ארבע וחצי שעות וקראתי את כל ההגדה. זימרתי את הקושיות, קראתי פירושים יפהפיים ופיזמתי את כל השירים. אף נכד לא שפך את היין על השולחן והכול היה בדיוק בקצב שאני אוהבת. היה מרומם ומרגש!"
נדהמתי. קיוויתי שצילה תצליח למצוא קצת חרוסת בתוך המרור שלה, אבל ל'הלל הגדול' כזה לא ציפיתי.
"אני שוקלת ברצינות", היא הוסיפה כממתיקת סוד, "לעשות בעתיד שנה-שנה. שנה אחת עם כל הילדים והנכדים, ושנה שניה רק אני עם ריבונו של עולם. מה אתה אומר?" ■
